סיכום 2016: 10 אלבומים מחוץ להיפ-הופ

דייוויד בואי היה אחד מהאמנים היחידים אי פעם שניחנו במגע הזהב – מגע מהסוג שאיתו אומנים לא איבדו את כשרונם, בעוד שתאוותם לגלות מוזיקה חדשה וחדשנית הולכת ומתגברת – והרצון להיות מושפע ממנה מוביל ליצירתיות מהסוג הכנה והפורה ביותר. בואי, שעוד בחייו הגיע לרמת הכרה ומעמד של אגדת רוק, הניח את הדברים בצד בבלאקסטאר ובחר להתמקד, בפעם המי יודע כמה, בנסיוניות. חוויות העבר של בואי, בהן ניסה לסטות מן הדרך וליצור מוזיקה נסיונית, לא התקבלו בחום ע"י הקהל והמבקרים בעת זמן הוצאתם. כמה מהן נחשבו ברטרופרספקטיבה ליצירות מופת (שהגדול מביניהן הינו Low), וקצת פחות מזה (Earthling); אך זה לא נתן לבואי לנוח או להתחרט, והנה גם עכשיו, נוכחנו לדעת שהניצוץ ליצור מוזיקה שלא עומדת בקו המרכזי אינו דעך.

בלאקסטאר הוא אלבום עשיר, קשה לעיכול וחכם. מהסוג שמשתפר משמיעה לשמיעה. הוא מציג לנו שילוב של סגנונות כגון ג'אז, אלקטרוניקה, ורוק על לא מעט מצורותיו ומשקליו – סגנונות שקשה מאוד לשלב ביניהם בלי להתבלבל בדרך וליצור מוזיקה מקושקשת וחסרת ערך מוסף. אולם, עם האנשים הנכונים, נוכחנו לדעת שזה יכול לעבוד בענק. כל שיר באלבום מציג ייחוד בפני עצמו, וכמעין תחנה בתוך יצירה העומדת כאפיטף שלם. השיר ׳Blackstar׳ בן העשר דקות, איתו האלבום נפתח, הוא יצירת ג'אז רוק נסיוני ופרוגרסיבי עם מוטיבים אלקטרוניים וקראוטרוקיים (ז'אנר ממנו הושפע בואי רבות), ועומד כאחד מהשירים הטובים של בואי מזה כמה וכמה שנים; 'Tis A Pity She Was A Whore' (שהוקלט לראשונה בגרסה אחרת בשנת 2014), נותן שיר ג׳אז חופשי (Free Jazz) המסתמך על מקצב תופים מסוכן שמובל לבסוף אל שערי גן עדן. המסע ההזוי והעצוב באלבום מסתיים בשיר 'I Can't Give Everything Away' המרגש עד דמעות, בו בואי זועק במלוא כנותו לצלילי אלקטרוניקה נקייה ופסימית, כי הוא פשוט אינו מסוגל לזרוק הכל. אולי הרמז העבה ביותר למאזין על מצבו הבריאותי הרופף ביותר באותה העת.

האלבום יצא ביום הולדתו ה- 69 של בואי, ושימש כחגיגה אמיתית לו ולמעריציו, שזכו לאלבום מופתי וחסר פשרות העומד בשורה הראשונה עם יצירותיו מכל הזמנים של הזמר. יומיים לאחר מכן הלך בואי לעולמו, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, אותה הסתיר מן הציבור הרחב. באותו היום העצוב והבלתי נשכח הזה, בו העולם פרק עול וביכה על לכתו של אחד מהזמרים הטובים בכל הזמנים, הבינו רבים את משמעות הטקסט האניגמטי והמורכב של בלאקסטאר – בואי רמז למעריציו על מצבו. אומנם, בסופו של דבר, בלאקסטאר הוא החיוך העומד בקנה אחד עם הדמעה הזולגת, בידיעה כי בואי לא איבד זאת לאורך שנותיו הרבות כיוצר, ונותר לא רק אגדת רוק – אלא אגדת פופ, אגדת אלקטרוניקה, אגדת ג'אז, משחק ואופנה. אגדת הכל.

