אלבומי השנה מחוץ להיפ הופ 2018
בתור דיג׳יי המזוהה כל כך עם תנועת הדיפ האוס האוס, לדיג׳יי קוצה נמאס ללכת על התבניות המוכרות והפשטניות של הז׳אנר. למרות שהוא מנגן בקלאבים הלוהטים ביותר בעולם, קוצה הרשה לעצמו להוציא אלבום שמאגד את כל הדברים שהוא אוהב תחת קורת גג אחת. היופי הגדול ביותר ב-"Knock Knock״ זה שזה לא באמת משנה באיזה ז׳אנרים הוא משחק (פולק, היפ הופ, וטרופיקלי מהווים רק חלק מהפאזל), עדיין הסאונד המזוהה והייחודי שלו הוא זה שמכתיב את הקצב.
קשה למצוא דיסוננס גדול בין גישה חזותית למוזיקלית, כמו שאיב טומור מציע לנו. טומור, הלוא הוא שון בואי (אין קשר לדייוויד) מנוקסוויל, טנסי, פרץ אי שם בשנת 2015, והוציא מאז שני אלבומי אולפן שקיבלו הערצה גדולה בקרב מעריצי אלקטרוניקה מחתרתית ואינדסטריאל. לא פלא שטומור אמר כי חלוצי האינדסטריאל החולניים Throbbing Gristle, היוו עבורו את ההשראה הגדולה ביותר - עם אימוץ האימה והאופל כסטנדרט, שגורם לאמנים דומים לו כמו SOPHIE ו-Arca להיראות מעט יותר נחמדים.
מדהים כמה טומור התחבר לצד הרגיש שלו באלבום Safe In The Hands Of Love, כלומר, אפילו שם האלבום הוא רמז מטרים. הסתירה בין האלקטרוניקה המעט ברוטאלית לליריקה פשוטה ומחבקת היא מה שגורמת לטומור להיראות כעוף מוזר באווירה המוזרה שלו גם ככה. אך מה שתופס באלבום, מעבר להיותו כיפי, מאתגר, ועשיר להחריד - זו היכולת המוצלחת של טומור להביא אותו עצמו.
לא הקשבתי להאוס, או כמעט כל סוג של מוזיקה אלקטרונית, עד שנתקלתי מוקדם יותר השנה באלבום האחרון של Against All Logic, הלא הוא הדיג'יי ניקולס ג'אר. האלבום, שמאגד טיונים שנרקחו על ידי ג'אר במהלך השנים האחרונות, נקרא בפשטות 2012-2017. על עטיפת שלו מתנוססת האמרה: "אם אתם לא יודעים כלום על האוס, אתם הולכים לאהוב את זה" - ואכן, בתור אחד שלא ידע כלום על האוס, האלבום הזה תפס והכניס אותי לז'אנר. הוא מזמין, קליט ופשוט כיף לרקוד לצליליו, וכמו שהוא פונה לקהל מזדמן, ג'אר לא מפחד להביא טיונים מורכבים וסאונדים עמוקים שיעניינו גם מאזינים עם אוזן חדה ומנוסה יותר.
2012-2017 מכיל בתוכו מנעד רחב של מוזיקת האוס - מלהטט בחוסר מאמץ בין דיסקו וטכנו ולעיתים אף מתכתב עם מוזיקה שחורה ואינדסטריאל. גיוון זה מביא לידי ביטוי את היכולת של האלבום להיות קליל ומהנה אך גם להכיל בתוכו מורכבות שנחשפת עם הניסיון - ככה זה שג׳אר בוחר לא לשחק לפי החוקים. אה, ויש גם סמפול של קניה ווסט.
נערת הדבש של הסינת'פופ חוזרת עם אלבום סולו ראשון מזה ארבע שנות ציפייה. Honey הוא אלבום קר רוח וחכם, פחות דאנסי מאיך שאנחנו מכירים את רובין, אבל שומר על האווירה הקודרת והעצובה ליריקלית המזוהה עם האמנית השוודית. אמנם, הכבדות הזאת היא קלה שבקלות - כשבצוות ההפקה שלך תותחי על כמו ג׳וזף מאונט מ-Metronomy וקלאס אהלונד שעבד בין השאר עם מדונה. רק אל תסתמכו על השמיעה הראשונה בקביעת דעתכם על האלבום המריר-מתוק הזה.
