רטרוספקטיבה: 10 אלבומים – 10 שנים

מערכת הספוג
קשה להאמין שעשור עבר, והנה אנחנו ב-2016. 2006 הייתה שנה מכוננת ומשפיעה באבולוציה של המוזיקה השחורה, וההיפ הופ בפרט. קיבלנו התפוצצות מוזיקלית משלל אומנים שהוציאו את אלבומיהם הטובים ביותר, לצד אומנים שהתחילו לבסס את צעדיהם הראשונים. הנה הם 10 אלבומים העיקריים שהגדירו את 2006

(איור: טים פורטנוי)

J Dilla – Donuts

בלי דילה ובטח שבלי דונאטס, שיצא בפברואר 2006, ההיפ הופ של ימינו לא היה נשמע כמו שהוא נשמע. יכולותיו המוזיקליות של דילה בכל הקשור לסמפול וחיבור הפאזל המוזיקלי העבירו אותו לרמה של מוזיקאי גאון לכל דבר ועניין.

דילה מסוגל לקחת בפינצטה קטעי מוזיקה קטנטנים מרצועה אחת, ודרך ה-MPC לחבר את הנקודות לביט שנשמע חדש, חלק וחד, שקשה מאוד לזהות באוזן את המקור שלו בהמון מהמקרים. נשמתו נמתחת לאורך הספקטרום המוזיקלי, ובנפרד מביטמייקרים שמוצאים את דרכם בעיקר דרך סימפולים של קטעי פ׳אנק/סול משנות ה-70, דילה היה מאתגר את עצמו ואת המאזינים בכך שהיה דוגם את קטעיו מכל מקום אפשרי – פרוג רוק, סרנדות ומוזיקה אלקטרונית, ומחבר אותן ביחד לתערובת צבעים ייחודית.

את האלבום הרכיב דילה כששכב בית החולים בשנים האחרונות לחייו, על ערש דוויי, עם ה-MPC עליו. הוא היה חולה במחלת דם נדירה וסבל בכשלים במערכת החיסונית, וזה מה שהוביל למותו המצער. בשי הסבל הפיזי וכחלק מהכאב הצליח דילה ליצור את יצירתו הטובה ביותר, שגם אחרי 10 שנים, נשמעת צוהלת ומאושרת.

האלבום יצא ביום הולדתו ה-32 של דילה, 7.2.2006, ומורכב מ-31 קטעים, כגילו בזמן שעבד עליו. דילה נפטר שלושה ימים בלבד לאחר שחרור האלבום, כך שכל ביט מייצג שנה מחייו. הוורסטיליות, המקצבים השונים, הסבלנות שנובעת מהקשבה, הגיוון והאופן שבו הטראקים מוצגים, משקפים לנו בעצם את אופיו. לאורך האלבום, בעזרת הביטים והקטעים אותם סימפל, הוא מעביר לנו חוויות ורגשות; לדוגמה, המסר שהעביר לאחיו, אילה ג׳יי, דרך הביט 'Don't Cry', שהוא בעצם לא מסוגל לראות את אחיו בוכה. בין אם זה עליו בזמן שהותו בבית החולים, או בכלל כחלק ממשפחה.

הנפש שלו סובבת ועוטפת את מיטב המפיקים והביטמייקרים החשובים והפעילים של ימינו, ביניהם פליינג לוטוס ותנועת Brainfeeder, ואף עד ג'יי לואיס וסולקשן. יחד עם סווינג התופים המרתק והאנושי, הג׳א האטמוספרי והנשמה הגלויה שהיא מושא להערצה, דילה עדיין באוזנינו ובליבנו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

