בא כדי לשחוט – ראיון עם מפיק העל אורי שוחט
צילום – טייםאאוט תל אביב.
אתה מעריך טראפ. מה הכניס אותך לז'אנר וגרם לך להתעסק בו? האם לדעתך הז'אנר יתפתח או ידעך?
"בשנת 2009, עוד לפני שקראו לזה "טראפ", עשיתי רמיקס לרונית ראסטה שנקרא 'דבש', ובמונחים של היום, הוא נשמע טראפ. בעיניי המילה "טראפ" היא דרך של אנשים להבין את הסטייל של מה שהולך עכשיו. בעוד כמה שנים, אנשים יגידו על הטראפ "אה, ככה היפ הופ היה נשמע בשנים האלה", לא משנה איך קראו לזה ומאיפה זה הגיע. אז ככה פשוט קוראים להיפ הופ היום מבחינתי.
זה מזכיר לי שבאותה תקופה קראו לאולדסקול "ווסט/איסט קוסט", אבל היום לאף אחד לא באמת אכפת וכולם קוראים לזה באותו השם. הדרך של לקרוא לדברים בשמם הוא יותר ביזנס מאשר מוזיקה – ממציאים ז'אנרים כדי לתחם אותם ולשים אותם במדף כדי למכור אותם. אני לא פה בשביל למכור, אני פה בשביל הוייב".
האם היית אומר שיש משהו בהיפ הופ הישראלי חוץ מבשפה, שאתה מרגיש בתור מפיק שעשה קרוסים ועבד עם אמנים מחו"ל, שאין באחרים? האם יש משהו שאתה אומר לעצמך שאין בשום מקום אחר בשום ז'אנר אחר?
"שאלה מאוד קשה. אני צריך לנבור במוח ולחשוב על כל היציאות המגניבות שהיו בהיפ הופ הישראלי. אני כן יכול להגיד ש… Hate it or love it, ההיפ הופ הכי פופולרי כרגע בארץ הוא מונע גיטרות, רוקי כזה. בנוף העולמי כרגע זה ייחודי כי מה שהולך בעולם זה משהו אחר לגמרי. אחרי שג'ייסון דרולו סימפל את בלקן ביט בוקס, קשה להתעלות על זה. לא יודע, אני בטוח שיהיו דברים שאזכר בוייב הטוב שלהם, והרבה פעמים אני יכול לדמיין ראפרים גדולים כמו קנדריק עולים על הביטים שלי, עם כמה שזה לא צנוע להגיד".
הסאונד של הביטים שלך גלובלי. לעומת הרבה מפיקים מקומיים, אין לך אוריינטציה ישראלית. בתור מישהו עם סאונד מאוד אקלקטי, איך אתה מגלה ובונה את אותו?
"ככה, אני חושב שהגדרת את זה נכון – קודם כל, אני אוהב לחקור; גם טכניקות חדשות לעשיית ביטים וסטיילים. הייתי בסימפולים ישראלים, משם הגעתי. ברביעייה הפותחת זה היה חלק מהקטע. לגבי הטווח – לפעמים אני אומר "וואי, אני מרגיש שאין לי סטייל, זה לא מגניב". אני עושה טווח מאד רחב. אני עושה את כל הסטיילים, ובאופן אישי שואל את עצמי מי אני. קראתי עכשיו על סוגי אישיויות. אני לא יודע להגדיר את עצמי, זו האישיות שלי וזה משהו שאני צריך להשלים איתו. יש בי אלמנט של זיקית קצת, ואני מניח שככה זה גם בביטים פשוט. לטוב ולרע".
שומעים ביטים בארץ ואומרים "בדוק הוא עבד עם שוחט".
"כאן מגיע הפרפקציוניזם – אני לא אוהב לשחרר דברים שהם לא עד הסוף. יש הרבה אמנים שפחות אכפת להם, ופחות מבדילים בדקויות. בסוף אני חושב שלכל מאזין יש שמיעה מקצועית למוזיקה, גם אם הוא לא יודע את המונחים הנכונים. כשמשהו נשמע טוב ומקצועי, הבן אדם ישר שם לב, גם אם הוא לא עובד בתחום. אני מאמין בזה. כל בן אדם הוא מומחה לסאונד, ושווה להשקיע שם. אני לא תמיד מאמין שאני מגיע לתוצאה שאני מצפה לה, אבל זה קרוב אליה מספיק כדי להוציא את זה. ככה זה באמנות".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שמשהו שהוצאת הוא בדיוק מה שרצית?
"השיר של נווה, 'וואי וואי וואי'. ממש ברגע האחרון עשיתי איזה תיקון בלי להגיד לו, שלחתי את זה למאסטרינג, ונווה התלהב נורא. אחרי זה גיליתי לו (מצחקק). אני שומע את זה ומתרגש מאוד. אולי מחר אגיד אחרת, אבל זה מה שזה".
מי הם הביטמייקרים הצעירים שצריך לשים עליהם עין, ואולי אפילו לימדו אותך משהו חדש?
