יש משהו בטרביס סקוט. כשמסתכלים על המוזיקה שלו, היא חדה, מעורפלת ורעילה. הוא יודע לקחת באנגרים טיפוסיים של טראפ ולהכניס בהם שדים הרוקדים בעיוורון לצלילי השטן – הצלילים שלו תמיד נשמעים מסוכנים באופיים. כשמסתכלים על האמן עצמו, אנחנו רואים מישהו שאומנם צמח מגל טראפ הסאות'סייד עם שמות גדולים כמו פיוצ'ר ויאנג ת'אג; אבל שלא כמו פיוצ'ר שממשיך את מורשת המאפיוסו, או ת'אגר שהוא גאנגסטר-היפסטר – סקוט לא הציג איזושהי פרסונה גרנדיוזית ותיאטרלית יוצאת דופן. אומנם הוא היה משתעשע לא פעם ונראה קצת משובש בשכלו, אבל סך הכל – הוא פשוט היה מפיק וראפר טוב, עם רעב אמיתי להצליח ולדחוף קדימה את המוזיקה שלו אל הליגה של הגדולים.
אכן, חתימה כראפר בלייבל הבית של אגדה דרומית אחרת העונה לשם T.I., וכמפיק ב-G.O.O.D Music שייסד קנייה ווסט, סקוט הוציא את Rodeo, אלבום הבכורה שלו. רודאו התאפיין כאלבום שהביא באנגר אחרי באנגר, עם אסתטיקה של כישופי כתות ואווירה גותית מצמררת. האלבום היה אפל מאוד, וסקוט נשמע שם כמו זאב גווע – לעיתים הוא היה עצבני וחד, לעיתים הוא היה רגיש ופגיע. הלחנים הביאו סאונד של אינדי והארד רוק, שהתערבבו בייחודיות עם הלכלוך של הדרום. התוצאה הייתה מפעימה ומעניינת, שביססה את סקוט כמעין צאצא של קנייה ווסט – רק שעבר מוטציה הרסנית בגלגולו כאומן.
על כן, שנה ויומיים אחרי רודאו, וביסוס שמו כראפר ומפיק מוצלח, סקוט הוציא את אלבומו החדש – Birds in the Trap Sing McKnight. עוד לפני ששחרר את האלבום, הוציא סקוט את הסינגל המצוין עם יאנג ת'אג וקוואיבו ממיגוס, 'Pick Up the Phone'. הביט נותן לנו מלודיה אפריקאית היתולית מוכוונת טראפ, שעליה סקוט וחבריו קופצים על השיר בריקודי טנגו מהממים. גם רק מהעטיפה היפהפייה והמושקעת של האלבום (שמזכירה קצת את ג'ין מטקן), אנחנו מקבלים את הייחוד של סקוט – אנרגיה שחורה שמשחקת על הגבול בין הריאליזם לסוריאליזם; ובהתאם, הציפיות היו גבוהות מאוד.
אז, האלבום החדש לא רע, אבל הוא לא טוב במיוחד. הבעיה הגדולה ביותר היא שסקוט שינה פלטפורמה לשירים יותר רגועים שבהם השגעון שלו יוצא פחות לפועל. אין פה את החספוס שבקולו, אין פה ביטים מרושעים, ולעזאזל, אין פה משהו שתופס אותך בביצים. האלבום הזה מאוד לואו-קי, ומתאפיין בשירים שאפשר לשמוע תוך כדי דיבורים באירועים חברתיים. 'coordinate' נותן לנו הוק שבו מזכיר את הסקיני ג'ינס שלו; 'outside' הוא שיר עם ביט אורקסטרלי וחריף, שמפוספס כשסקוט פשוט נמנע מלתת לו ביס, ושולח את 21 Savage למשימה; ו-'first take' הוא שיר אינטימי חלול שמשלב שירת מיינסטרים R&B משנות ה-2000 על ביטים מתקתקים.
האירוחים באלבום גם הם לא קוהסיביים. מצד אחד, יש את קנדריק שזורק וורס שנוי במחלוקת, ולטעמי, הוורס טוב וטכני מאוד. הוא משקיע בניואנסים וההרמוניות שמשתנות במנעדים ממשפט למשפט, אך הוורס עצמו נשמע מעט תלוש מהשיר, אף על פי שהוא מתכתב עם הנושא שלו על אהבות נכזבות. גם אנדרה 3000 זורק וורס מצוין (על פאקינג טראפ!) בשיר הפתיחה (סקוט ציין כי רצה שיקריין את כל האלבום, אך זה לא יצא לפועל. ברודאו לעומת זאת, T.I. קריין לאורך האלבום – ובכך רואים את הרצון העז של סקוט להמשיך ולכבד את המורשת הדרומית), שבו הוא זורק פניני חכמה כמו "I gave up on the Bible long time ago/ I hope it ain't give up on me, I don't know".
אך מהצד השני, ב-'biebs in the trap' לדוגמא, מתארח ראפר קנדי צעיר העונה לשם Nav, שגם הפיק את הביט לשיר. נאב לא מספק את הסחורה שמצופה מפרשמן רענן שמגיע לתת את הטוב ביותר שהוא יכול כשההזדמנות ניתנת בפניו, ולוקח את הבמה לדבר על שטויות כמו מסיבות מלאות בנות, שהן עצמן מלאות בסמים. דה וויקנד מתארח בשיר הסוגר את האלבום, 'wonderful', וגם הוא מביא וורס די מביש לשיר, שכרגיל, מדבר על בחורה כזו או אחרת. אבל כמו שאנחנו יודעים, הוויקנד נהייה הוויקנד, וממנו למדנו כבר לא לצפות.
בשורה תחתונה, Birds in the Trap Sing McKnight לא מספק את הסחורה. טרביס סקוט היה אומן כל כך ייחודי ומלא ברעיונות שמתממשים כמחוות לאלפי סוגים שונים של עולמות. כאן הוא זונח את כל אותם הרעיונות בכדי לרפרפ על שטויות עם פלואו שגרתי ומונוטוני, שנשמע שיצא מראפר שאיבד את עמוד השדרה שלו. הפרעות שאפיינה אותו הפכה למלודרמטיות מוגזמת, שהופכת אותו לסוג של פרימדונה, ולא מהסוג הכיפי. האם האלבום מסמן את דעיכתו של ייחודיותו כאומן? אני מניח שנאלץ להמתין ולראות.
השאר תגובה