בפעם הראשונה שהאזנתי לאלבום Malibu, חשבתי שאנדרסון פאאק מייצג את כל מה שנכון במוזיקה של היום. מסתבר שטעיתי. NxWorries, שיתוף הפעולה של פאאק עם המפיק Knxwledge, הוא הוא כל מה שנכון במוזיקה של היום. חשוב לציין שהאלבום לא מושלם וכיפי שתראו בהמשך, יש לי לא מעט ביקורת שלילית. אבל כמכלול, כן, הוא בהחלט מייצג את כל מה שנכון במוזיקה של היום.
פאאק וKnx הם צמד ארכיטייפי מושלם, שתי דמויות שיצאו מסרט שכבר ראינו אינספור פעמים, ולכן שיתוף הפעולה בין השניים הוא לא רק קל לעיכול, אלא אפילו מתבקש. פאאק הוא סיפור הסינדרלה הקלאסי: האנדרדוג שגדל בבית אלים, כשל במשך שנים בניסיון להצליח בתעשיית הבידור, נאבק לפרנס אישה וילד, ואפילו חי תקופה כמחוסר בית – עד שפתאום מצא עצמו בפריחה מדהימה ונחשב להימור הבטוח ביותר בתעשייה. Knx הוא הגאון השקט שמעיד על עצמו כסטלן אנטיפת, וכזה נותן לעשייה לדבר במקומו, כשכולם מסביב מביטים בו ביראת כבוד. הצמד הם הג'יימס בונד הכריזמטי שמגובה ב-Q, המדען החדשני שהוא המנוע שמאפשר לבונד לנצח.
אבל לעומת הדמויות הידועות והנגישות של סינדרלה או בונד, מאחורי השניים האלו אין שום מיינסטרים. להיפך, הם מייצגים את העופות המוזרים: אלו שלבושים מוזר, מתראיינים מוזר, ויוצרים מוזיקה מוזרה לאנשים מוזרים.
את הגוון השונה אפשר לזהות בקלות, בעיקר אל מול גל הטראפ שכובש את המצעדים. המוזיקה של הצמד היא שילוב של אר אנ' בי מהזווית הווקאלית, אותה מביא פאאק לשולחן, שנפגשת עם הביטים החכמים של Knx, שמשלב מוזיקת גוספל עם היפ הופ וסול תוך השפעות גדולות של ממפיקים כמו מאדליב, ג'יי דילה, ושאר חברי הלייבל Stones Throw, החתום גם על הריליס הזה. למעשה, ההשפעה של ג'יי דילה על הפרוייקט היא כל כך גבוהה, שרבים רואים בפרוייקט כביט טייפ מלווה בווקאלס, ולא כאלבום אולפן.
הפרוייקט נפתח בהתרברבות קצרה ומיותרת באינטרו, אך ממשיך הישר לתוך הרצועה המהפנטת 'Livvin', בה פאאק מספר על המאבק המתמשך אל מול ההצלחה המתוקה. זו בעצם הפעם הראשונה בה פאאק מדבר על הדרך שהוא עבר כשהוא משקיף אחורה, הפעם מנקודת המנצח עם העתיד הורוד, עם שורות כמו ״A long way to get out here, but there's a drought here And I'm winning״.
נושא ההצלחה חוזר מספר פעמים גם בשירים 'Scared Money',
(״Nigga don't you play with my money I got way too much to lose I swear to God, I might hurt you״) ו-'Get Bigger', כשפאאק לא חושש להישמע רברבן (״The next day I called in; said "I quit" Bitch, I get bigger״). הוא עבד קשה, ועכשיו קוצר את הפירות.
נושא נוסף שחוזר בחלקים רבים מהפרוייקט הוא נושא הנשים והזוגיות, בשירים כמו 'Wngs' ,'Get Bigger' ו-'Best One'. יחד עם כך שפאאק מדבר על נשים וזוגיות באופן כללי, מעניין לראות שבשירים אלו חוזר גם כן מוטיב ההצלחה אל מול הכישלון, ובעיקר נושאי האמונה בו
(״She said, Music or me? The fuck do you mean, this ain't right״ או, ״You telling me to stay until the morning You know a nigga homeless״). כשאתה גדל בבית בו אביך נמצא בכלא על תקיפת אמך, ולאחר מכן אתה מבלה תקופה כהומלס, נושא הביטחון והאמונה בבת הזוג והאמון ההדדי שלה בך הוא כנראה ממש לא עניין של מה בכך.
