10 אלבומי ההיפ הופ הישראלים הטובים של 2017

מערכת הספוג
אין מה לומר, 2017 העניקה לנו מגוון רחב של ראפ והיפ הופ מכל הצורות והצבעים - מהניו סקול אל האולד סקול, מהמיינסטרים אל האנדרגראונד, ומוותיקי השבט אל החבר׳ה החדשים. אז אנחנו מתרגשים להכריז - אלו הם עשרת אלבומי ההיפ הופ הישראלים הטובים של 2017

(איור: Boogalife)

אין מה לומר, 2017 העניקה לנו מגוון רחב של ראפ והיפ הופ מכל הצורות והצבעים – מהניו סקול אל האולדסקול, מהמיינסטרים אל האנדרגראונד, ומוותיקי השבט אל החבר׳ה החדשים

 

10טונה - טונהפארק

אחרי ש״גם זה יעבור״ הפך את טונה לכריש בים ההיפ הופ הישראלי, עם קהל שממלא ומדקלם את שיריו בעקביות בבארבי, בטוח לומר שטונה עלה על הנוסחא. ״טונהפארק״ הוא אלבום המשך נהדר שלוקח אותנו לסיבוב נוסף ורחב עוד יותר בתוך ראשו של טונה.

קשיים כלכלים, לב שבור, רדיפה אחרי חלום… ושיר על חשפנית; קונספט ה״סחרחורת״, הבלבול, והחרדה מקבלים חשיבות עצומה כאן. טונה כבר לא מתרגש מעוד הפסד או כישלון, הוא היה שם מספיק כדי להחכים, ודרך הטקסטים לשדר לנו שזה בסדר להפסיד, ותכלס לא צריך להתרגש כשדברים לא הולכים כמתוכנן.

אני מרגיש ש"טונהפארק" הוא מונולוג אחד ארוך של טונה עם בוסטים נוספים מצד האירוחים (שד״א, הייתי מוותר על כמעט כולם). השימוש במילות המפתח, המשכיות הטקסטים, הגישות השונות לצורך העברת הסיפור - כל השיטות האלו באמת מוכיחות שטונה יודע איך לדבר אל הישראלים בגובה העיניים, ושזה חשוב לספר למאזין שהוא יודע את הכאב שהמאזין חווה כחלק מהחברה הישראלית. וזה היופי.

עדי טוכטרמן
9יאנג הפנר - יונתן הפנר נאמן

האיפי של יאנג הפנר הוא מהפרוייקטים המצחיקים והשנונים שיצאו השנה. באיפי קצרצר של חמישה שירים, הפנר הצליח ליצור שטות וכיף בלי לוותר על אופיו המוזיקלי. חוץ מהגשתו המיוחדת וכתיבתו הקומית, יש בפרוייקט ביטים חריפים עם הנדסה קולעת; הבולט שביניהם הוא ״נותן לך״ עם לאבה דום - הסינת׳ החלקלק שפותח את השיר כבר רומז לנו על משהו קצת אחר, ואחרי שהפנר אומר שהוא שונא ״לשמוע את השפתיים שלו״, התופים הקצביים גורמים לנו להבין בקלות - זה חתיכת באנגר. כמו כן, בשיר ״יש לי דו״ השיחה בין סוויסה להפנר קורעת מצחוק, ומרגישה אותנטית ונכונה.

האיפי הזה מצליח ליצור אווירה שמייחדת את הפנר ונותנת לנו טעימה ראשונית מהאבולוציה שלו בתור ראפר ומפיק ישראלי. מה שאמני טראפ ישראליים לא הצליחו לעשות באלבום, הוא הצליח לעשות ב-5 שירים.

עומר ויסברוט ורן ברנע
8יותם אבני - חרדת ביצוע

בשנה שעברה, היישר ממרתפי הטכנו השחורים של תל אביב/ברלין, הגיע לעולם ההיפ הופ הישראלי דמות מעט מוזרה שהצליחה לעשות הרבה רעש וצלצולים. יותם אבני, דיג'יי ומפיק טכנו מהנחשבים בארץ, הוציא אלבום היפ הופ בשם "בחורות בגילנו" והוכיח לכולם שלא צריך פלואו מדהים בשביל להוציא אלבום בן זונה.  השנה הוא חזר עם אלבום נוסף הממשיך את מה שהתחיל ב"בחורות בגילנו", ואף מקצין אותו ומעלה אותו הילוך אחד קדימה.