בשנת 2011 המלחין האלקטרוני ניקולס ג'אר, רק בן 21, הציג בפנינו את אלבום הבכורה Space Is Only Noise – יצירה בעלת בגרות ודיוק, שימוש בדגימות שעם השנים הפך את שמו כרפרנס לטכניקה, קול בריטון עמוק והרמוניות פסנתר המעמיקות את ההתרשמות מכישוריו.​

מאז אותו אלבום, ג׳אר לקח חלק בפרויקט Darkside יחד עם חברו דייב הרינגטון (Dave Harrington), שחרר מספר EP’s, הקים לייבל משל עצמו וחידש את הפסקול של הסרט הסובייטי ‘The Color of Pomegranates’, פרויקט שביסס בעיני את מעמדו כמלחין בעידן של מפיקים.

‘Sirens’ הוא ההמשך לאלבום הבכורה. ניקולס ג'אר, אחרי שהוכיח שהפקה ברמת הגבוהה ביותר היא לא מכשול עבורו, איפשר לנו לתת לנפש לצלול לארבעים ואחת דקות של מאה אחוז ניקולס ג'אר. ג'אר נשמע אופטימי אך גם מאוכזב, מעמיס את המאזין ברעש אך ברגעים ארוכים של שקט. מבקר את האנושות ואת הפוליטיקה דרך רפרנסים מתוחכמים, דוגמת עטיפת האלבום, אשר לקוחה מפרויקט שנתפס אנטי-אמריקאי של אביו, אלפרד ג'אר, בצירוף משפט לטיני שמשמעותו "כבר אמרנו לא, אך ה'כן' שוכן בהכל". המשפט המתייחס למשאל עם בשנות ה-80 להפיכת צ'ילה (ג׳אר הינו אמריקאי-צ'יליאני) לדמוקטריה, כשהבחירה ב'לא' משמעותה בחירה בדמוקרטיה. ג׳אר מוסיף לאורך כל האלבום משפטים בעלי גוון פוליטי ואף אנרכיסטי, כמו "כל הדם מוחבא בתא המטען של המושל". הוא גם מצליח להעביר תחושה מנוגדת לאורך כל ההאזנה לעומת שלמות ומחשבה רחבה, תחושה שתגרום לכם לרדוף אחרי כל פרט מידע שישלים את התמונה אודות המסרים והרעיונות המוצגים באלבום.

כל רגע באלבום מהונדס בצורתו המושלמת, מנותח, מחושב ובעל ערך, בדיוק בצורת ההגשה הנכונה, כמו שניקולס ג'אר יודע.

סקלטון טרי הוא אלבום האולפן ה-16 של ניק קייב והזרעים הרעים. ביולי של 2015 בנו של קייב, ארתור, נפל מצוק בבריטון לאחר שהתנסה באסיד עם חברו. אומנם האלבום לא מתעסק באבדה האישית של קייב, אך תחושת האבל של האמן מורגשת.

האלבום הזה הוא לא בשביל כולם – הוא מצריך סבלנות, עקב היותו נסיוני מאוד. מרגישים זאת היטב בטראק הראשון, ׳Jesus Alone׳, עם הקולות הצורמים שלא מרגישים נוח בגוף, ואז קולו העמוק של קייב מתחיל לגעת, ועם הגעת הפזמון הוא פשוט קורע אותך לחלקיקים. כמו גם בשיר השלישי באלבום, ׳Girl in Amber׳, המדבר על אשתו של קייב, ומלווה בקולות רקע אמביוולנטים לא ברורים. הקולות האלו מרגישים כמו קריאה לעזרה, אבל הם לא צורמים ולא נותנים תחושת אי נעימות; הם הנחמה שמובעת בשיר העצוב הזה. המוות שאופף את האלבום אינו גס, אינו מכאיב – אלא, הוא לוחש, מלטף ועדין.

