באוסף של הספוג

.DAMN

Kendrick Lamarקנדריק לאמאר, הראפר בעל שלל הסופרלטיבים, חוזר באלבום הרגשי והעצבני ביותר בקריירה שלו, שללא ספק מספק את הסחורה
איתמר רוז14/04/17

בודדים בהיסטוריה המוזיקאים שהצליחו ליצור אלבום מושלם. כזה שישלב חדשנות, מקוריות, הצלחה מסחרית, רגש, אווירה ייחודית, והשפעה כמעט מיידית על תרבות שלמה. בודדים עוד יותר המוזיקאים שהצליחו ליצור אלבום כזה, ולהמשיך בעשייה מבלי הנפילה המתבקשת. מהמעטים הללו ניתן למנות את הביטלס, דייוויד בואי, רדיוהד, קנייה ווסט, וכפי שנראה עכשיו – גם קנדריק לאמאר. המשותף לכולם הוא הרצון לחדש ולהמציא את עצמם כל פעם מחדש, מבלי להתפתות להשתמש בנוסחה שהצליחה להם כבר. זה מהלך שדורש הרבה אומץ, אמונה עצמית, וחזון אמנותי.

To Pimp a Butterfly נכנס לקטגוריה של אלבום מושלם, ועונה על כלל המאפיינים הנלווים לו. קשה מאוד למנוע נפילה אחרי אלבום כזה, כמעט בלתי אפשרי. חיכיתי בקוצר רוח כמו שחששתי מהאלבום החדש. עלו לי בדמיון הרבה וריאציות שונות על איך הוא ישמע. האם ימשיך בכיוון הג'אזי של האחרון? אולי יחזור אחורה להיפ הופ הנגיש של Good Kid, M.A.A.D City? או שבכלל קנדריק יפנה לכיוון הטראפ ויוכיח לכולם מי הבוס במשחק כשהתעלה על מתחריו בטריטוריה שלהם? כל אחת מהאופציות הללו כנראה הייתה מובילה לנפילה, וקנדריק הבין זאת היטב.

DAMN. לא עונה על אף אחת מהאופציות המוזכרות, ובו זמנית הוא כולם ביחד. האלבום, בדיוק כמו המשפט האחרון, מלא בניגודים ופרדוקסים. הוא דחוס וצפוף, אך גם מאוורר ומרחף. מפוצץ באדרנלין ואנרגיה, אך גם רגיש ושברירי. בעל אלמנטים אוונגרדיים, ובו זמנית פופי ונגיש. תעלומתי ומסתורי, אך גם חשוף וכנה. ראפ אגרסיבי לצד שירה מלטפת.

האלבום הפתיע אותי. קנדריק לא סיפק לי את מה שרציתי. הרגשתי אכזבה מסוימת בשמיעה הראשונה.

רציתי עוד To Pimp a Butterfly, וקיבלתי את האנטיתזה הגמורה. ככל שהקשבתי יותר לאלבום, הבנתי שהאכזבה שלי חיובית והכרחית על מנת שאלמד להתמסר לו. חדשנות מלווה לרוב בהרמת גבה, ומפחיד להיפתח לדבר לא מוכר. לכן האכזבה הראשונית היא טבעית, וכשנלחמים בה ניתן להתפתח ולהכיר צדדים חדשים בך. אני שמח שקנדריק איכזב אותי, כי הוא לימד אותי לאהוב משהו חדש. וקנדריק יצר משהו חדש.

אז מה בעצם קיבלנו ב- DAMN.? מה הופך אותו לכה מיוחד? קנדריק לוקח את כל המוזיקה המיינסטרימית המצליחה היום ומעצב אותה מחדש ביד אמן. הוא רוקח יחדיו את הטראפ של מיגוס, את הדאנסהול של דרייק, ואת הארנבי של דה וויקנד, וממזג אותם עם גיבורי אולדסקול כמו פאבליק אנמי, טרייב קולד קווסט, וגאנגסטאר – כשבין הנקודות הפזורות מתחבר הקו המקשר בדמותו של קנדריק. התוצאה היא סאונד עתידני שלא נשמע כמותו – שעדיין מרגיש מוכר. "פוסט אולד סקול" זהו שם אפשרי למה שקנדריק מציג כאן.

