חמישה האלבומים הטובים של דצמבר 2016

בים הסופרלטיבים שנאמרו על צמד האינדי היפ הופ ראן דה ג'ולס (המורכב מהראפר-מפיק אל-פי והראפר קילר מייק), מאז התחילו לפעול ב-2013. היופי שבין ההפקות הבלתי מתפשרות והראפ הנשכני והעצבני של אל-פי לזה הכנה ומלא הנוסטלגיה של קילר מייק, הוא מה שמתגלה כשילוב רציני ומתבקש ביותר בנוף ההיפ הופ העכשווי. הנה רגע לפני השנה החדשה, בורכנו בהוצאה מוקדמת של אחד מהאלבומים שהכי ציפינו להם מזה יותר משנתיים, והתוצאה - מצוינת.

המאפיין העיקרי של ראן דה ג'ולס הוא ההשתפרות מאלבום לאלבום - חלומו של כל אמן אפשרי נראית כמציאות קלה בעיני הצמד. Run the Jewels 3 אפל וכבד יותר מקודמיו, ומציג חריפות מוחלטת על גבול שבירת מוסכמות. שירי האלבום אבסטרקטיים בתכליתם, ומלאים במבנים לא שגרתיים. יוצאת כאן לפועל סוג של נסיוניות חדשה מההרכב שמציגה רעננות ושינוי כיוון: זה בא לידי ביטוי בקטיעת וורסים והוקים בצורה מקורית, ו/או ביטים רובוטיים הנשמעים חדשניים ונוסטלגיים בו זמנית. התזזיתיות וההיפנוזה של המוזיקה באלבום לא מרפים מהמאזינים, ודוחפים אותם שוב ושוב למערבולת עשירה ומהנה מאוד בין כותלי האלבום. תוך ייצוק עושר מוזיקלי השונה בקטלוג ההפקתי מאת אל-פי, והצגת חספוס מלא רגש בראפ של קילר מייק - האלבום הזה ממכר וכיפי יותר מכל אלבום אחר של הצמד. חששות האכזבה נעלמו כלא היו עם צאת האלבום, הנותן סיום מרשים לשנה מבורכת בעשייה.

ג'יי קול השיג בשלושת האלבומים הראשונים שלו כל מה שראפר חולם עליו. מקום ראשון בבילבורד, ואלבום דאבל פלאטינום עם ‘2014 Forest Hills Drive’, כמובן, ללא אירוחים. הוא הוכרז אינספור פעמים כראפר המעניין ביותר בתקופתו, ליריקסיסט מבריק שביכולתו לשפוך סיפורים עשירים לתוך וורסים.

השנתיים האחרונות בחייו התנקזו לתוך עשרה רצועות באלבום שיצא בהפתעה מוחלטת, לקראת סוף שנה כשכל הסיכומים כבר נכתבו, וכשכל הפרסים כבר חולקו. ג'יי קול לא מעוניין בהם. אם באלבומו הקודם עוד שמענו אותו מקניט בראפ שלו את ההצלחה, הכסף והבחורות, האלבום החדש רחוק מאוד מכך.

האלבום בנוי מביטים פשוטים אך מדויקים מאוד, מלאים בכלי מיתר ופסנתר נעימים, ודגימות שיושבות היטב במקומן. קול מפתיע אותנו עם שירת סול, מהלך שעשוי להיות מסוכן לראפר, אך צולח אותו. מעבר למחשבות אובדניות ותחושת סוף, אותה מקשרים לסיפור על חברו שנהרג, קול מקדיש חלק גדול מהאלבום לספר על האישה שלו והילדה ב-׳Foldin’ Clothes׳, ׳Changes׳ ו-׳She’s Mine׳ על שני חלקיו; קטעים שעשויים לחמוק מאוזניי המאזין, אך לטעמי מציגים את הרגעים בהם הראפר מובדל משאר הקולגות שלו.

