Ctrl

SZAביקורת-שיחה או שיחת-ביקורת לאחד האלבומים המסקרנים של השנה. למומחית ולמומחה שלנו היה מה להגיד, וזה נחרץ
רן ברנע09/06/17

רן: סולנה רואה, או בקיצור SZA (מעתה – סיזה), הוציאה את אלבום הבכורה שלה השנה. האלבום היה אמור לצאת הרבה לפני – תאריך היציאה היה במרץ. כאשר הגיע הרגע, במסתוריות מוחלטת TDE פשוט התנתקו מההבטחה שלהם.

יש לזה כמה סיבות בעיניי, אבל אני חושב שהגדולה מכולם היא יציאתו של DAMN. של קנדריק לאמאר. את מבינה, TDE יודעים מה הם עושים. הם ידעו שהאלבום יתפוצץ, ויחשוף גם את קנדריק וגם את כל הלייבל להרבה פנים חדשות; מה שנותן את הבמה המושלמת לסיזה פשוט לפרוץ ולקחת את המושכות לכיוון שלה.

בתור אלבום בכורה בלייבל גדול ומשובח כמו TDE, אני חושב שללא ספק הוא מספק את הסחורה, אבל יש איתו כמה בעיות, שמעלות כמה שאלות. למשל, היא קצת חופרת ליריקלית – כל שיר מדבר על סיטואציה כזו או אחרת שמסתיימת בבחור רע כזה או אחר, ואז היא נהפכת הרעה, וחוזר חלילה. מה גם שיש כמה שירים שמרגישים לי יותר מדי מכווני-טיילור-סוויפט ('Prom', '20 Something'), אבל אז מגיעים שירים כמו 'Broken Clocks' שפשוט סותמים לי את הפה.

צליל: יש מעט מדי מקרים שבהם רף ציפיות כזה גבוה והייפ כזה אינטנס לא פוגעים בתוצאה; זה לא אחד מהם. זאת אומרת, אנחנו ב-2017, ומשפט כמו "בנים רוצים להיות איתה, בנות רוצות להיות כמוה" (או להיפך) עדיין קיים בזכותה. בזמן הזה שעבר וחיכינו לה, סיזה הייתה כל כך מדויקת בהופעות אורח אצל אחרים (מיק ג'נקינס, איזייה רשאד, צ'אנס, וכמובן ריהאנה) אבל לא מצליחה להיות טייט באלבום של עצמה. הליריקס והנושאים כל כך גנריים שאני כן מצפה ליותר מאישה שהוחתמה ב- TDE, הבויז קלאב הכי גדול ונחשב בביזנס. ציפיתי שתיתן קונטרה למסגור המגדרי שמסרב להישבר בהיפ הופ, או לפחות לשבור לכיוון אחר משירי "דט בוי איז מיין" מהניינטיז. שתשיר על פוסי עם קנדריק כמה שבא לה אם היא רוצה, אבל זה לא זה וזה לא מספיק. מה שכן, אני שומעת את 'Pretty Little Girls' ומבינה שבטוח יש סיכוי שאלוהים קיים אם הוא נתן לבת תמותה קול כזה.

רן: ללא ספק. ליריקלית יש פה רפטטיביות מסוימת שאני לא מבין מאיפה היא נובעת. ברור שיש משהו מגניב בהסתכלות שלה למערכות יחסים וענייני גברים-נשים בכלליות, אבל הכל פה חוזר על עצמו, ואין ממש חידוש בין שיר לשיר.

אבל, אין לי מושג איך לא התחברת ל- 'Doves In The Wind' (השיר באירוחו של קנדריק). אני חושב שזה שיר מבריק מכל בחינה. מוזיקלית, ההתמקדות בפרטים הקטנים כל כך מורגשת (כמו הרגע לקראת סוף השיר שהמלודיה משתנה להרמוניות עדינות של סיזה), וסיזה רוצחת בהגשה שלה (איך שפתאום היא משנה את הגישה שלה והיא נהיית תוקפנית כשהיא אומרת ״But a bum nigga like you would try it"). מה גם שליריקלית, יש פה משהו מעניין וחדשני – כל האובססיה של בערך כל העולם עם המרדף אחרי הכוס. בתור גבר שמוקף בזה, זה מעניין לראות פרספקטיבה נשית שאומרת ״תנשום״, ואז להביא את קנדריק שיאשש אותה, עם אחד הוורסים הבולטים של השנה.

צליל: הקול שלה וההגשה שלה הם בדיוק הנשק הרוצח שלה. השיר טוב, אבל להתרגש מהופעת אורח של קנדריק לאמאר הולך ונהיה קשה יותר, פשוט כי זה קורה כל הזמן ובכל אלבום. הבן אדם לא מפסיק להקליט לעצמו ולאחרים. לא שאני מתלוננת, כן? הביט מחרמן ומרים, ואין דבר כזה ״יותר מדי קנדריק״; אבל 'Babylon', הדואט שלהם מהאלבום הקודם, הוא שיר עם סוג של קדושה נוצרית, ולא רק בגלל העיסוק התמתי בצליבה.

אומנם, אי אפשר לדבר על העיסוק שלה במערכת יחסים ועל הופעות אורח, בלי לדבר על 'Love Galore' עם טראוויס סקוט. שיר שכל הזמן מפלרטט עם מה שסקסי ומה שמתסכל, משהו שסיזה עושה היטב. חוץ מזה, השיר מגיע עם קליפ לוהט בצורה קיצונית שכולל טוויסט מדהים בסופו. כך סיזה מחזירה את הכוח לידיים שלה, ומוכיחה שעם כל קשקושי הבחור שלי/בחור שלה, היא הבוס, והיא בוסית מפחידה ולוהטת. בעולם של מביני עניין, זה צריך להיות ה- 'Work' של ריהאנה ודרייק.

