10 אלבומים הטובים של 2017 מחוץ להיפ הופ

מעטים האומנים שחוגגים את הצלחתם באינדי, אלה שכן מצליחים מלווים בחמולה של אומנים דומים. דומים בסאונד, דומים בגישה, דומים בפרסונה… אבל הם לא המקור. בשנים האחרונות חלק מחלוצי האינדי הם שמות מוכרים לכולנו - טיים אימפלה, מק דמרקו, טורו אי מואה וכמובן קינג קרול.

הג׳ינג׳י הבריטי עם הקול הנמוך והגיטרה הגבוהה הביא איתו צליל חדש אי שם ב2013 עם אלבום הסולו הראשון שלו 6 Feet Beneath The Moon, ועזר ליצור את פרסונת הבדרום-אינדי-אינטרנטי אם יש לומר. אבל ת׳כלס, מה יש לומר? כשאתה מוקף באנשים שרוצים להישמע כמוך יש לך 2 אופציות: לשנות מסלול או לאתגר את האחרים עם רמה כלכך גבוהה ולגרום להם להבין שאין עוד כמוך כרגע.

וזה מה שThe Ooz הוא בדיוק; הלכלוך, הפרטים הקטנים, גיבוש הרצועות והקלות שבה אפשר להיאבד לצליליו. ארצ׳י לא חוסך בשום פרט בשום מקום - הטקסטים כנים כפי שמעולם לא שמעתי מפיו והכלים האנלוגים פוגעים ומרגישים כמו אווירה של מקום נורא מדיוק. אין ספק שThe Ooz הוא הפרויקט הטוב ביותר של קינג קרול כרגע, שלא רק מרים את הבר לשאר האומנים, אלא גם מראה להם כמה אכזר הוא המלך.

ב-2017 קרה משהו מעניין מאחורי הקלעים שלא רבים שמו לב אליו - ההאוס החל להראות סימני התעוררות אחרי תרדמת ארוכה. כשאני אומר האוס, אני לא מתכוון לדיפ האוס ההייטקיסטי והמונטוני שמיצא את עצמו ב-2013, ולצערי עדיין אפשר לראות שאריות ממנו בכל מיני מסיבות מפונפנות - אלא על ההאוס הותיק במלוא הדרו, זה עם התופים ההולמים, הסנרים המלוכלכים, מחיאות הכפיים וסמפולי הסול/דיסקו המהירים, בדיוק כפי שהיה בניינטיז.

חזרה זו למקורות מוגדרת כיום כז'אנר הלו-פיי האוס, וניתן למצוא יותר ויותר ריליסים מעניינים המוגדרים תחת ז'אנר זה. אחד הטובים שבהם שייך למפיק הבריטי עם השם הספק סחי ספק מגניב - רוס מחברים. Don't Sleep, There Are Snakes הוא איפי קצר המציג לו-פיי האוס משובח, ובנוסף לוקח אותו למקומות עתידניים תוך שילוב של סינת'יים לא אופיינים, פרקשנס שבורים, סמפלים ווקלים UK גארג'ים, והמון השפעות מה-IDM (אמנים כמו אפקס טווין, בורדס אוף קנדה וכו…).

יחד עם זאת, מצליח רוס לשלב את החדשניות והחוסר סטנדרטיות עם המון גרוב וצ'יל, המספקות שמיעה מהנה גם לאוזניים שלא מחפשות את הביט השבור או את הסינת' המעוות, ובכלל - עשרים הדקות של האיפי מספקות וייב טהור וכיפי שמתאים לכל סיטואציה. אבל עזבו את כל זה, הסיבה העיקרית שבגללה אתם חייבים לשמוע את האיפי היא פליינג לוטוס פאקינג מת עליו, ואם זה לא מספיק לכם, אני לא יודע מה כן.  

עברה מעל לשנה שתת הז׳אנר לו-פיי האוס החל לתפוס תאוצה, והוא כבר מניב פירות מיוחדים במינם. עם גל של מפיקים אנונימיים בעלי חזות meme-ית צינית עם שמות כמו Ross From Friends, DJ Boring (מאורחי הכבוד ברשימה), וכמובן DJ Seinfeld, הבינו שנוסחת ה- DIY בעלת המיקס הלא מתחשב במועדונים, היא זו שמכריעה בימים אלו.

מעבר לפרסונה המעלה שאלות, כשנכנסים למוזיקה של דיג׳יי סיינפלד מגלים עולם ומלואו של מלודיות נוגעות ופאדים חלומיים על גבי מקצבי תופים עסיסיים ונושכים שמצליחים לגרום לך להיות עצוב אבל לרקוד עם כך. ציניות אמרתי כבר? כן. עם רצועות כמו 'Too Late For U And M1' בעלת רצף האקורדים הרגיש, או 'U Hold Me Without Touch' המכיל מלודיות פסנתר מרוחקות, סיינפלד אשכרה מצליח לגרום לשילוב הרגשות הקיצוני הזה להשימע הגיוני על מקצב.