שני כוכבי ענק ומהפכנים מוזיקליים נפגשים ביחד בסטודיו כדי לג׳מג׳ם. התוצאה? יצירות רחוקות שנות אור מהאטמוספירה. חלוץ האפרוביט טוני אלן פגש את מאסטרו הטכנו ג׳ף מילס וביחד הם בנו פרויקט שלא נשמע כמו שום דבר ששמעתם, אבל אם חייבים לקטלג את זה באופן ז׳נרי, מדובר בסוג של ג׳אז אלקטרוני עם אלמנטים כבדים של גרוב ונשמה. ביחד הם מציגים אורגיה של צלילים, שכבות, מקצבים וקולות, שמתערבבים בצורה הומוגנית מעוררת השראה, ומוכיחים את כוחה של מוזיקה נטולת אגו ומניירות.
הדיג׳יי ומפיק העל הגרמני Objekt הוציא השנה את אלבומו הטוב ביותר - Cocoon Rush. באלבום, אובג׳קט בונה ומותח מחדש את הסאונדים המוכרים והמזוהים של הטכנו הקלאסי, ובכך מרכיב אותם לכדי מנגינות ומקצבים לא שגרתיים שנעים בספקטרום רחב של ז׳אנרים ולא באמת ניתנים להגדרה. אלבום מומלץ למי שאוהב ביטים הרפתקניים שלא מתחשבים בשום נוסחה מוכרת, ולכאלו שאוהבים מפיקים שמפגינים שליטה ביד רמה ביצירותיהם.
האלבום האחרון של אגדת הג׳אז קמאזי וושינגטון מחולק לשני חלקים. בחציו הראשון - "Earth" הוא מדבר על העולם כפי שהוא רואה אותו כלפי חוץ, כפי שהוא משתקף לנגד עיניו. החצי הראשון מרגיש כג'אז אגרסיבי יותר, הוא אמנם הרמוני ביחס להרבה יצירות ג'אז, אך ניתן להבחין שהמוזיקה זועמת, זעם שמופנה כלפיי התרבות באמריקה, אל התרוששות הערכים של האנשים בעולם, וזה כואב לקמאזי, הוא מרגיש שהעולם מסוגל אחרת, שהעולם יכול אחרת.
וזה המסר שהוא מנסה להעביר לנו בחצי השני, "Heaven". החלק הזה הוא העולם כפי שהוא משתקף בתוך אמונתיו ומחשבותיו של קמאזי, הדרך שהוא מאמין שלפיה החיים צריכים להיות, איך אנו צריכים לחיות כדי להמשיך את הקיום שלנו בעולם. הוא מאמין ביכולות שלנו לשנות את הגורל שלנו, ושיש ביכולתנו לשים סוף למאבק הבלתי פוסק כנגד החיים התובעניים והדאגות, שגורמים לנו לחיות את חיינו ללא חירות אמיתית, הן במחשבה והן במובן הגשמי.
לסיכום, זה בסופו של דבר הפירוש שלי ליצירה אינסטרומנטלית באורך של שעתיים וחצי, אני מאמין שהאלבום יוביל כל אדם למקום אחר במחשבה, יפתח אצלו רגשות שונים, וישפיע עליו בצורה אחרת. זהו כוחו של קמאזי ושל האלבום הזה לתת לכולנו פתח לחשוב מחוץ לקופסה.
למרות שלאון ויינהול דפק לנו דיס השנה שהוא הבריז מפסטיבל מטאור (בייחוד אם מתחשבים בעובדה שהוא הופיע פה בשנה שעברה במסגרת אירוע של בוילר רום בתל אביב), מדובר באחד מהיוצרים האלקטרוניים המסקרנים של השנים האחרונות. באלבומו האחרון ויינהול עושה פניה משמעותית שמאלה מההאוס העדכני והמרענן שאפיין אותו עד כה, וכאן הוא מתרכז בביטים מלאי אווירה ורעשי רקע מילדותו. Nothing Is Still הוא מסע אל תוך נפשו המוזיקלית השברירית של ויינהול, ואל מחוזות מלאי רגש ונוסטלגיה, שבהן המינימליזם ממלא עולם ומלואו.
השאר תגובה