DAMN. הוא השתקפות מוחשית לסערת רגשות חזקה בנפש של אדם, הן במילותיו והן במוזיקה שלו. ככזה הוא מבולבל, לא צפוי, חי מאוד, משתנה ללא הרף, ובעיקר יפהפה. האלבום מכיל רשמית 14 שירים, שללא החלוקה השמית ניתן לחשוב שמדובר במספר כפול, שכן כמעט כל שיר משתנה לחלוטין במהלכו יותר מפעם אחת. קנדריק יורה בחופשיות לכל עבר ללא מטרת פגיעה מסוימת ושופך את כל היושב לו על הלב. שירים על כעס מהחברה, מחבריו בתעשייה, מהתקשורת (בדגש על Fox News), מהאנושות כולה. אכזבה מעצמו, חפירה לתוך פחדיו העמוקים, זיכרונות ילדות, האדרה עצמית, מצוקה אישית. תהיות פילוסופיות על טוב ורע, על רוח וחומר, על דת…

אין באלבום רגע למנוחה. מתחילתו ועד סופו הוא שומר על מקסימום קצב והולם בשומע כסטירה מצלצלת. כמות אסתטיקות הסאונד, הרעיונות המוזיקליים, היכולות הווקאליות האדירות והעברת הרגשות של קנדריק מעוררות הערצה. קנדריק מציג באלבום שיא אישי של הגשת שיר, של רבגוניות ווקאלית, של כריזמה, ושליטה שמפוררת כל ביט כאילו מדובר בבום באפ סטנדרטי. אין שום ראפר שקרוב אליו ביכולות ראפ ובריתמיקה כרגע, אולי אף בהיסטוריה. כל שיר באלבום שונה מקודמו, אך עדיין מספק קו כללי אחיד שמשאיר את האלבום על הקרקע.

בשונה מ- To Pimp a Butterfly, שאופיין עם כלי נגינה חיים, ב- DAMN. הביטים האלקטרונים שולטים ביד רמה. הרבה קרדיט צריך ללכת למפיקים של האלבום שהגשימו את רעיונותיו של קנדריק בצורה מעוררת השראה. בנוסף לצמד המנצח של Sounwave ו- DJ Dahi, שמתפקדים כגנרלים מובילים על מלוכת ההפקות באלבום, מתווספים מספר רב של מפיקים מוכשרים לא פחות בשביל ליצור את הרבגוניות שמאפיינת את קנדריק. אחד הבולטים מאלו הינו Mike Will Made-It, שסוף סוף "מייד איט" וגונב את ההצגה בענק. המפיק מאטלנטה הצליח למצות את הפוטנציאל שלו ומספק כמה מההפקות המרשימות והחדשניות ששמעתי (זאת לאחר האלבום המאכזב בשמרנות שלו שיצא החודש), דבר שמבחינתי מקפיץ אותו רשמית לליגה של הגדולים, אליה היה צריך לעלות ממזמן.

בין הפקותיו באלבום בולט השיר 'DNA', המספק בתחילתו ביט אכזרי שמקפיץ מיידית את המאזין לגבהים חדשים של הנאה, ומשתנה בדקה האחרונה לכאוס מוזיקלי חנוק ויפהפה. קנדריק מתפוצץ על המייק, ומפורר את הביט האימתני עם פלואו אנרגטי ואמוציונלי במלחמה עם עצמו, עם שורשיו, ועם היותו אדם. ההקשבה לשיר היא חוויה כה אינטנסיבית שבסופו מקבלים סיפוק גופני של ממש. עוד הפקה מדהימה עליה אחראי מייק הינה בשיר 'XXX', בשיתוף התמוה מעט עם U2. מייק לוקח מקצב טראפ אפל ורעיל ומלביש עליו סקראצ'ינג שנשמעים לקוחים מדיג'יי פרמייר בכבודו ובעצמו. בהמשך, הוא מוסיף סירנות משטרה ששוב מקפיצות את המאזין ומעלות את השיר לעוד גבהים שלא נשמעו קודם, ובחלקו השלישי הביט הופך לג'אם חי ומופשט. קנדריק מציג ומבקר בשיר את האלימות השוטפת את אמריקה בהתייחסות אישית וגלובלית, תוך שילוב תהיות בנוגע לדת ולניהליזם. האירוח של U2 הצליח להפתיע לטובה כשקנדריק מוציא מבונו את המירב, בהוק צנוע התואם ככפפה ליד בשיר. אפילו 'HUMBLE' שכה השמצתי לפני שהאלבום יצא, הצליח לתפוס אותי בביצים כשהוא מגיע בתזמון מעולה באלבום ומשמש בוסט אנרגטי בין 'PRIDE' ו- 'LUST' הסולפולים.

ג'יימס בלייק ממשיך להוכיח את הכישרון העצום שלו בהפקת ראפ בשיר 'ELEMENT'. השיר נבנה לאט ובסבלנות בצורה שמצליחה לרתק, וכשתמונתו המלאה נחשפת – עולה חיוך מרוצה המלווה בתנועות לא רצוניות של ריקוד. מאתגר לנסות לתפוס כל פרט ופרט מהצלילים המפוזרים במרחב העצום שהשיר מספק. קנדריק מכתיר את עצמו בשיר כראפר הטוב ביותר, וקשה להתווכח איתו כשהוא יוצר את אולי שיר הראפ הממכר ביותר לשנת 2017.