זהו אחד האלבומים הכי מלנכוליים שהקשבתי להם מעודי. לכל אחד יש תקופת עצבות שבה כל מה שהוא מחפש זה איזה סינגר/סונגרייטר שיבין ויבכה איתך. למזלי, אני עדיין עצוב, וסקלטון טרי מחבק אותי כשמיכה עבה בחורף קר. זהו אלבום עשיר בטקסטורות, רבדים, סוניות ומרחב. התחושה שהזרעים הרעים (ובייחוד וורן אליס) מצטוותים אל קייב ברגע המשבר לכדי יצירה, לא פחות ממעוררת השראה. מומלץ גם לצפות בסרט.

אחרי פאקינג 16 שנות בצורת, גדול הרכבי הסמפולים חוזרים באלבום חוויתי מרטיט חושים. אם ב-Since I Left You אשר יצא בשנת 2000 אבלנצ׳ס התבססו על 3000 סאמפלים (ואולי אף יותר) בכדי לשגר טקסטורות מוזיקליות של פוטוסינתזה, ב-Wildflower החבר׳ה האוסטרליים פונים למקום אחר – הריגוש שברואד טריפ, תחושת החופש שמחלחלת בגוף שמכניסים את המפתח לסטארטר, מעלים הילוך, שמים גז ויוצאים לדרך.

לאורך האלבום יש רשרושי רקע, מעברי תחנות, עצירות משונות, צפצופים ועצבים של עוברי אורח, מה שנותן תחושה אינטנסיבית אך אינטימית במהלך שמיעת האלבום. זהו לא אלבום שצריך לשבת בבית עם אוזניות ולהאזין לו, זהו אלבום שצריך ללכת ולראות עולם תוך כדי ההקשבה; מדובר בעולם שלם של צלילים מג׳סטיים שלא נשמעים בנוף המוזיקלי.

כך לדוגמה קורה ב-'If I Was a Folkstar' באירוחו של Toro y Moi, המדבר על התנסות האסיד שלו עם אשתו בחוף הים על גבי גרוב דיסקו מחשמל; או בשירים הקופצניים של האלבום שנותנים לנו כיף בלתי רגיל עם ביטים מטורללים ומשמחים, כדוגמת 'The Noisey Eater' באירוחו של לא אחר מביז מארקי, שם החבר׳ה מסמפלים מקהלת ילדים אוסטרלית העושה קאבר לביטלס, ומשלבת את זה בהדיקות עם צלילי אוטו גלידה והפארסייד; כך גם באירוחיו של דני בראון המופתי (שהאבלנצ׳ס אמרו שאירחו אותו בגלל שהוא ״הדבר הכי קרוב לפאנק שקיים היום״) – כמו 'Frankie Sinatra׳ המארח גם את אם אף דום בתור להיט רדיו היסטרי, ו-׳The Wozard of Iz׳, ששמו מתאר בדיוק את כישופי הסאונד שהולכים בשיר.

Wildflower העניק לי המון רגעי אור מהרגע שיצא, ואני יכול לומר שתמיד שיוצא לי לשמוע שיר מהאלבום, האווירה סביבי משתנה – יש אלמנט מסוים של קסם באטמוספירה. מרגש לראות הרכב שהושבת למשך 16 שנה חוזר באלבום שמהווה המשך דרך מסקרן ונעים לאלבומם הקודם מתחילת המילניום. מומלץ לשמוע ברכב, אל מול מרקעים פסטורליים.