"קודם כל, אני לומד מכולם תמיד. לא אכפת לי שבן אדם עם אפס ניסיון, כל הקטע במוזיקה זה למצוא טריקים וטכניקות, במיוחד בהיפ היפ שזו הפקה שדורשת הרבה טכניקה. צריך לחשוב מחוץ לקופסה מאוד. לפעמים גם צריך לעשות משהו בלי לדעת ואולי ייצא משהו מגניב. זו הגישה שלי. אני אוהב גם ללמד אנשים בחזרה. מאוד אוהב את הביטים של הפנר, (דיג'י) קלמן, אצ'י, דאבו, לוקי, נורוז… גוד שיט. סליחה ממי ששכחתי כי בטוח יש עוד אנשים שאני אוהב מאוד".
מה אתה צופה להיפ הופ בעתיד הקרוב? כל הזמן אומרים שהדברים הטובים באמת בארץ מסתתרים אצלך במחשב.
"מצד אחד אני ממש אופטימי – יש דור של קהל, ומתוך הקהל צומחים אמנים שהם בקטע. הם לא צריכים הנגשה מוזיקלית. זה לא אנשים ששמעו כל החיים מוזיקה ישראלית ואז פתאום יש איזה ראפר שהם אוהבים כי הוא הנגיש את עצמו. הולך וגדל דור שנותן משקל גדול לסאונדקלאוד לעומת גלגלצ, וזה נותן הרבה תקווה לאמנים שבעיני יותר 'פיוריסטים'. מה שילך ב-2019 בהיפ הופ העולמי יקרה גם כאן בזמן אמת ואנשים יבינו את זה בכל הארץ. מצד שני, צריך להיזהר כי אי אפשר לדעת מתי תגיע הכתבה ש"ההיפ הופ הישראלי מת", ואנשים מאמינים לעיתונים. אבל זה דור שמתחלף. הפרופורציות ישתנו והקהל שאוהב היפ הופ יגדל. גם אם יגידו להם שההיפ הופ הישראלי מת – זה לא ישנה להם, הצמא יישאר. אז אני אופטימי, אבל זהיר".
נראה שאתה מתחבר עם רוב, אם לא כל האמנים שאתה עובד איתם. בתור מפיק מה האמצעי שאתה ניגש לעבוד ואיך אתה בונה יחסים בריאים עם האמנים?
"בראש ובראשונה – אלו בני אדם. שוב, עם האישיות שלי, אני מבין כל אחד ויכול להתחבר. עבדתי בעבר גם עם סאבלימינל וגם עם תאמר נאפר. הסתדרנו על הכיפאק וגם היום אנחנו בקשר כלשהו וסבבה, אפילו עם הצל. כזה הוא אני. יש בי צד דיפלומטי, שוחר שלום. לא אוהב מריבות, ויכוחים. הרבה מזה זה ה'אני המאמין' שלי. מתוך זה, כשאתה מבין מול מי אתה עומד, אתה צריך להבין מה לעשות איתו. לפעמים לא צריך הרבה, ולפעמים יש עבודה ודרך. ביט-מייקינג זה חלק מההפקה, לפעמים הכל. אבל הפקה זה משהו גדול יותר. אז זה יכול להיות רמה מעל חשיבות הביטים, כי צריך להשחיז דברים – את המבנה, את הראפ. לעיתים, משהו באיך שהראפר רשם את המילים יכול לבלבל את המאזין וצריך לעשות את זה יותר חד. צריך להבין במה כל אחד טוב ואיפה הוא נופל. זה קצת כמו חייט, צריך לתפור לפי המידות".
איך מורידים את האגו? איך מנווטים את היצירה?
"כעיקרון, התשובה פשוטה. אתה אומר לעצמך ולכל מי שבחדר – מי שמנצח בכל ויכוח או קונפליקט, זו רק האמנות. רק טובת השיר. אפשר להתווכח עד מחר על משהו, אבל אם בסופו של דבר אני מנסה את מה שאומרים לי וזה נשמע טוב, אני אסתום את הפה שלי; זה עובד. אני לא אתכחש למה שאני מקשיב. התפקיד שלי זה להשתמש באוזניים".
למה עכשיו ניתן לצפות. ממך ומאנשים שאתה עובד איתם?
"כרגע אני מוציא ביטים דרך לייבל בארה"ב (SOULSPASM). יש שם כמה דברים ביג, גם קיד אינק מוציא שם. אני גם עובד עכשיו על אלבום, ומקווה להוציא סינגל ממש בקרוב. מעבר לזה, יש דברים שאסור לי לדבר עליהם.
מה שכן מותר לי להגיד זה שעשיתי מיקסים להפנר, והולך לצאת קליפ של לוקמן עם נורוז ואיתי, שכולנו עושים ראפ. יש את האלבום של נווה שאני ממש מתרגש ממנו – עשינו דרך מאוד ארוכה. הוא רצה להקליט, ואני הצעתי לחכות. בסופו של דבר, אני שמח שהאלבום נשמע כמו שהוא נשמע. יש אלבום קאנטרי של לוקץ' וסגול 59, קאנטרי עד הסוף. היה לי כיף לעבוד עליו – לסגול גם מגיע קרדיט בהפקה כי הוא ממש שם, אוהב בלוז וקאנטרי. יש עוד אלבום משותף ללוקץ' וטירנגל, פרויקט חדש לסוויסה… וכמובן, עוד דברים שאני לא זוכר".
השאר תגובה