עוד מפיק אורח באלבום הינו סטיב לייסי בן ה- 18, אשר עושה צעד ענקי לעבר קריירה מבטיחה כשהוא מנצח על 'PRIDE'. הביט אמנם פשוט יחסית – חזרה רוטינית על מקצב תופים איטי ומספר אקורדים של גיטרה חשמלית, אך התוצאה כל כך סולפולית, מלטפת, חמה, ומחבקת; כשלקנדריק לא נשאר לעשות דבר חוץ מלהפגין בווירטואוזיות את יכולת השירה שלו, שנשמעת כאן דיאנג'לואית יותר מאי פעם, בעזרת קולות הליווי של אנה ווייז.

דה אלכמיסט מביא גאווה לאומית כשהוא מספק את ההפקה של 'FEAR'. מבחינתי מדובר בשיר החשוב באלבום, שמרכז בתוכו את כל מאפייניו לתוך 8 דקות של מופת. הביט בתחילתו זהה לחלק השני מ- 'The Heart Part 4' (אותו השיר שפורסם מספר שבועות לפני צאת האלבום אך לא נכלל בתוכו), אך מתפתח כל מספר דקות כשבסופו קשה לזהות את הביט המקורי. קנדריק מתחיל את השיר בקריצה חזקה לרדיוהד, כשהוא מרפרפ ברוורס בקטע שהפיל לי את הלסת בשמיעה הראשונה, וממשיך בפלואו שמשתנה גם הוא ככל שהשיר התקדם. קנדריק מספר לנו על פחדיו השונים כילד, כנער, וכאדם בוגר. בגיל 7 הגיע הפחד כתוצאה מהאלימות המשפחתית בביתו ומהנוכחות המאיימת של אמו. בגיל 17 הגיע הפחד מהמוות שריחף לו באוויר במציאות הקשה של קומפטון. ובגיל 27, לאחר שהפך לראפר הגדול בדורו, הגיע הפחד מההצלחה, מאיבוד היצירתיות, מאיבוד משמעות.

קנדריק לא מפחד למתוח גבולות ומתנסה בחומרים שזרים לו. ב-'LOYALTY' זה מצליח לו, כשבדואט עם ריהאנה הוא מצליח לספק שיר פופ מדהים, מקורי, ואינטליגנטי, שיכול לכבוש כל תחנת רדיו, תוך שהוא מעלה שאלות בנוגע לערך הנאמנות והעוגן שהוא מהווה במערכות יחסים. עם זאת, ברגעים אחרים הוא נופל, וההרפתקנות שלו פוגעת בו. דוגמה מובהקת לכך הינה בשיר 'GOD'. שיר נורא feel במהותו, אך גם דיי קיטשי ומתקתק מדי בשביל קנדריק, שזונח את הראפ לטובת שירה שנשמעת כחיקוי של דרייק. אני יכול להעריך את מה שקנדריק ניסה לבצע, אך צורם לי מאוד לשמוע אותו בצורה הזאת.

ההשפעה של דרייק מורגשת לא רק ב- 'GOD', אלא לכל אורך האלבום. זוהי לא רק השפעה מוזיקלית. נראה שהאלבום כמעט מבוסס על הרצון של קנדריק להראות את עליונותו על חברו לשעבר. זה בא לידי ביטוי בליריקה כשקנדריק מאדיר את עצמו לעומת ה"פייק ראפרס" במספר רב של שירים (Last LP, I tried to lift the black artists / But it’s a difference between black artists and" "wack artists), וכמובן גם במוזיקה עצמה.

ניתן להבין מדוע קנדריק עושה זאת. בעבר קנדריק ודרייק שלטו ללא עוררין בראפ העולמי, כששניהם מוציאים אלבומים שזוכים לאהבה ביקורתית ומסחרית כאחד – דרייק עם Nothing Was The Same ו- Take Care, ואילו קנדריק עם Good Kid, M.A.A.D City ו- Section 80. נראה אז שהשליטה שלהם אופיינה בשיתוף והערכה הדדית, כשכל אחד מתארח אצל השני ומעלה אותו לגבהים חדשים. ב- 2015 הגיעה התפנית, כשכל אחד מהאמנים בחר להתמקד בצד אחר – קנדריק פנה לכיוון המוזיקלי והאמנותי, בעוד שדרייק בחר כידוע לפנות לפופ ולמיינסטרים. השניים עדיין שולטים ביד רמה במשחק, אך אם בעבר זוהי הייתה מלוכה משותפת, היום ללא ספק יש יריבות בין השניים, כשכל אחד מייצג את ההיפך הגמור מהשני. קנדריק ב- DAMN. מעביר ביקורת על כל מה שדרייק מייצג, ובמקביל משתמש בו.