למרות הכנות של פאאק ושילוב המוטיבים של הצלחה אל מול זוגיות, לצערי עושה רושם שהאלבום בכל זאת סובל מחד מימדיות. השניים מצליחים וזוכים להרבה אהבה, תוך שהם נשארים נאמנים לעצמם ולא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה. זה בהחלט מוערך, אבל אני לא יכול שלא להרגיש שמבחינת התוכן מדובר בפשרה. הם באו לעשות כיף ולספר את הסיפור שלהם, אבל דווקא כצמד כל כך יצירתי ובלתי מתפשר, הייתי מצפה גם למסרים מורכבים יותר, תוכן עמוק יותר, ורצון לעשות את זה אחרת גם מבחינה מילולית. כשלאורך כל הפרוייקט אנחנו שומעים על ההצלחה אל מול הספקנים או על נשים, אנחנו מוצאים את עצמנו עם אלבום יצירתי ומלא במוזיקה, אך מצד שני גם ריק מתוכן. אבל בשנת 2016, לפעמים לתוכן ריק יש גם יתרונות.
בפתיחה טענתי שהשניים מייצגים את מה שנכון במוזיקה של היום. בהתאם, אני מרגיש שהתוכן המילולי הרדוד גם נושא עמו משהו חיובי: פאאק כבר חגג 31, גיל שנחשב ותיק בז'אנר צעיר כמו הראפ, אך בגלל הקלילות שמאפיינת אותו, נראה שהוא מצליח להיות הבחור הכי מגניב וחם בסביבה, גם אם כולם מסביבו רק מתחילים את גילאי העשרים. אם הטקסטים היו בוגרים ועמוקים יותר, ספק שהיה מצליח להגיע גם לקהל הצעיר שהוא מנוע הצמיחה העיקרי במוזיקה.
דבר נוסף שאני מאוד אוהב הוא דבר שניתן גם לראות במפיקים כמו Major Lazer, והוא חוסר ההסכמה ליישר קו עם התעשייה, מתוך אמונה שהתעשייה היא זו שלבסוף תתיישר. Yes Lawd הוא לא הפרוייקט הראשון של הצמד, אבל לעומת ה- EP הראשון, Link Up and Suede, הפעם השניים עושים את זה ממקום אחר לגמרי. אם בתחילת 2015 הצמד פשוט עשו את המוזיקה שהם אהבו, במחשבה שהפרוייקט יגיע לכמה עשרות אלפי מאזינים; הרי שאחרי ההופעה של פאאק בגיליון האמנים הצעירים של XXL, החתימה שלו אצל דר. דרה והתרומה של Knx ל 'To Pimp A Butterfly' של קנדריק לאמאר, הם ידעו שהאלבום יקבל המון חשיפה. הם בכל זאת בחרו לעשות את המוזיקה שהם רוצים. היא תהיה מוזרה, אולי הרבה אנשים יאהבו אותה, אבל בעידן של היום, לעשות מוזיקה לא מוזרה ולכוון לרדיו זה פשוט לא הגישה הנכונה להיכנס איתה לתודעה.
אנדרסון פאאק נחשב כרגע כאומן עולה ומצליח, אבל אני מאמין שזו ממש תחילת הקריירה שלו. אני מאמין שהוא לא רק ראפר חדש ומעניין, אלא אומן שהוא גדול יותר מהיפ הופ, ואני חושב שדורות שלמים של מוזיקאים יתחנכו על ברכיו. כחלק מהמסע הארוך שמצפה לו, עושה רושם שהאלבום יהווה תחנה משמעותית מאוד בקריירה של השניים, והוא יהיה אלבום שיסתכלו עליו בהמשך ויגידו שהוא שינה דברים: אמן יכול לחיות על התפר ולזגזג בין המיינסטרים אל האלטרנטיב והלייבלים הקטנים. המאזינים לא רק מוכנים לקבל מוזיקה מאתגרת, הם אפילו דורשים אותה. פאאק ו-Knx מייצגים את הכניעה של המיינסטרים למחתרת, ואת השתלטות הביזאר על הזרם המרכזי. בעידן שבו הרשתות החברתיות ולא הלייבלים הם אלו שמביאים את המוזיקה לקהל, הדבר הנכון ביותר הוא ליצור מוזיקה מקורית וטובה, כי הקהל כבר יגיע בעקבותיה. Nxworries מייצגים את הגישה הזו במלוא מובן המילה, ופותחים את הדלת ליצירה חדשנית ונועזת שלא נכנעת לתכתיבים חיצוניים.
השאר תגובה