ב-1 למאי 2016, רדיוהד נעלמו מעל פני האינטרנט וכל פעילות שלהם ברשתות החברתיות נמחקה. שמונה ימים לאחר מכן, אלבום האולפן ה-9 של החבורה הבריטית, A Moon Shaped Pool, יצא לאוויר העולם. אחד-עשר השירים המרכיבים אותו מהווים נקודות מבט, סגנונות, תכונות ואפיונים שונים המתחברים לעולם אחד. אנחנו מקבלים אגרסיביות מאופקת ב-'Burn the Witch'; ספירליות אינסופית ב-'Daydreaming'; וסגירת מעגל ב-'True Love Waits׳. כלי המיתר המפציעים ב-'The Numbers', מעטרים את השיר במשיחות מכחול עמוקות, הודות לנסיונו של ג'וני גרינווד בהלחנת פסי-קול ותזמור מחוץ לתחומי הלהקה. הבוסה נובה העדינה עם קולות מקהלה מהדהדים ברקע ב-'Present Tense', שמהווה ניגוד מוחלט ל-'Identikit' עם הגיטרה העוצמתית, המקצב השבור והמינימלי, וכמובן קולו של תום יורק הנותן למילים של השירים חיים וכוח לחתוך פנימה. כל כך הרבה מוטיבים שזורים לאורך האלבום כך שלעיתים קרובות האזנה לו מרגישה כמו טיול מטושטש העובר לאורך נוף אלבומי הלהקה. אלבום יפהפה, עצוב, מלא תקווה ובעיקר שלם. ככל שמאזינים לו יותר כך מגלים פנים נוספים – כמו נפש של אדם, הבנויה מאינספור רבדים ושכבות; ככל שאתה לומד להכיר אותה כך היא חושפת עוד ועוד.

נסיכי האינדי רוק פרקט קורטס חוזרים באלבום חדש והדוק אחרי אלבומם האחרון מ-2014, Sunbathing Animal. אם באלבומיהם הקודמים הרשו לעצמם חברי ההרכב להתנסות בכיוונים מוזיקליים שנעים תחת האגרסיביות של הפוסט פאנק והגאראג׳ רוק, כאן הם מפנים מקום לאלבום יותר פופי ונינוח. האלבום משתלט על תבניות מוכרות של מקצבים וצורות סאונד, ולוקח אותן למקום רענן ורלוונטי, המלווה באבחנותיהם הקולעות לגבי החיים היום יומיים.

הריפים באלבום יותר סוחפים, הבאס יותר מעוגן, מקצבי התופים שונים ומגוונים, וסך כל האנרגיה ממוקדת לכיוון החדות המשוקקת. פרקט קורטס עלו כאן על נוסחה לאלבום אינדי מנצח – המוזיקה יכולה להיות פשוטה, אך היא צריכה להיות דומיננטית מספיק בכדי לתפוס אותך בביצים, ולאתגר אותך להסתכל על דברים אחרת. בעודם רוכבים על נשמתם המוזיקלית של הולווט אנדרגראונד, טלוויז׳ן, סוניק יות׳ וכמובן פייבמנט, פרקט קורטס מכוונים להביא את הסתכלותם בכל רגע נתון.

בשנה החולפת הלכו לעולמם כמה אומנים הנחשבים לאגדות והמוזיקה שלהם היוותה אבני יסוד בז'אנרים שלמים. רובם מתו בהפתעה מסיבות כאלה ואחרות, והיוצא דופן שביניהם הוא לאונרד כהן.​

כהן נפטר השנה בגיל 82 אחרי שהספיק לשחרר 14 אלבומים (כולל האחרון) ולמכור מליוני עותקים מהם, לזכות בהכרה עולמית וכמובן שלא לפסוח על שורשיו היהודיים (הידעתם ששמו העברי הוא אליעזר כהן?); ודווקא באלבומו האחרון נשמע כאילו הוא כבר מוכן ומחכה למוות שיבוא וייקח אותו.

יכולותיו הווקאליות של כהן מעולם לא היו המנה העיקרית במוזיקה שלו אלא דווקא הטקסטים מלאי הרגש והנושאים המעניינים והכואבים עליהם בחר לשיר, על מנת להביא מעט אופטימיות בעולם שנשמע קודר ועטיר פגמים. בקיץ האחרון נפטרה מריאן, משירו ׳So Long, Marianne׳ וכהן הספיק לכתוב לה שהוא יפגוש אותה בקרוב, עד כדי כך שהיא יכולה כבר לגעת בו. אם אין זו ציפיה לבאות הייתי מנחש שכהן יכל להתפרנס בכבוד בתור נביא מודרני. אלבומו נשמע לגמרי כאילו הוא כתב אותו בידיעה מסוימת שהוא אוטוטו מזדכה על הציוד בבקו"ם שלמעלה ואין כמו מכתב פרידה אחרון מהעולם במבנה של 9 שירים הנפתחים דווקא בעברית ומסתיימים בקול עמוק ונוגה כפי שרק הוא יכל להביא.