עוד שיר שמושפע באופן ישיר מדרייק הוא 'LOVE', באירוח הזמר האנונימי יחסית Zacari. מדובר כביכול בשיר קלאסי של דרייק – ביט סקסי שמושרש על טרופיקל, פזמון מתקתק של דה וויקנד (במקרה הזה זאקרי, אך הדמיון בין השניים מורגש בהחלט), וראפ שהוא יותר ארנבי במהותו מצידו של קנדריק. בהתאם לשם השיר, מהרהר קנדריק על היבטים שונים במערכת היחסים שלו עם ארוסתו, ועל המרכיבים שיוצרים את הרגש החזק ביותר ביניהם – הלוא הוא אהבה. מערכת היחסים שלי עם השיר מאז ששמעתי אותו לראשונה עברה עליות ומורדות. בהתחלה הרגשתי מבוכה, שכן השיר מתוק בצורה מוגזמת ולא אופייני כלל לסגנון של קנדריק. ככל שהקשבתי יותר למדתי להתרגל אליו ולהעריך אותו, כשהיום הוא מהרגעים המהנים באלבום.

מעניין לראות שקנדריק בחר בקיד קאפרי – מהדמויות המזוהות ביותר עם ההיפ הופ הניו יורקי של הניינטיז, להיות ה"הייפ מאן" של האלבום. קאפרי זורק את השיט שלו במספר שירים, ומחמם את הלב לשמוע שוב את הקול המפורסם מהניינטיז שני עשורים אחר כך אצל הראפר החשוב בזמננו. זהו עוד צעד שממחיש את גרסת הפופ-ראפ האלטרנטיבית שקנדריק מציג ב- DAMN..

אני יכול להכריז על האלבום כרגשי ביותר של קנדריק, שמתרכז בעצמו יותר מאי פעם. על אף שהאלבום מכיל גם רגעים חלשים, כמכלול הוא מספק יצירה כמעט מושלמת. מבחינתי הגדולה המשמעותית ביותר של קנדריק היא לספק אלבומים שיוצרים אטמוספרה ייחודית רק להם. אלבומים שמכניסים את השומע למימד זמן אחר, בעל עולם אלטרנטיבי שאפשר לברוח אליו, באופן המזכיר יותר "סרט" מאלבום. ככאלה הם דורשים התמסרות מהמאזין ותשומת לב מלאה שתוקדש רק להם. היופי הוא שקנדריק מוליך אותך לכך, כשלך נותר רק להקשיב ולהתמסר. ב- DAMN. זה מיושם טוב מאי פעם.

השיר הראשון, 'BLOOD', משרת בדיוק את המטרה הזאת. מדובר באינטרו בו קנדריק מדקלם סיפור בצורה מהפנטת לצד מוזיקת כלי מיתר דרמטית, שהופכת את הקטע הקצר למותחן אימה של היצ'קוק. כשהשיר נגמר מקבלים איזושהי פריקת מתח שהכרחית על מנת להכיל את שלושה עשר הקטעים הבאים. בשיר

האחרון, 'DUCKWORTH', קנדריק מקשר את סוף האלבום לתחילתו, ולא ברור האם מדובר בסגירת מעגל, או לחילופין בהתחלה של משהו חדש – כשלכאן נכנסת הקונספירציה על אלבום נוסף שישוחרר בזמן הקרוב.

כפי הכתוב, DAMN. שונה מ- To Pimp a Butterfly. במובנים מסומים הוא אף ההיפוך שלו, וזוהי נקודה מעניינת להתבוננות במסגרת הקריירה של קנדריק, שעד היום לא סתר את עצמו לרגע. קנדריק ב- To Pimp a Butterfly בז לתעשייה, למיינסטרים, ולהצלחה – וכאן, לפחות מוזיקלית, הוא מחבק אותם. מעניין האם קנדריק נכנע והשלים עם המציאות בה הוא חי, או לחילופין שינה את גישתו. בנוסף, אם ב- To Pimp a Butterfly התמקד בהיותו אדם שחור, ב- DAMN. הוא מתמקד בהיותו קנדריק דאקוורת'. זה מורגש לכל אורך האלבום, ומרוכז במשפט אחד מנצח בשיר 'YAH' – "I'm a Israelite, don't call me Black no mo'/That word is only a color, it ain't facts no mo".

הסתירות הרבות בין שני האלבומים מחזקות עוד יותר את האופציה של אלבום נוסף. DAMN. הוא אלבום מדהים, אך עם זאת מרגיש רק כצד אחד בסיפור שהוא גדול יותר. אני לא אתאכזב אם לא יגיע אלבום נוסף, אך בעיניי הדבר מתבקש. לנו נותר רק לקוות לעוד פיסת יצירה מהאמן הגדול בעשור הנוכחי, שהוכיח כאן שהוא גם מהגדולים בהיסטוריה.