Time Spent Away From U הוא אלבום הבכורה של סיינפלד, שכבר הספיק להוציא מוקדם יותר השנה 2 איפי׳ז מסקרנים שכל אחד מהם הוסיף עוד גז למדורת גל הלו-פיי האוס שרק עולה ועולה. האלבום הזה הוא צעד נפלא אחד קדימה אל עבר עתיד מבטיח של ז׳אנר מסקרן במיוחד.

אלבומו האחרון של מאונט אירי לא קל, הוא גם לא מהנה, כולו מלא עצב ודיפרסיה. אירי מתעסק במוות הטרי של אשתו, וההתמודדות היום יומית שלו עם האבדה הגדולה של חייו. ההגשה של אירי באלבום מלנכולית, גם אם היה משתמש במילים של שירי ילדים היינו מקבלים עדיין את כל העצב, אבל הוא לא, אז אנחנו פשוט שומעים סיטאוציות יום יומיות על איך הוא לא מצליח להתמודד עם האבדה, מסיטואציה שנזכר בריח שלה והוא לא יודע איך להכיל את זה, ועד שהילדה שואלת אותו ״איפה אמא?״. מבחינתי הגדולה של האלבום נמצאת בהגשה שלו. כשמאזינים לאלבום נוצרת אווירה אינטמית בינך לבין אירי, כאילו הוא יושב מולך ומספר על זה בשיחת ארבע עיניים, ובוכה בלי הפסקה.

עשר שנים עברו מאז שאלסידי סאונדסיסטם הוציאו את אלבום המופת Sound Of Silver, שמיצב אותם כאחת מהלהקות החשובות והטובות הפועלות בארה"ב בפרט ובעולם בכלל. האלבום הציג סאונד שהיה נוף שונה, אך עם זאת לא מוזר ואאוטסיידרי מדי, מהאינדיטרוניקה המשגשגת של העשור הקודם. השילוב בין דאנס-פאנק, סינת'פופ, ניו ווייב, ארט רוק, ואלקטרוניקה לכדי בליל של ליריקות המלאות בערגה וניכור (עם העיר הגדולה ניו יורק או עם עצמך והסובבים אותך), המשולבות במוזיקה רקידה ולרוב שמחה - הותירו את המאזינים הרוקדים עם דמעות בעיניים עם אהבה ענקית וטעם של עוד. פירוק הלהקה ב- 2011 לאחר שלושה אלבומי אולפן גדולים ובשיא ההצלחה המסחרית שלה, לא הותירו את חברי הלהקה אדישים לאורך זמן, וב- 2015 הכריזה חבורתו של ג'יימס מרפי על האיחוד המיוחל, כשהציפייה לאלבום חדש הייתה בשיאה. ומה שסוף כל סוף הגיע היה שווה את זמן ההמתנה.

החבר'ה לא זנחו את הטריידמארק שלהם - ההשפעות הרבות משלל הז'אנרים המוזיקליים של סוף שנות השבעים, היו שם ביתר שאת. הבליל שהפעם נע בין אלטרנטיב דאנס לקראוטרוק ואלקטרוניקה דראם משינית אך עדיין נשמע כל כך הם - גם שם. וכמובן, הטקסטים הקודרים - צ'ק צ'ק צ'ק!!! עטיפת האלבום השמיימית ורוויית ההילה השמשית לא הצליחה לעבוד על מי שמכיר את הלהקה, שהפעם קיבל מנת קדרות כפולה. אך עם זאת - מה טוב! הליריקה באלבום עדיין כואבת וכנה - הקינה של ג'יימס מרפי על נישואיו שכשלו, על מותו של האליל והחבר הטוב דייוויד בואי, ועל כך שבסאבטקסט הוא לא מצא לטענתו את הסאטיספקשן… לא נהניתי מכזה טקסט מדכא מאז שקראתי יעקב שבתאי בפעם הראשונה. השירים עצמם נעו בין קלילות וזרימה אופיינית - כמו בשיר הנושא, ב- 'Other Voices', ב- 'Call The Police', ובמיוחד ב- 'Tonite' הנודף אייטיז והמשובח ביותר; לשירים כבדים, איטיים, וארוכים כ- '?How Do You Sleep' המהורהר והמרוחק, ו- 'Black Screen' הסוגר את האלבום, בעל הניחוח הסינתווייבי האפל. American Dream הוא ממתק שקשה לי להאמין שאפשרי להתאכזב ממנו, ומוכיח למרבה השמחה כי הלהקה, שלמרות שעבר עשור מאז שיאה הביקורתי והמהפכני שלו כה ייחלה - לא איבדה ממגע הזהב והוירטואוזיות הכל כך מזוהים עמה.

