לופה פיאסקו, מי שהחל את דרכו כבן חסותם של ג'יי זי וקנייה ווסט, עשה כברת דרך עד לפני מעט יותר מעשור, כשהוא ביסס עצמו כאחד מן הראפרים הנשכניים והנוקבים בז'אנר. לדעתי, עם הזמן, אותה הדרך הפכה אותו לאט לאט למשועבד לרצון להצליח, על חשבון איכות היצירה שלו. עוד לפני יציאת אלבומו DROGAS Light, הספיק לופה להסתכסך עם העם הנבחר, כששיחרר את הפריסטייל 'N. E. R. D.' בחשבון ה- Soundcloud שלו, בו טען כי היהודים הם רודפי בצע. זוהי טענה מעניינת מפי ראפר שהחל את דרכו המוזיקלית כשונא של ז'אנר ההיפ הופ עקב הוולגריות והמיזוגניות הרווחות שבו, אבל מקלל חופשי באלבומו החדש – והכל בשביל הדולר הנכסף. הוא אפילו הכריז על פרישה כתוצאה מפליטת הפה שלו, בה הוא לא עמד. בשנת 2015 הודיע כי יוציא במהלך השנה העוקבת שלושה אלבומים – DROGAS ,DROGAS Light, ו- Skulls, אך שחרורם נדחה בשיטתיות שוב ושוב. בסופו של דבר, פיאסקו רמז שייצאו במהלך 2017-18, ותכלס – אי אפשר באמת לדעת אם אכן יראו אור.
את שני אלבומיו הראשונים, Food & Liquor ו- The Cool, אהבתי מאוד. לופה סיפר סיפורים מעניינים בהם שילב אירועים מחייו לצד דמיון מפותח וססגוני על בסיס ביטים טובים ושורשיים, עם מקצבי בום באפ וסאונדים אפריקאיים, וגם כאלה בעלי רוח סקייטרית באופיים (כמו 'Kick Push'הנצחי). הסינגל ׳Daydreamin׳ סחף אותי זמן רב, ולווה בקליפ מגניב ומקורי עם רובוט שהייתי רוצה להיות חבר שלו. לאחר מכן, לופה שבה את לבי עם השיר ׳Hip Hop Saved My Life׳, וגרם לי לחשוב שהוא ימשיך ביצירה בקו הזה עד סוף ימיו – מלא תשוקה לעשייה ופוריות ליריקלית שמעטים השתוו לה; אך לא כך היה.
אלבומו השלישי, Lasers, אמנם היה הראשון שלו שהגיע לראש מצעד הבילבורד במכירות, אבל שם החלה הירידה ברמה הביצועית לטובת בחירה בהפקות ושירים מסחריים יותר, וכך לופה בחר בעצם ברוע ובבצע על חשבון האיכות והייחודיות שלו.
ב-DROGAS Light ישנם קצוות שונים בין שני העולמות של לופה, האחד לפני שהתחיל את הקריירה שלו, מול השני – הבחירה בחדש והנוצץ. הביטים ברובם ניחנו ברוח הניו אייג' (חלקם על גבול הטראפ-פופ), אבל האנרגיות והנושאים שהוא מביא לשירים מגוונים, ונשמעים אמיתיים וכנים מזה שנים; גם אם הוא נשמע לא טבעי ולעתים אף מאולץ על אותם ביטים עם מקצבים כבדים ואיטיים כמו ב- 'NGL'. הוא בוגר מחד, וטיפש מאידך ("Made it from behind like aids" נשמע כל כך בטעם רע), והאיזון בין השניים יוצר אלבום מפתיע לטובה, עם שירים סוחפים כמו ׳Made in the USA׳ ו- ׳Kill׳, לעומת כמות נכבדת של אורחים כריק רוס וביג קריט, שבאו לתרום את קולם לפיזמונים בעיקר ועושים עבודה לא רעה.
לאורך האלבום עוברת לפעמים ההרגשה כי יציאות קיטשיות במיוחד כמו ׳Wild Child׳ ו- ׳More Than My Heart׳ נוצרו בכדי להגיע למיינסטרים, והושקעה בהן מעט מחשבה עמוקה והרבה רצון להגיע לרדיו. אלה מבאסים את תחושת ההאזנה הכללית. אך שירים כדוגמת 'City of the Year' ו- 'It's Not Design', בהחלט מהווים נקודות אור מוצלחות שמראות בדיוק את אותם קצוות שונים בין יצירת היפ הופ בעלת אופי של אולד סקול, לכזו מלאת 808 שמנים ומקצבים רוחניים, שבשניהם לופה נשמע מעולה ושובה את האוזן.
התלכיד של 14 השירים ב-DROGAS Light יוצר נרטיב שלא יבוא בטוב למעריצי לופה הותיקים, אבל כן לכאלה המאזינים להיפ הופ הגובל בפופ אה לה פיוצ'ר ודרייק. הדרך אליה לופה לוקח את האוזן מתחילה בצורה טובה ומושכת, אך מסתיימת בירידת מתח לא נחוצה. יש תחושה שאולי לופה בא להעביר את חוסר הרצון שלו לשחרר את האלבום אחרי הפיאסקו שנגרם כתוצאה מ- 'N. E. R. D', רק על מנת לקדם אותו. אולי DROGAS Lightיהיה סופה של קריירה חצויה למדי של ראפר שבתחילת דרכו סלד מהז'אנר, וכיום נשמע כאחד ששכח את המקורות מהם הגיע; אבל נותן את שירת הברבור שלו בצורה הולמת למדי.
השאר תגובה