רן: ללא ספק השיר הכי טוב באלבום, ואולי גם הוורס היפה ביותר של טראוויס סקוט. הגישה שלו מלאת ליבידו ודרייב מיני, שמתמוגג מרומנטיקה עדינה לחרמנות גסה; והוא עושה את המעבר בצורה כל כך חלקה ומשכנעת, שאי אפשר שלא להתאהב בו ולקבל אמפתיה לחלק שלו בעניין ("Last time I checked you were the one that left me in a mess").

מוזיקלית, מה הרשים אותך יותר, ומה פחות בהאזנה?

צליל: מדובר באלבום שבא לי להמשיך לשמוע שוב ושוב ולא הייתי מתנגדת שיתנגן לי ברקע של החיים גם שבוע שלם בלי הפסקה. הפלירטוטים של סיזה בין הפגיעות, הבדידות, וחוסר היכולת לאבחן ולהבחין בעצמך בתוך הסחרחורת הזאת שהיא אינטראקציה בין אנשים בכלל ובין גברים לנשים בפרט ('Normal Girl' הוא דוגמא מעולה לזה) – לבין המיניות הנונשלנטית שלה, הסקסיות שספוגה לה בדי.אן.איי, והצורך שלה במגע וברגש, הוא מפעים. זה לא עוד אלבום של זמרת עם קול ששורט לך את העור ועם רשימת שיתופי פעולה יעילה, זה אלבום של מישהי שעדיין מחפשת לנסח את עצמה לעצמה ולצייר בפניה קווי מתאר – והיא עדיין לא לגמרי שם.

ישנם גם רגעים שבהם ההשפעה של האלבום מתפוגגת לפרקים, כי כמכלול, הוא מצליח להעביר חוויה מאוד מורכבת בצורה מאוד מורגשת ומרגשת; אבל כשפורטים אותו לחלקים הקטנים, לא כל השירים נחקקים אצלי ולא כולם מעניינים באותה מידה. אומנם, אפשר לגמרי להניח שבאלבום השלישי שלה היא תחזור אפילו גדולה ומגובשת יותר.

רן: סך הכל, יש פה אלבום אר נ׳ בי שלא נשמע כמו כל שאר האר נ׳ בי שרץ היום במיינסטרים. אני חושב שמגיע לה כל הכבוד על זה, גם אם התוצר לא מושלם כפי שציפינו שיהיה. מה שכן – יש לא מעט באנגרים.

מהי השורה התחתונה מבחינתך לאלבום?

צליל: בשורה התחתונה, אני רואה את סיזה כפרסונה מוזיקלית כ"אנטי" של ריהאנה. היא לא כוכבת פופ שמפלרטטת עם היפ הופ, או זמרת מבצעת שמבינה לאן נושבות רוחות הייפ; היא השיט עצמו, ולכן האלבום הזה היה צריך להיות בנוי בצורה הרבה יותר מחושבת ומגוונת. הוא צריך היה לשבת טייט כמו Anti של ריהאנה לפחות, אלבום שמייצב אותה בלבל חדש ואחר לגמרי ממה שהיא ישבה בו עד היום.

Ctrl מדגיש נקודה שכבר ידענו –  שקול כמו של סיזה לא מוצאים הרבה ושיש עליה סטייל ברמות מהפנטות. מה שחסר לי פה זה ליטוש וסינון ברמה רצינית יותר, פיין טיונינג שיהפוך את האלבום הזה מאלבום טוב עם רגעים מצוינים ורגעים מיותרים לפנינה, כזו שאין בה שום שיר מיותר ושיש לה הרבה יותר גיוון להציע, ברמת הסגנון והעיסוק. יש באלבום הזה הרבה טקסטים ושירים שלא בהכרח היו צריכים להגיע אל התוצאה הסופית. אין הרבה שוני בין השירים, ותכלס, אני מצפה לרמת גימור מדויקת יותר מאמנית שמוחתמת ב- TDE.

סיזה היא קול פראש וחשוב בין ערימות של ביונסה ואפילו ניקי מינאז', יש לה וייב והדברים שהיא מוציאה מראפרים לצדה הם כמעט תמיד מעולים וסקסיים עם ערך מוסף; וזאת הנקודה שכדאי היה להדגיש פה הרבה יותר כדי להפוך את האלבום הזה מאלבום טוב לאלבום מאסט. לסיזה יש לא מעט משאבים שמונחים לפניה – קול שאין כמותו, גסט ליסט מרשים, לייבל של מומחים ומומנטום זהב, ו- Ctrl היה צריך להיות אלבום שמרוח באישיות שלה בצורה שלא מתפזרת מיד אחרי ההאזנה. זה בדיוק אותו עולם שהרי ייבש אותה על המדף תקופה ארוכה עד שהאלבום הזה יצא, מאיזו סיבה שלא תהיה. שירים כמו 'Normal Girl', 'Prom' ו- '20 Something' למשל, מתעסקים בזהות הנשית שלה ובאופן שבו היא מתקבלת/לא מתקבלת כאישה, אבל איפה הבוקסים בבטן? איפה העימותים שהופכים את זה מאלבום להרים איתו ברקע לכזה שמפעיל אותך רגשית כשאתה שומע אותו באוזניות? שנשאר איתך הרבה אחרי שהמוזיקה נגמרת? יש פה מעט מדי רגעים כאלה, בטח בהשוואה לאלבום הבכורה שלה.