עדי טוכטרמן
Amy Winehouse – Back to Black

לא להאמין שעברו 10 שנים מאז שאיימי ווינהאוס הוציאה את Back to Black. כל פעם שאני שומע שיר מהאלבום הזה מתעוררת בי אמביוולנטיות כלפיו: מצד אחד הצלילים מדויקים, נקיים ומופקים בצורה נעלה שהופכת את השירים לרלוונטים גם עשור אחרי הולדתם; ומאידך, האווירה המיושנת, הגוספלית ורווית הנשמה מעוררת נוסטלגיה אל תקופות אחרות, פשוטות יותר. אך יותר מכל, ובחדות מופלאה, הקול של איימי המנוחה, עומד טהור. ההגשה הכנה והמילים המדויקות חודרות אלי פנימה בכל האזנה. ההצלחה שנחתה עליה בעקבות האלבום הותירה אותה מתקשה להתמודד עם המציאות ותוצאותיה, וזו הובילה אותה בדרך הרסנית אל מותה המצער. לנו רק נותר להתנחם שהשאירה אחריה את יצירתה המופלאה, שנוכל לשאוב ממנה כמה שיותר אופטימיות.

דור זלוטניק
T.I. – King

בשיאו האמנותי, קליפורד האריס ג׳וניור הידוע בתור T.I., הצליח להביא גדולה לאטלנטה הגועשת, במה שמסתמן כאלבומו הטוב ביותר, ואחד מהאלבומים המשרטטים את ההמשך הקריטי והחשוב בתולדות הראפ הדרומי המלוכלך. עם סינגלים מדהימים שמכתיבים היטב את שנות האלפיים, כדוגמת 'Why You Wanna׳ שהביא באוּנס עשיר ומקדים את זמנו; או 'What You Know', שמהווה דוגמא טובה לשיר פופ ראפ מצוין עם הפקה פשוטה וממכרת, שהצליח לפרוץ למיינסטרים ולקטוף תשואות והשמעות מכל עבר.

האלבום מביא את T.I. על צידו הטוב ביותר – הוא נשמע חד וכריזמטי, וסוחף אותנו איתו לאורך ביטים של פרוטו-טראפ, עם אירוחים של UGK, קומון, פארל ועוד. לפי דעתי, T.I. יושב על ביט הכי טוב כשהוא נונשלנט וחסר דאגות – הוא לא בא להוכיח כלום, פשוט זורם מצליל לצליל, מקצב למקצב. חבל שאת הקסם לא הצליח לשמר באלבומיו הבאים, אך עדיין מדובר בראפר חשוב ובועט, שנתן מקפצה קריטית לדרום להשתלט על המיינסטרים ראפ (לא סתם טראוויס סקוט בחר בו כמקריין של אלבום הבכורה שלו Rodeo). ״הם רוצים את המלך שלהם בחזרה״, הוא מצהיר בפתיחת האלבום, ולרגע נדמה שהוא באמת זה שלקח את הכתר.

רן ברנע
Justin Timberlake – Futuresex/Lovesounds

ג'סטין טימברלייק הוא כוכב פופ בזכות ולא בחסד. כאמן שהתחיל את הקריירה שלו באנסינק, להקת בנים מצליחה אך לא מוצלחת, הדרך שלו הייתה סלולה היטב לכיוון הסולו המיוחל; וכשעשה זאת, ג'סטין הפתיע

 את כולם – הוא אשכרה הוציא אלבום טוב. זה קרה בשנת 2002 עם Justified, כשמפיקים מצוינים כנפטונז (פארל וויליאמס וצ'אד הוגו) וטימבאלנד לקחו אותו תחת ידיהם ועשו אותו מילד יפה שלא בטוח ביושרה האמנותית שלו – לאומן בעל יושרה אמנותית לא מתפשרת. אך השנה היא 2006, טימברלייק לא הוציא מוזיקה חדשה כבר ארבע שנים, והסינגלים שלו נשמעים קצת יותר מדי 2002 (כן, העשור הקודם היה יותר דינמי ממה שזכרנו). לכאורה, הדרך שלו למטה הייתה די ברורה, וטימברלייק החביב, לצערם של רבים, היה נראה כשיגעון חולף. עד שהוציא את Futuresex/Lovesounds בספטמבר דאז.