בדומה לאלבום הקודם, "חרדת ביצוע" גדוש בציניות, שנינות, מודעות עצמית, וביכולת תיאור מבריקה של אבני לגבי עצמו והסביבה בה חי. נכון שאבני לא באמת ראפר וההגשה שלו לעתים בעייתית, אך כשמקשיבים למילים ולהפקה המצוינת אין לכך חשיבות, ובאופן אישי בהרבה שירים למדתי גם ליהנות ממנו.

בניגוד ל"בחורות בגילנו" שהציג בעיקר את הצד הדושי של אבני, ב"חרדת ביצוע" יש התרככות מסוימת בחלק מהשירים, הן בליריקס הנוגעים באהבה ומערכות יחסים ממקום הנפגע, והן בהפקות יותר נגישות ופופיות. "חרדת ביצוע" פחות טוב מקודמו, אך עדיין מדובר באלבום מהנה ומבריק של אולי האושיה הכי מעניינת בהיפ הופ הישראלי, שבהחלט שווה את שמיעתכם.  

איתמר רוז
7חאסי - טפי!

2017 הייתה השנה של חאסי. הראפר הצעיר מפתח תקווה (עוד אחד לאוסף) שב- 2016 היה אנונימי לחלוטין וללא קטע אחד בחוץ, הצליח בשנה החולפת לבסס את עצמו כאחת מהבטחות ההיפ הופ והאינדי הישראלי -  ובצדק. הוצאת אלבום הבכורה "טפי" הייתה רק הסיפתח לאירועים שקרו בהמשך - מופע ההשקה המעולה בתדר, השת"פ עם נוער אבוד, והשיא - ההופעה באינדינגב באוקטובר האחרון.

"טפי" מציג סגנון מוזיקלי מרענן ויוצא דופן בהיפ הופ הישראלי. הביטים שהופקו על ידי חאסי ומישמש מציגים ברובם ריף קליט ומחוספס, שעליו מונחים תופים פשוטים אך מדויקים שנותנים את הפוש הנכון לקטע המוזיקלי. ניתן לשמוע באלבום השפעות מעניינות מז'אנרים כמו פאנק, אינדי רוק, ודרים פופ, וכן לו-פיי חמים ואותנטי כיאה לאלבום שהוקלט בחדר השינה.

על גבי הביטים, חאסי משתמש בפלואו ייחודי ומהנה (אם כי לעתים מעט בוסרי), וכן בליריקה מצוינת שמצליחה לתאר בשנינות לא מעיקה בעיות וסיטואציות של בני 20+ בישראל. העבודה הקשה של חאסי מתגלה כמשתלמת, עבורו ועבורנו, ואני בטוח שנשמע עליו גם ב- 2018.

איתמר רוז
6טדי נגוסה - ט.ד.י

כשאני ניגש ליצירה, בין אם זה ציור, סרט, או בעיקר מוזיקה, אחד הדברים שיכולים להדליק או לכבות לי את הנורה הוא האותנטיות. קשה להגדיר מה הופך דבר לאותנטי או לא, כי הרבה פעמים אמן יכול להרגיש שמבחינתו הוא נתן כל כולו, ועדיין הוא לא ירגיש אותנטי בעיני הצופה מן הצד. כשאני מנסה לפשט את הדבר הלא פשוט הזה, אני חושב שאותנטיות מתבטאת בהבנה של אמן עם עצמו לגבי המקום שלו, וייעודו העתידי. בכך, הוא מצליח לכבד את שורשיו ומחשבותיו, בלי לירות לעצמו ברגל אם וכאשר יתפתח לכדי מחוזות נרחבים יותר.

טדי נגוסה הבין זאת מצוין. באלבום הבכורה שלו, "ט.ד.י.", הוא הביא את האותנטיות שלו הן כמוזיקאי והן כראפר הישר אל תוך האוזניות שלנו. כשהוא אומר שהוא ״צ׳יל ולא דואג״ מכל הזיופים והראפרים הגרועים שבסצינה ('טמבל'), יש סיבה להאמין לו - מדובר באחד מהראפרים הבודדים שמכבדים את הפלואו וחיתוך המילים, בז׳אנר שכבר איבד את כל הרצון למהירות או לאקשן בהגשה, והסתמך על סוואג פר סה. כל האלבום מתרכז בשפיכת האמת האישית שלו כגבר אתיופי וראפר מהאנדרגראונד ב-2017; הסטטיסטיקה נגדך, אבל אתה לא תיתן לבת זונה הזו לנצח. ההוקים נותנים תחושה ממכרת של ניצחון (״בא והולך ומחר אתה בלי!״), הוורסים מלאי אקשן ותזזיתיות מפתיעה, ועכשיו נשאר לנו רק להודות לו על הפרויקט המסקרן ולחכות לדבר הבא - שכנראה יהיה גדול יותר, מוזיקלי יותר, ואף אותנטי יותר.