ג'יי קול מציג לנו אלבום מרגש, מצמרר ופשוט, בו למעט מספר שורות בהם לקה בפשטות יתר, הצליח לארוז סיפור יפהפה. 4 Your Eyez Only נסגר עם עם רצועה הנושאת את שם האלבום, שיר שאולי מסכם את ג'יי קול על כל צדדיו: הוא אישי, הוא בשבילכם, הוא לא מסתתר מאחורי מטאפורות. הוא לעיניכם בלבד.

השאמאן הלירי Ab-Soul, חברם לספסל ההקלטות של קנדריק לאמר, סקולבוי-קיו, איזייה ראשאד וג'יי רוק, מזריק לורידינו המוזיקלי אלבום מאוד אישי וכמעט אכזרי בכנותו. סולהו מעניק יצירה חשופה וגולמית כצדפה ערומה, שבה אינו מרסן את מחשבותיו או רעיונותיו. הוא מקיף את המאזין בחומת מילים, ביטויים ותיאורים אשר דלה מהדופן האחורית של באר נשמתו. הוא מבתר את מוחו ל-16 חתיכות אשר ארוזות בחגיגיות בעטיפות שירי היפ-הופ, ועורם אותן לאלבום בגובה של שעה ועשרים. כמות הנושאים הרבה בהם נוגע סול, מולידים יצירה מפותלת ומסובכת למדי, קשה לשמיעה ומאתגרת לעיכול. לאורכו של האלבום נגלה מנעד כמעט אינסופי של סוגיות פוליטיות, חברתיות ואישיות. החל מדיון בדו-פרצופיות של דת הנצרות ב-'Threatening Nature', מאבק באנטי-ממסדיות ותפקידו של סולהו בייצוג מורשתו ב-'Invocation', מעמדה של "אהבה" כערך עליון ב-'The Law', תיאור האינטימיות שחש כלפי סמים ב-'D.R.U.G.S' וכלה בדואליות ביחסו לנשים, בינאישיות ופמיניזם.

האלבום מזמין ואף דורש האזנה קפדנית וערה, נהיה יותר ויותר דחוס בכל האזנה חדשה – רוב השורות באלבום ברות ציטוט, לדוגמא פנינה אהובה במיוחד ולחלוטין מייצגת: "Stupid meaning genius, come suck Jesus' penis on Venus". לעיתים נדמה כי הוא נוטע משפטים כאלו במטרה אחת ויחידה, והיא לשגע את הפרשנים החרוצים ב-Genius. כמעט ואף שורה באלבום חפה ממשחק מילים, כפל משמעות או אזכור מתחכם.

מוחו כמסגריה עסקנית, שבבי רעיונות אסוציאטיביים עפים לכל עבר ומטואטאים תחת שטיח של מקצבים נוזליים וקולות רקע מתמיהים. אף על פי ההתלוצצות הלירית המרובה והתדמית הליצנית, אם לנסות ולצלול אל מעבר בבואת השמיעה והרושם הראשוניים, מתגלית יצירה רגשית, אישית ושופעת הבנות, אבחנות ומסרים עמוקים – במיוחד או בעיקר, בעניין מעמד האישה. אב-סול מציג יכולת ראפ כמעט אלוהית ואלבום זה ירעיד אוזניהם של אלו המספיק מעוותים להבינו עוד זמן רב.

ב-2017, עשו מה שתרצו, לא יהיה זמן אחר.

בונארו 2015 הייתה יריית הפתיחה הרשמית בה ראינו שמשהו גדול הולך להשתנות אצל גאמבינו - בהופעה שבה הופיע לראשונה עם ׳Me And Your Mama׳. אני והחבר׳ה השתוללנו למשמע אוזנינו וראות עינינו עם ההופעה המהפנטת הזו ששלחה את גלובר למקום אחר לגמרי בגלקסיה המוזיקלית.