האלבום הציג שיא ברמה של אר'נבי ופופ בצורה שכל אמן שאפתן בז'אנר צריך לשאוף אליה. הוא עומד מאחורי אמן שהתבגר והבין מה הוא רוצה מעצמו, אמן שלמד להפיק ולהביא את המקסימום מהאנשים הנותנים ידם ביצירה הזו – ופרפקציוניזם היא לא מילה גסה. כשטימבאלנד, ידידו הותיק ועוד אמן שנמצא באותו זמן בשיא יצירתי מימינו; ודאנג'ה, מפיק צעיר ומלא מרץ משמאלו – הדרך נסללה שוב, והפעם בצורה הכמעט מושלמת. כמעט כל סינגל היה להיט מוצדק והציג עושר מוזיקלי מלא בהשפעות – מהפ'אנק והגלאם של שנות השבעים, דרך הדיסקו והסינתפופ/אלקטרו של שנות השמונים, ועד לדאנס פאנק והפוסט פאנק ריבייבל של שנות האלפיים. 'Sexyback' הוא פופ רוק מסונתז וחלקלק שמעיף כל בחור בשכונה למעמד של דני זוקו בגרסת שנות האלפיים. 'LoveStoned' והאינטרלוד שלו 'I Think She Knows' הוא שיר פופ רקיד, אך מהסוג הארוך והצנוע, שמציג לנו פרוגרסיב פופ מהונדס ומהנה ביותר. השיא שייך ל-'My Love', סינתפופ נהדר וכל כך בועט שלדעתי עומד בשורה הראשונה של שירי הפופ אי פעם. T.I., המתארח בשיר, תורם וורס מהיר וצבעוני המתאים את עצמו לאווירה בצורה חלקה. הוורס גם מיוחד במינו בכך שנתן זמן השמעה ארוך מן הרגיל לוורס בשיר פופ.

החצי הראשון של האלבום, הכולל בתוכו את השירים המוכרים והמוצלחים יותר, שואב את המאזין הרבה יותר מהחצי השני שלו, המאופק יותר, הפחות חלקלק; אך גם הוא נותן מנת פופ נהדרת והפקות טובות לא פחות. מאז, כידוע, טימברלייק ביסס את מעמדו כפופ סטאר, שגם אם הוא לוקח לא מעט זמן בין הוצאת האלבומים שלו, הוא יודע מה הוא עושה ולכן מצליח.

תומר מרבני
Clipse – Hell Hath No Fury

קליפס ככל הנראה הם אחד מהצמדים הכי מיוחדים שההיפ הופ אי פעם הכניס לזרועותיו. זוג האחים פושה טי ונו מאליס מהווים שילוב קטלני של ראפרים מושחזים שלא רואים בעיניים. תוסיפו להם את אחד

 מהצמדים הכי עוצמתיים שעולם ההפקות נתקל בו – הנפטונז, וקיבלתם לפניכם אלבום קוק ראפ משובח, קלאסיקה לדורי דורות.

Hell Hath No Fury מתאפיין בסאונד רזה ומינימליסטי – קלידים אוריינטליים המתבססים על סאב-באסים כבדים, יחד עם ההקשה המטורללת והמופרעת שאנחנו רגילים אליה מהנפטונז. הנ״ל מאפשר לקליפס להכניס שורות פסיכיות עם וורסים קשוחים ולא מתפשרים. כמו ב-'Mr. Me Too׳ המופתי, המדבר על בחורים שמתיימרים להשתייך לקלאס שלהם על גבי סאב-באסים מסוכנים שמלווים בקליקים ותוף מרים; או ב-'Dirty Money׳, שם מתרברבים בהוללות וקלילות בהוצאת כספי הסמים שלהם על בחורות (״Damn dirty money know how to treat the girls״); וכמובן גם ב-'We Got it for Cheap' הפותח את האלבום, הבנוי משני אלמנטים בסך הכל (הקשה וסינת'ים), אך הם כה עשירים שהם מסוגלים להחזיק שיר שלם.