צמד האלקטרוניקה הלוהט מבית הלייבל Warp חוזר עם אלבום מונוכרומטי, מדוקדק, ומשורטט בדיוק כמו שציפינו. אחרי האלבום המעט פושר מ-2013, השירים באלבום רזים, עם זיקה עצומה לחריכות של האינדסטריאל והאנרגיות של הפוסט פאנק. הסינת׳ים משתוללים ורצים עירומים לחופשי, המקצבים מאוד רפטטיביים ומתוקתקים במהותם, ובכך הם סוללים אוטוסטרדה מוזיקלית שקשה מאוד לא להישאב אליה.

קינג קרול וג׳יימס בלייק המתארחים באלבום גם מביאים קפיצה, כאשר הראשון צורח את נשמתו בקטע יפהפה ומחליא בו זמנית; והשני ממוגג אותנו אל תוך ענן של מלודרמה משתיקה. האלקטרוניקה באלבום מתוזזת בין האיטי למהיר, כאשר לפעמים היא לוקחת מנוחה מלודרמטית ("Poison"), ולעיתים היא מתפתחת לרוק נ׳ רול גרובי ומרקיד ("Audition"). סך הכל, מרגישים הרבה אהבה באלבום הזה, ואפשר להבין למה הם בחרו להגיד שהיא דווקא זאת ששורדת.

אני רוצה להתחיל בזה ש- New Energy הוא אלבום מדהים של יוצר מדהים. פור טט הוא בקלות אחד היוצרים האלקטרוניים המיוחדים והטובים שיצא לעולם שלנו לקבל. הוא מסוג המוזיקאים שקשה לקטלג תחת ז'אנר מסוים, ועם זאת לא ניתן שלא לזהות קטעים שלו כששומעים כאלו. הגדולה של פור טט, וסימן ההיכר שלו שמבחינתי מפריד בינו לבין שאר אמני האלקטרוניקה השונים, היא העדינות והרוך שהוא מצליח ליצור כל פעם מחדש - בין אם זה בטכנו, מיקרוהאוס, IDM, דראמ אנד בייס, או טריפ הופ. כל צליל מחושב ומדויק, אך עם זאת מרגיש כל כך טבעי, נכון, פשוט, והרמוני - סאונד שבשנייה מכניס למדיטציה.

הקריירה של פור טט מתפרשת על שלושה עשורים, ומאופיינת בהמון שינויי סגנון והרפתקנות גדולה. ניו אנרג'י הוא לא פחות מאלבום הסולו התשיעי שלו שיוצא תחת שם הבמה פור טט. הפעם הוא בחר לא להפתיע אותנו עם ז'אנר חדש כפי שהוא לרוב עושה, אלא לשלב אלמנטים מכל הריליסים שהוציא עד כה. זה אלבום טהור ונטול יומרה, כזה שיודע את מקומו ועושה את המוטל עליו באופן מושלם. חלק מקטעים כאן הם מהיפים שהוא הוציא אי פעם, כמו למשל 'Daughter' ו- 'Two Thousand And Seventeen' המהפנטים בשלמותם, או LA' Trance' ו- 'Lush' שמראים כיצד מוזיקת דאנס צריכה להישמע - מיוחדת, קוסמית, עמוקה, ושכבתית. 

לכל אלו שלא מכירים את היוצר האלקטרוני המכונן, ניו אנרג'י מהווה את אלבום הכניסה המושלם לעולמו המיוחד של פור טט. אלבום שמציג במידתיות נבונה את כל הכלים שבהם השתמש לאורך הקריירה שלו, זאת מבלי להיות אלבום סיכום או משהו קרוב לכך, כי בעצם שילוב הסגנונות לכדי הסאונד האחיד והברור של ניו אנרג'י - מצליח פור טט שוב פעם להמציא את עצמו מחדש מבלי שבכלל ניסה.