רן ברנע
5דיג׳יי מש - מחט על תקליט

המיני אלבום החדש של דיג'יי מש הזכיר לי קצת אלבומים של דיג'יי קאלד בכמות האירוחים, אבל בשונה מהדיג'יי עב הבשר ממיאמי - מש לא עושה את זה קיטשי ומגוחך. מישר כהן כבר מזמן ביסס את מעמדו כאחד מהדיג'יים הטובים והאקלקטיים בסצינת ההיפ הופ בישראל, והשאיפה להוצאת פרוייקטים גדולים יותר התממשה בדמות "מחט על תקליט", אלבומו הראשון בלייבל שיגולה.

מושון, פלד, אורטגה, נצ'י נצ', לוקץ', עדן דרסו, שגב, אייטולה, סוויסה - כולם באו לתת כיף למש, ואם להיות כנה, יש באלבום משהו שפותח סוג של רף בראפ הישראלי מבחינת ההפקות המשובחות והאסתטיקה הנקייה. מש מוכיח שגם כשלא עושים אלבום שמבוסס על ליריקות זועמות וכנות, אלא כאן בשביל הפאן בלבד, זה יכול לפעמים לעבוד יותר טוב ממה שחשבנו. במקרה הזה נלחץ על הפליי בסאונדקלאוד ולא נשים את המחט על התקליט כדי ליהנות מהעשייה הזאת.

תומר מרבני
4פדרו גראס - חצי סוגריים

אלבום בכורתו של פדרו גראס, חצי סוגריים, הוא אחד האלבומים הכי מעניינים ויפים שיצאו השנה בארצנו. זהו אלבום שהשירים בו לא מתביישים או מסתתרים, המוזיקה חיה והכתיבה שלו פשוט משגעת. אומנם קצת מוזר לחשוב על זה, אבל בישראל של 2017 עדיין לא יצא אלבום ספוקן וורד. ואכן, כובד משקלו של האלבום מבוסס על מילותיו, אך לצד חשיבותן כך גם הפקת האלבום משחקת תפקיד חשוב - היא מרימה את המילים ונותנת להן זרקור מיוחד ועוצמתי. איציק פצצתי אמון גם על ההפקה באלבום הזה, ואין מה לומר - מדובר במפיק עם ראש מפחיד בפיתוחו ודמיונו הבלתי ניתן לכימות.

פדרו מצליח לקחת את המאזין ולסחוף אותו לעולם שלו בציוריות מוחלטת. קל מאוד להיכנס לסיפוריו, כי הוא מציג לנו מחזה מוזיקלי שמתבסס על הניואנסים הכי קטנים; מהדיקציה המדויקת שלו, נגיעות הפסנתר העדינות ומשחקי המהויות ב״שיר לאהובה החירשת״, או הקלסטרופוביה המוזיקלית והאנרגיה האלימה שלו כראפר ב״ירושלים״ - כל שיר הינו אקט עצום בפני עצמו, סיפור שמוצג לראווה באוזנינו ובראשנו.

עומר ויסברוט
3ג׳ימבו ג׳יי ולהקת ספא - בואו לפני

כנות נהייתה דבר שבשגרה בגל החדש של ההיפ הופ הישראלי שהתחיל כבר לפני שלוש שנים, אך בכזאת כשל ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא לא יצא לי להיתקל. "בואו לפני", אלבום הבכורה של ההרכב השמח גם כשעצוב, לא פחד לגעת בנושאים מורכבים בקלילות אופיינית ואסלית. ג'ימבו ג'יי, הפואט סלאמר החי כיום באזור עוטף עזה, העביר לנו בשנינות באלבום תחושות רבות  - הדיסוננס שבין אותו אזור מגוריו לתל אביב, יוקר המחייה, צבא, סמים קלים, והתמסחרות. כשבאחרון הוא לא מפחד לגעת באותה כנות עליה דיברתי.

הפסקול הרקיד של "בואו לפני" כיפי מאוד ושואף להמנוניות - משהו שבין הליריקליות הגימיקית של טונה מודל 2015, ליאללה כפיים של הדג נחש מודל 2005. כמו צלחת חומוס חמימה וטובה עם מלא חריף בצד ביום קיץ - זה חם אחושרמוטה, אבל זה עדיין מהנה. מאז שלהיטים מוצדקים כ'תזכרי', בעל החריזה מהמצוינות, ו'עשיתי' הישראלי ביותר, נגעו ברבים ממאזיני גלגלצ - ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא הספיקו למלא את הבארבי ולנשוק למיינסטרים לו כה ייחלו. עכשיו נשאר לנו לקוות כי לא יסתנוורו ממנו וימשיכו להיות חדים וטובים יותר.