בהתייחסותו ל-'Grindin' אשר יצא באלבומם הקודם, הצהיר פושה טי כי היה לו קשה מאוד למצוא איך הוא עולה על הביט בגלל כמה שהוא לא אורתודוקסי. כנראה שהנפטונז הבינו שיש עוד מדרגות לעלות בהן ולאתגר את הצמד (ואותנו), והחליטו להביא לשולחן הפקות אף עוד יותר מוזרות וקשוחות (ב- 'Wamp Wamp׳ זה נשמע כאילו הקליטו מתופף רחוב והלבישו עליו סיינת׳ים מהמזרח). הסאונד הרזה של האלבום מראה לנו כמה הרבה אפשר לעשות עם כלום אמצעים – במקרה הטוב, לא עולים מעל 5 אלמנטים בביט; פושה ומאליס מנצלים את זה על מנת להיות המנה העיקרית של האלבום.

כיום, פושה טי עדיין לא הצליח לשחזר את ההצלחה באחד מאלבומי הסולו שלו, ומאליס התקרב לנצרות וחזר בתשובה. גם 10 שנים אחרי, האלבום מצליח לשמור על טריותו וייחודו כקלאסיקת קוק ראפ חד פעמית – שילוב כוחות של 4 אומנים מוכשרים שהולכים עד הסוף.

רן ברנע
Lupe Fiasco – Lupe Fiasco's Food & Liquor

מוסלמי, סקייטר וקראטיסטנכנסים לאולפן, וכל אחד תורם את חלקו: המוסלמי בן לאבא פעיל בתנועת הפנתרים השחורים, מביא את הצד הפוליטי, החזק והמחאתי; הסקייטר מביא את הרחוב מהזווית המשוחררת, הכיפית והזרוקה; והקראטיסט? הוא מאזן באלגנטיות בין שני האלמנטים האחרים. אם מחברים הכל ביחד – מקבלים את לופה פיאסקו באלבום בכורתו, Lupe Fiasco's Food & Liquor.

Food & Liquor, כמו הבנאדם, מביא את כל הגוונים האורבניים ועובר ביניהם בקלילות. אותה גישה קלילה מאפשרת ללופה לתפוס סטייל ייחודי וחולמני עם שירים כמו '׳Daydreamin' המארח את ג׳יל סקוט הנפלאה והממוגגת, 'Kick, Push׳ הלוא המנון הסקייטרים העל זמני (שלא נדבר על אחיו התאום, 'Kick Push II׳, שנותן תמונה שונה לחלוטין מהקודם), או ׳I Gotcha׳ בהפקתם השובבה והפזיזה של הנפטונס הנהדרים.

האלבום ממקם יפה את לופה כאומן מבטיח ומוכשר, עם דעה שלא נוטה בכיוון הרוח. זוהי ההוכחה שלופה מחובר למקום שממנו צמחה המוזיקה ולא לגל הטרנדים של שנות האלפיים.

ארז זכאי
הדג נחש – בעזרת הג׳אם

עם כמה שישראל עוברת תהפוכות, ישנם דברים שנשארים. חומוס, על האש בעצמאות, עצבים וקללות על הכביש, והדג נחש.

נתחיל בשורה התחתונה – בעזרת הג׳אם הינו אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים ביותר שהיו בארצנו, אם לא הטוב ביותר. מדובר באלבום ברמה עולמית, שילוב כוחות של חברים נלהבים העומדים בפני מטרה אחת – לזקק את הקסם שבסשן הקלטות לכדי היצירה המוגמרת. הדג נחש הבינו שבכדי להגיע להלך רוח אלמותי, הם צריכים ליצור במקום שבו הזמן עוצר מלכת; מהרגע שקמים בבוקר עד שהולכים לישון – מתרכזים בעשייה. אז הם טסו לקליפורניה.

הכל כאן כל כך חי ונושם שאי אפשר שלא לזוז משיר לשיר. מ׳קליפורניה׳ (השיר האהוב עליי של ההרכב), שמתאר במדויק איך ישראלי מרגיש בארץ הזהובה (״אחי, תראה הנה לוויתן!״) ולוקח אלמנטים של סרף רוק נושן עם תיפוף מפחיד וגיטרה מהירה; עד ל׳להביא את המכה׳, אולי הפוזה-קאט העוצמתי ביותר שארצנו ידעה לקבל, באירוחם של לא אחרים מה-P.R. Troopers (לוקץ', פלד, ואורטגה על הוורס). כל וורס פה יותר חולה מהשני, כאשר נועה פארן (שנעלמה לנו לגמרי מהרדאר) התעלתה על כולם והוכיחה שראפ נשי זה לא פנטזיה.