להקת הפוסט-פאנק והאינדי רוק הקנדית פריאוקיופיישנס, לשעבר וייט קונג, לכאורה נראית כמו עוד טיפה בים הלהקות של הז'אנרים האלו שזכו לעדנה מחודשת בתחילת שנות האלפיים. אך לפריאוקיופיישנס יש ייחודיות חדה וברורה ביותר המבדילה אותם ממספר רב של להקות כאלו – הם יוצרים את המוזיקה בדרך שלהם, בקצב שלהם, וההשפעות הן רק השפעות, לא קו מנחה. באלבומם החדש, הנושא את שם הלהקה, הם מביאים לנו פוסט פאנק אפל, אלים, ומעורר אימה; אבל לא אימה מהזן המפחיד בעזרת אמצעים זולים וברורים, אלא אימה החודרת אל התת מודע ואל האופל הטמון בכל אחד מאיתנו – ומעיר אותו למשך ארבעים דקות. נשמע לא מושך? תשמעו אותו ותחזרו בכם. השירים באלבום הם כוח מוזיקלי המתפרץ אל המאזין כאגלי סופת גשמי ברכה המשתוללת מחוץ לקורת גג, ומחבקים כקרה הנלווית אליה. ובתוכם, קולו המחוספס והפרנואידי של הסולן מאט פלגל, שמביע את חוסר האונים והחרדות באופן בוהק ומעצים.

השיר הפותח את האלבום, 'Anxiety', הוא מופת של פוסט-פאנק גותי, בעל גיטרות שאפתניות ורעבות לרעש, ומניירות של סרט אימה הוליוודי משנות השישים (מה שהוטב להיות מוצג בקליפ המטריד אך יפהפה של השיר). 'Monotony' המגיע אחריו, הינו הקצר אך אולי המשמעותי ביותר מבין שירי האלבום. מבחינת התוכן, פלגל מצהיר כי עלינו לזנוח את המיקום הבטוח ולקחת סיכונים בשם ההתקדמות; מבחינת המוזיקה, מדובר בחגיגה לאוזניים הבנויה מריפים זוהרים שמתבססים על ניואנסים של פריטות. 'Memory' בן ה-11 דקות, הינו דוגמה ומופת לשיר חסר מניירות שמזין את האלבום ודוחס את היצירתיות הגלומה בו לכדי עושר של רוק חלקלק וממכר, המסתיים באמביינט טהור שגורם לנו לשאול את עצמנו שאלות.

רבות ממחשבות הקהל שהאזין לאלבום הן כי הוא היה יכול לצאת גם בשנות השמונים. אולם אין כך הדבר – באלבום גלום ביטחון עצמי ודעת המתובלים בשפע חדשנות מוזיקלית ורעיונית. עם צליליו המאירים ופרץ החייתיות המוזיקלי, זהו אלבום ממתק לכל אחד המחפש למצוא אלבום מגובש של הלך רוח מחשבתי אפל במיוחד.

האלבום האחרון של סוואנס הוכרז כהוצאה האחרונה של גלגולם הנוכחי – לא בטוח מה זה בדיוק אומר, אך מוביל הלהקה מייקל ג'ירה וחבריו משדרים שאין הם מתבוססים בתוך איזור הנוחות שלהם, אלא נמצאים בתנועה יצירתית מתמדת. ניתן לצפות לאבולוציה בסגנונם ובחומרים אשר ישחררו בעתיד. במידת מה, אין בהכרזה הזו כל חדש שכן מרגיש כי סוואנס מאז ומעולם היו בשלב התפתחות רציפה ושינוי מתמיד של אדרות. The Glowing Man מהווה את החותם על גרסא זו של הסוואנס אשר החלה את דרכה עם אלבום הקאמבק שלהם מ-2010 – My Father Will Guide Me up a Rope to the Sky.

