דרמה שלמה סובבת סביב מיק מיל בשנתיים האחרונות, רובן אם לא כולן כוללות 3 אלמנטים: דרייק, ניקי מינאז׳ וטראפ בינוני. כולם מכירים טוב מאוד כבר את הביף הידוע לשמצה בין דרייק למיק מיל אז לא נכנס לזה שוב, אך על מנת שאוכל לגשת בצורה הברורה ביותר אל האלבום החדש של מיק, תרשו לי, משום מה… לצטט לכם שורת מוטיבציה מאחד הסינגלים האחרונים של ביג שון: ״Last night took a L but tonight I bounced back".
ה״Last night״ של מיק היה קיץ 2015, וה"Bounced back" שלו, לכאורה, הוא Wins & Losses, אלבומו החדש. האם הוא באמת עלה חזרה על הסוס? התשובה היא לא. למה לא? כי תכל׳ס, האם הוא אי פעם היה על איזשהו סוס? כן, הניסוח של השאלה קצת מוזר, אפשר להסתכל על זה ככה; בשנתיים האחרונות מיק מיל נמצא בכותרות פחות בגלל ההיפ-הופ ויותר בגלל רכילויות כאלה ואחרות, הספוטלייט הזה לא בריא בכלל. כשהוא נכנס לתוך כל הסיטואציה ביולי 2015 הוא יצא ממנה אחרי זמן ארוך מאוד – שאולי שינתה אותו כבנאדם, אבל המוזיקה שלו נשארה אותו דבר. ומה? האלבום החדש אמור להיות הבשורה שלו ל״חבר׳ה עכשיו הכל בסדר, בואו נתרכז במוזיקה״? כשהדבר היחיד שלא התקדם עם השנים זה המוזיקה?
המעטפת של Wins & Losses היא אותה מעטפת, המבנה של האלבום הוא אותו מבנה כמו של הקודמים, השירים הם אותם שירים. למיק יש 3 סוגים של שירים: שירים על תקווה, שירים על איפה הייתי ואיפה אני עכשיו ושירים על ניפוח אגו. בעבר שמעתי כבר אין ספור פעמים שירים בנוסח Heavy Heart ה״מרגש״, או Issues השאפתני, אבל הכל… אותו דבר, הכל מתפשר, הכל פאקינג ממוצע.
בשלב הזה כבר אפשר להבין שמיק מיל הוא לא הקאפ אוף טי שלי, פעם הוא נכלל כחלק מהראפרים שהייתי שומע בחדר כושר וזהו. אולי זה בגלל שאני מסתכל על כל הדרמה מבחוץ. אולי מיק מיל פשוט משחק את תפקיד הראפר שצמח מהתחתית בגלל מזל ועבודה קשה ועכשיו הוא אסיר תודה לכל מה שקורה. לגיטימי שאני לא אתחבר גם, אמריקאים אוהבים סיפורי סינדרלה, ול״מזלו״ של מיק מיל, הוא מייצר אלבומים שהרלוונטיות שלהם מחזיקה פחות משנה, אז יש לו את האופציה להזכיר לקהל מי הוא ומאיפה בא. רק חבל שהוא בוחר ללכת על אותה נוסחה כל פעם מחדש.
השאר תגובה