לאורך האלבום אנחנו מרגישים את הכיף האדיר שהחברים עשו – הצחוקים, הסטלות, וההרפתקאות בארץ נכר, שאת הכל הם חולקים ביחד. על ההפקה אמון יוסי פיין, אחד מחלוצי ההיפ הופ הישראלים החשובים ביותר. עבודת ההפקה כאן נעלה, והסאונד באלבום נשמע מדויק ומצוחצח כידי קוסם (הסינת'ים העתידניים ב'כל הצ'וצ'ות' שנעלמים לכדי גיטרות סקסיות… אלוהים). ההשתלבות בינו לבין חברי ההרכב טבעית ורצויה, והפרספקטיבה שהביא לשולחן ניכרת בכל שנייה מהאלבום. את האיכות הדג נחש לא הצליחו לשחזר באלבומיהם הבאים, אך בעזרת הג'אם עדיין איתנו, ומפעים את ליבנו כל פעם מחדש.

רן ברנע
Ghostface Killah – Fishscale

בגיל 36, גוסטפייס קילה נתן הוכחה שהוא עדיין במשחק – הפצצה שהנחית, Fishscale, הורכבה מנוסחה שלא הייתה אופיינית להיפ הופ באותה התקופה. עם ציוות של מפיק אחד-שניים לשיר, בנבחרת מנצחת הכוללת בין היתר את ג'אסט בלייז, ג'יי דילה, פיט רוק, MF DOOM וגוסטפייס עצמו – קיבלתם את אחד מאלבומי הראפ הראויים והרעננים של העשור שעבר.

המוניטין של אשף הסטוריטלינג בראפ (שהחזיק עוד מימי הוו טאנג קלאן) לא החליד עם השנים. הוא מגלם עשרות דמויות, ומיותר לציין שהוא נכנס לנעליה של כל אחת בקלילות האופיינית לו. הוא יורק לנו שורות במהירות ובפלואו הקלאסי שלו, שלא התעייף ונחלש, אלא נשאר בעינו – כאילו הוא עדיין אותו הילד מהקלאן. ב-'Shakey Dog' הוא שודד אכזר שבוגד בחבריו הקרובים וגונב מהם את כספם במבצע מסוכן א-לה "פני צלקת". ב-'R.A.G.U', בו מתארח בן דודו וחברו לקלאן, רייקוון, מספרים על ריב אלים בין שני נערים שהוזעקו אליו שני הראפרים כדי להפריד, ומתברר כי כל צד בריב הוא בעצם בן חסות כזה או אחר שלהם (קצת דיון מוסרי, יאללה). ב-'The Champ' המבריק הוא אלוף אגרוף. הדמות משתלבת היטב עם ההפקה הנועזת של ג'אסט בלייז, הכוללת אלמנטים הארד רוקיים וקולנועיים מהסרט "רוקי". לדעתי, מדובר באחד מהשירים הטובים ביותר בעשור הקודם.

ב-2006, משחק הראפ נתפס בידיו הזועמות וצמאות הדם של גוסטפייס, ויודעים מה? הוא זכה בכך ביושר. Fishscale הוא אלבום מצוין, ובעזרת השלמת שלישייה מושלמת עם Supreme Clientele משנת 2000 ו-Ironman מ-1996, הוא זה שהצליח להוכיח את הטענה כי גוסטפייס הוציא את הדיסקוגרפיה הטובה ביותר מבין כל חברי הוו טאנג (וכבודם במקומם מונח). רק גוסטפייס, בבקשה, תוציא כבר צלע רביעית לשרשרת הזו.