קשה, אבל כל כך קשה לצלוח את שנות התשעים ולחדש את עצמך כל פעם בהצלחה עד היום. הניסיון של ביורק לקחת את הביזאר והכיעור שהיא כה מחוברת אליהם לכדי אמנות הפונה לקהל הרחב, גם אותו ניתן להכתיר בהצלחה; וגם עד היום, כשבכל שנה קמים עוד ועוד אמנים המושפעים ממנה על גבול החיקוי. וקנייה ווסט. ביורק עודנה מלכת הביזאר וההארדקור העדין, והיא כאן כדי להישאר. בחירתה לעבוד עם אמן האלקטרו אינדסטריאל הפורה והמשגשג Arca גם היא צעד נבון ביותר. תחושתי כי בהפקות המשותפות שלהם לשיריה יש כלי רב תהפוכות, מעין ין ויאנג המכיל אופל עם זוהר, פסימיזם מהול באופטימיות, ואגרסיביות עם אהבה לעדינות - כל אלו מוציאים מביורק את המיטב.

Utopia הוא מהאלבומים הווקאליים והמינימליסטיים בקריירה של הזמרת, אולי מעין קאט משלה למוזיקת הסול - אך עדיין בדרכה שלה. הנושאים עליהם שרה ביורק באלבום לא שונים ממש מאלו שכבר שרה עליהם בעבר - אהבה, אכזבה, אובדן, היכרות… אבל מה שכן עובד, מלבד ההפנוט הרב שאפשר לשייך בקלות לאלבום, הוא בניית העולם האוטופי ומשופע הרגשות שעושה ביורק באלבום. השימוש החוזר בחלילים האיסלנדיים (לא שציפיתם לחלילים ממדינה אחרת) היוצרים אווירת טבע מרגיעה, ירוקה, ושלווה מאוד - בשילוב האלקטרוניקה הלפעמים עדינה לפעמים אגרסיבית המוכרת של ביורק, יוצרים בלבול. אני לא בטוח שעוד הגעתי לכדי הבנה נכון לכתיבת שורות אלו, אבל זה נראה כל כך מינורי. האלבום הוא כמו לשבת בג'ונגל מרגיע ולהיתקל מדי פעם בחיות פרא. אך חיות הפרא לא יטרפו אותך, הן פשוט יחלפו. תחושה של פחד עם רגיעה והתרכזות ביופי על אף הפגעים הרעים בסביבה, האם זו האוטופיה של ביורק? Utopia מייצב את עצמו כאחד האלבומים החשובים בקריירה של ביורק, עם שינוי כיוון כרגיל, אך הפעם למשהו שהיה הרבה פחות צפוי.

השלישייה הלוהטת מבריטניה חוזרת באלבום איצטדיונים הזועק להמונים. אחרי שמנהיג הלהקה, ג׳יימי xx, התפוצץ עם אלבום הסולו המופתי In Colour לפני כשנתיים - הלהקה סטתה חזק לכיוון שירים מבוססי ביטים של דאנס, תוך זניחת בלדות האינדי פופ המתוקות-קודרות שכל כך אפיינו אותם.

מלבד בעיות הסנכרון בין הלחן לקולם של סולני הלהקה רומי ואוליבר (הם נשמעים חזק מדי, ויוצרים דיסוננס עם המקצבים החריפים של ג׳יימי), האלבום מציג התפתחות מוזיקלית-אישית של חברי הלהקה, ומרגישים אט אט שהם מתקרבים אל הגאולה החמודה שלהם. הגיטרות עדיין מנצנצות, אבל עכשיו מאחוריהן יש אינטגרציה איתנה של באס-תופים, שבלתי ניתנת לערעור. לפני קצת פחות מ-10 שנים, 3 חברי הלהקה היו בתיכון והיוו להקה סופר אנונימית. היום, אפשר בקלות לדמיין אותם שרים בגאווה לאלפים בוומבלי ״I couldn't care less/ If they call us reckless/ They must be blind", ויהיה קשה שלא להסכים איתם.

ארקה, אחד המפקים המעניינים שיש היום (הפיק עם קנייה ווסט וביורק), הוציא אלבום סטודיו שלישי. שני האלבומים הקודמים שלו אינסטרומנטלים, עם שירים שם שהוא נכנס וזורק כמה מילים. אבל באלבומו החדש ״ארקה״ הוא שר, וזה לא אומר שהוא מוותר על המורכבות של ההפקה בשירים. ארקה שר בספרדית, ואין לי מושג מה הוא אומר בשירים, האמת שגם לא טרחתי לבדוק ולתרגם בגוגל, אני בטוח שזה היה מוסיף לי עוד רובד לאלבום היפה הזה, אבל זה מרגיש טוב גם בלי שאני יודע מה הוא שר, כי הוא כל כך תיאטרלי, וההפקות כל כך סיפוריות כמו תמיד, הוא מעביר עולם ומלואו, עם סינתים לא שגרתיים, וסאונדים שייחודיים רק לו. ובאלבומו החדש הוא גם שר בצורה שמאפיינת רק את ארקה.