The Glowing Man הינו תיעול בן כמעט שעתיים של שד הסוואנס. מעין רצף סגנוני של מעברים בלחץ גבוה בין התרסקויות מצילות, דיסטורשנים מנופחים, תיפוף מגובש ושירה מעונה. כמו ריטואל זימון למקצב זדוני המטפטף טיפות דם כבדות לתוך חלל שלילי, הוא מאוד פתאומי לאורכו; אבל כאשר נודם התו האחרון – נשאר רק רוגע. זוהי מוזיקה כבדה אך אינה אגרסיבית, ערבוביה שלווה של נפש אמן גולמית ובלתי מסוננת.

התקדמות הלהקה מסאונד אגרסיבי ורועש של שנות השמונים עד לכדי צליל מאוד מפותח, מתוחכם והיפנוטי משול להתקדמות מכאיבה במעלה הר הסגנונות עליהם טיילו הסוואנס במרוצת השנים. בצורתם הנוכחית, היישות שלהם ארוזה באלבומים עם סאונד אפי ואפילו אלוהי, שירים באורכים מפלצתיים, שכבות דחוסות של תיזמור והפקה נוצצת. האיש הזוהר הינו מסע רוחני בן שעתיים, טיול אשר בסופו תביטו לאחור ותגיע להבנה שלא עשיתם ולו צעד אחד. הוא בנוי כמקשה וכל אספקט בו נועד לשרת מטרה אחת – להשריט.

Teens of Denial הוא קלאסיקת רוק בת זמננו בה מילותיו של מוביל הלהקה, וויל טולדו, מתיישבות על גיטרות האינדי הנושנות לחוויה חסרת מעצורים שמלאה בתסכול והעליבות של נער דרמטי שהתבגר. יחד עם להקתו, טולדו לוקח אותנו לאיבוד בדיוק כמו שהוא שר ב-'Joe Gets Kicked Out of School For Using' – "ביום שישי האחרון, אכלתי אסיד ופטריות/ לא התעלתי, הרגשתי כמו חתיכת חרא מהלכת/ לבושה במעיל שנראה מטופש".​

אם באלבום הקודם, Teens of Style, היתה נימה של נהנתנות לגבי חיי הנעורים הדרמטיים, באלבום זה טולדו סולד ואפילו נגעל מכך, וזה מתבטא בטון קודר יותר ובשירים ארוכים יותר בעלי אופי אפי. כמו ב-׳The Ballad of the Costa Concordia׳, שיר בן 11 דקות וחצי (זה 2016 פה?) על המגרעות שבחיים הנורמליים אחרי התפכחות מסמים – שם טולדו לאט לאט משתחרר מהתלות ההרסנית ובונה את עצמו מחדש. בשיר הזה הוא לוקח טייק מעניין מאוד עם הלהיט של Dido מ-2003, White Flag, בכך שהיא שרה על איך שהיא טובעת בגבורה עם הספינה שלה, בעוד שהוא שר שהוא לא ייפול איתה לעולם. ככל שהשיר מתקדם הקצב שלו מתגבר ונעשה מהיר יותר, כמו שהמוח שלך מוצף במחשבות ובדאגות שסוגרים עליך עד שההשפעה יורדת – ואתה חוזר למציאות שמחייבת אותך להמשיך הלאה.​

כמו ביצירותיו הקודמות, גם האלבום הזה מונחה גיטרות ואסתטיקה של אינדי מהניינטיז שמתקשרת מאוד עם להקות כמו מודסט מאוס ופייבמנט. הוא לוקח את האינדי כאודיסאה גרנדיוזית, וזה בא לידי ביטוי בהרפקתנות מוזיקלית שמוצעת בכל שיר ושיר כעולם ומלואו. בזכות כך, Teens of Denial נכנס לפנתאון האינדי רוק.