תומר מרבני
Cunninglynguists – A Piece of Strange

A Piece of Strange זה האלבום ששם את Cunninlynguists על המפה. נכון, 2 האלבומים הראשונים של ההרכב מקנטאקי זכו לביקורות נלהבות, אבל לא זכו להצלחה מסחרית מסחררת בלשון המעטה. הם גם זכו למקום של כבוד בקרב חובבי האינדי, אבל חוץ מכמה "יודעי דבר" אף אחד לא באמת הכיר אותם עד שיצא אלבום.

זה פשוט מאוד – באלבום הזה Cunninlynguists הגדירו מחדש איך אלבום היפ הופ מהדרום צריך להישמע. החבר׳ה נוגעים במספר נושאים המאפיינים את האזורים הכפריים של דרום ארה"ב, כגון: גזענות, דת, עוני, כלא, שנאה ואהבה (טוב, תכלס זה מתאים לכל מקום בעולם אבל תחשבו על זה במבטא דרומי כבד) ועושים זאת בעזרת נרטיב יפיפה על אדם שנאבק עם עצמו כל חייו על הבחירות בין טוב לרע; עד שלבסוף הוא נאלץ לבצע בחירה נוראית ולנסות לחיות עם עצמו לאחר המעשה (אל תדאגו, יש סוף טוב). לי לקח כמה שמיעות טובות על מנת להבין את הקונספט של האלבום ואיך הנרטיב מתחבר בין השירים – אבל גם בלי לעקוב, אפשר פשוט להתפעל מיצירת האומנות הזאת וליהנות מהשירים עצמם ללא הקונספט. למעשה, שירים כמו ׳Since When׳ או 'Beautiful Girl' אינם קשורים לסיפור אך הם כנראה 2 מהשירים הטובים ביותר באלבום. חשוב לציין גם את הופעות האורח המצוינות של אימורטל טקניק, סי לו גרין וטונדף (שגונב את ההצגה כמו תמיד בתור גיבור הסיפור ברגע האמת בו הוא פוגש את המלאך סיינט פיטר על דלתות גן עדן).

טל אלפנט
The Game – Doctor's Advocate

האלבום השני של דה גיים הוא גאנגסטה ראפ ווסטקואוסטי בו הוא מוציא את כל הכביסה המטונפת החוצה. מבחינת הסגנון המוסיקלי, הוא דיי דומה לקודמו, The Documentary; אך הקונספט מהדק עצמו בגלל זהותו שהשתנתה, מהדוד החדש ב – G-Unit, לדוד שמכר כבר אלבומים במיליוני דולרים ופותח על כל ה-Aftermath ודרה בשיתוף פעולה עם באסטה ריימס. הצלחת המאניה Doctor's Advocate נמצאת בפן המיתוגי הרבה יותר מאשר בפן המוסיקלי או התוכני. למעשה, זהו האלבום שמיתג את דה גיים בתור ראפר עצמאי בעל שם גדול.

זה בא לידי ביטוי בשיתופי פעולה עם ראפרים מהשורה הראשונה כמו סנופ דוג, אקזיביט, נאס, נייט דוג, והשחקן ג'יימי פוקס. אך גולת הכותרת הוא כמובן קנייה ווסט, המתארח בשיר 'Wouldn't Get Far', שאותו גם הפיק, ומרגיש כמו משהו רלוונטי יותר מבחינה מוסיקלית לאותה תקופה מאשר סימפולי ה- "Good old days" עם סנופ ואקזיביט. האלבום מסתיים בשיר מפתיע שהצחיק וסיקרן אותי מהפעם הראשונה ששמעתי אותו, ׳Why You Hate The Game׳, המארח את נאס. בשיר הזה דה גיים מבהיר שהוא ו- 50 סנט הם לא ביגי ופאק (נו שיט…), ולכן הם לא יפתרו את הביפים שלהם באותה צורה… רגע לפני קתרזיס מוגזם בו חוזר המשפט "And the sun shines with you". לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם זה נעשה כדי לעורר תקווה בלבבות מעריצים שפחדו לאבד ראפר, או שבעצם זו הבהרה שכל הביף הזה הוא משחק אחד גדול, כי "ככה מקבלים חשיפה בהיפ הופ" ו-"כי זה המשחק".

אורן פלג