תומר מרבני
2נצ׳י נצ׳ - שפל וגאות

כששאלו אותי מוקדם יותר השנה מה לדעתי יהיה באלבום החדש של נצ׳י, התשובה שלי הייתה פשוטה - "שפל וגאות" יבסס את המעמד של נצ׳י כמוזיקאי ישראלי. אמרתי שהאלבום הזה יהיה ה״תירוץ״ שלו להתארח בהופעות של אהוד בנאי ודודו טסה (גם עומר אדם זה טריל). ותכלס? אני מרגיש שדיי צדקתי. אבל בלי מוצר כמו ״שפל וגאות״ הצעד הזה לא היה רלוונטי.

אלבומו הרביעי והבוגר ביותר של נצ׳י משחק על אותו עיקרון כמו DAMN. - עליות ומורדות. נצ׳י החכים ולמד על עצמו ועל סובביו ועכשיו מסתכל אחרת על העולם. עם שירים כמו 'בדיוק כמו שאני' ו'הריני', נצ׳י מבין את חשיבות העצמי וכוחו של האיזון הפנימי, אך עדיין כועס ומתוסכל מהחברה הישראלית העיוורת והמתפשרת דרך 'עגל הזהב' ו'מודרני'.

ארבעה אלבומים בשמונה שנים זה הישג מכובד ומוערך לראפר ישראלי, כל אלבום היה צעד משמעותי בקריירה של נצ׳י עד כה, ועכשיו עם ״שפל וגאות״ יכול רביד פלוטניק ליהנות מפירותיו.

עדי טוכטרמן
1תלא מובב - תלא מובב

ההיפ הופ חי. כן, הוא עדיין איתנו, ולא רק שהוא חי, הוא גם מחיה ומוחיה, כל פעם מחדש. בין אם זה בסאבים מפלצתיים, מצילות חותכות, ופלואוס של שלישיות; ובין אם זה בגרוב פשוט של קיק סנייר וצלצולי חצוצרה - הרוח עוברת, שוזרת את מהותה, וממשיכה הלאה. יש להיפ הופ הרבה מהויות, אך אחת מהמשמעותיות שבהן היא לתת מקום לשינוי, תוך כיבוד העבר.

זוהי בדיוק הפילוסופיה שהנחתה את תלא מובב באלבום הבכורה שלהם. וייב איש וקיד גופר הצליחו להחיות דפוסים שכבר הספיקו להספיד אותם, ולגרום לנו לתהות לאן הם בכלל נעלמו. בעוד שכולם הולכים אל הרלוונטיות המוזיקלית של הטראפ, הם בחרו ללכת לאיפה שהכל התחיל, אל הבייסיקס - מקצבי תופים מושחזים, באסים שמנים, סמפולי ג׳אז מעושנים; הכל עוטף חריזה שמכבדים את המשקל והכובד של המילה, שחוכמת הרחוב היא האמת המוחלטת. הם לא מתכתבים אל שום טרנד - הם מכתיבים אותו מחדש.

בין אם זה הוייב החלקלק של 'אלנבי ניו יורק', עם הסינת׳ים שצועקים עידן חדש והלקסיקון הלועזי-ישראלי שמעורבב בקוהרנטיות מופלאה; להמנון הגרפיטי של 'תלא סטורי' המשלהב, שמכניס אותנו לזירת הריסוסים של המובב באישון הלילה; או הסוואגר הבלתי מתפשר והקופצני של 'פריטי לבוש'. הם לוקחים אותנו למסע ברחבי העיר, הכולל בריחה מהמשטרה, עצירה בגולדה לסקט וג׳וינט, ואז ללכת להקליט את הוורס הבא. הרבה מהקרדיט מגיע גם לאלכס ברג, מהמפיקים הראשיים באלבום, שהצליח להנחיל ניחוח מרענן ועכשווי בביטים המספרים סיפור בפני עצמם.

באלבום החדש של תלא מובב אין שום דבר שלא נעשה לפני כן - כל כולו נעשה כהשראה להיפ הופ הנצחי של ניו יורק בניינטיז. מהביטים הלחוצים, הפלואוס מחודדי הדיקציה והסלנג, ועד לדרך החיים התמיד רלוונטית של וויד, סטייל, ומוזיקה; ובכל זאת, הם הצליחו להביא תוצר שלא נראה קודם לכן בנוף ההיפ הופ הישראלי - אותנטיות ישראלית בשפה מוזיקלית של חו״ל.

רן ברנע