״!Awaken, My Love״ היא בשורת הפ׳אנק שעולם המוזיקה צריך כרגע. גלובר רואה דפוסים דומים בחיים של לפני 40 שנה לחיים של היום (Black Lives Matter בעיקר) ומגיע למסקנה שהפ׳אנק הוא סוג של נשק יום הדין; לאורך האלבום הוא מעודד תמיכה של אדם שחור ואחיו עם ׳Have Some Love׳, מוחה נגד המשטרה ב-׳Boogieman׳, ומביע את דעתו על חבר׳ה צעירים שחיים בבועה שאם ׳יעשו עליה׳ לקליפורניה על מנת להצליח בעולם הבידור, חוקי הטבע האורבני (אדם לאדם זאב, השתעבדות כלכלית לצורך חיים בסיסיים) לא ישפיעו עליהם ברצף השירים ׳California׳ ו-׳Terrified׳.

הפלטפורמה שבה דונלד גלובר, כאישיות, העמיד את עצמו, נותנת לו את המקום היצירתי על מנת לבטא את עצמו כפי שהוא רוצה. עכשיו, כשקיבל תכנית טלוויזיה משלו, הצד המוזיקלי שבו יכול להשתנות, להתבשל ולהתפתח על מנת שיוכל ליצור אמנות יותר שלמה. הוא בעצמו אמר שהוא רואה את Awaken ואטלנטה כשני עולמות שחיים יחדיו; לדוגמה, באטלנטה הוא חי עם חברתו והתינוקת שלו, ויחסיהם משתנים לטובה או לרעה לאורך הסדרה. השיר ׳Baby Boy׳ מתאר את החרדה בראשו של גלובר במידה והבייבי מאמא שלו תיקח לו את הילדה. באלבומו האחרון, ראיית עולמו של גאמבינו משתלבת באופן הרמוני עם יצירותיו השונות ומאפשרות להן להסתנכרן יחדיו על מנת להעביר לנו את החוויה שהוא יוצר באופן הכי מושלם שניתן.

אלבומו האחרון של קיד קאדי זו נקודת אור קריטית בשנה כמו 2016. חודשים אפורים אפפו את השנה מלאת התהפוכות הזו, שהתאפיינה בתמורות דרסטיות שהתרחשו מסביב לגלובוס. בשנה כמו 2016, רבות הן הפעמים שבהן צריך להיכנס לתוך עצמך בכדי להבין כיצד ניתן להגיע לגאולה. זוהי דרך אמיתית וכואבת. קאדי זו ההוכחה היפה ביותר לכוחה העוצמתי של הסתכלות זו - בן אדם שמודה בקשייו וחולשותיו, הינו בן אדם מושא להערצה; וכאן, כצפוי - קאדי מוצא את גאולתו שלו.

Passion, Pain & Demon Slayin' הוא אלבום שנותן לנו את כל מה שהתגעגענו אליו מקיד קאדי, ומסמל את חזרתו למשחק של אחד האומנים המשפיעים ביותר בדורנו. המוזיקליות של האלבום מתפרשת לכדי ניצוצות של כינורות, סינת׳ים ותדרים שונים, כאשר מה שמדביק את כולם יחדיו זה הקול העניו והמוקיע של קאדי. האירוחים באלבום לא פחות ממופתיים, כאשר שמות כמו אנדרה (המוצג באלבום כאנדרה בנג׳מין ולא אנדרה 3000, בתור סוג של שינוי תדמית), פארל וויליאמס, טרביס סקוט ואפילו ווילו סמית׳ (שהפתיעה לטובה באירוחה) מתכתבים בכדי להתמוסס עם פגיעותו של קאדר או להרים אותה.

האלבום נותן לנו פתח של אינטימיות משלהבת, ודרכו אנחנו מבינים שכל אנרגיה שלילית יכולה להיהפך להשראה ברגע. קיד קאדי לא עסוק בלרכב אחרי שום גל, כי הוא מבין שבתעשייה מטורפת בעולם תזזיתי כמו שלנו, אין על מי להסתמך מלבד עצמך.