30 שנים חלפו מאז שהולידה שכונת קווינס אשר בניו יורק, את אחד מהרכבי ההיפ הופ המפורסמים והמשפיעים ביותר על תעשיית המוזיקה השחורה, משחררת הלהקה A Tribe Called Quest את שירת הברבור שלה.
אני מאוד אוהב את הלהקה, ועל כן אני רושם ביקורת זו באצבעות כבדות ולב רועד. לאלבומי קאמבק יש נטייה עזה להיות מאכזבים, במיוחד אחרי 18 שנים. ההפסקה היצירתית הזו אשכרה מספיק גדולה כדי לרדת לקיוסק ולקנות לעצמה מוצרי טבק ואלכוהול, כל עוד השעה היא לפני 23:00 כמובן. וזו בדיוק הבעיה עבורי, זמן רב מדי עבר, החדשנות והמקוריות כבר מזמן התפוררו והוסנפו. במוחי ולנגד רוחי אני רואה אלבומים אל-מותיים ומופתיים שגרמו לי להתאהב בגרוביות החלקלקה של הטרייב, ייחודיות נגינה מרעננת, שירה חדה, ואיזשהו רוגע בסיסי שהועבר ע"י חבורה צעירה, רעבה, ומאוד משפחתית. הם באופן חסר תקדים עירבלו שני עולמות שאני כה אוהב – ג'אז והיפ-הופ, לכדי יצירות שעמדו כאנטי-תזה לאלימות והמאצ'ואיזם של הגנגסטה-ראפ של שנות ה-90.
הם נאפו באותו תנור קהילתי כמו De La Soul ו– Jungle Brothers, אך בניגוד לשירים של הלהקות האלו, כדוגמת ׳Say No Go׳, היצירות הראשונות שלהם לא התאפיינו במסרים חברתיים ופוליטיים. למרות זאת, הם השתלבו היטב בסצינה ובחוד תנועת תרבות השוליים השחורה בזכות מוזיקה נמרצת, מתוחכמת, ומעל לכל חדשנית. כך שציפיתי מהטרייב ומהאלבום לא רק להוות קידה אחרונה למעריציהם לפני עלייתם הסופית בהחלט לשמי התהילה הנצחיים של הז'אנר ולסקרן מאזינים צעירים שטרם נחשפו לאומנותם, אלא לעסוק ולבקר קושיות חברתיות ופוליטיות – במיוחד לאור המצב הנוכחי של ארה"ב.
מהדקה הראשונה ניכר כי אין הטרייב התקבצו בפעם האחרונה כדי לעשות סיבוב פוזה נוסטלגי. We Got It From Here… מסכם את המורשת שלהם עם הצהרות עוצמתיות ומדממות.
האלבום רווי בשיתופי פעולה והופעות אורח של שמות מפחידים, במטרה להחליק אותו לתוך אוזניים סקפטיות של זאטוטים שלא יודעים, או זוכרים, מי הם הטרייב. והם בהחלט מצליחים. באסטה ריימס, אנדרה 3000, קנייה ווסט, קנדריק לאמאר, אנדרסון פאאק, קונסיקוונס (Consequence), ג'ק ווייט, ואף אלטון ג'ון תרמו לפרויקט. כל אירוח באלבום הוא קריטי, בכך שכל אחד מוסיף גוון צבע אחר לתמונה המלאה שהטרייב מנסים להעביר. האלבום לא נשמע כמו 2016, אך הוא גם לא נשמע כמו 1996, אלא כמו הכלאה משונה ששורשה במוניטין הכביר של ההרכב, משולבת באג'נדה נשכנית.
כמעט כל שיר באלבום נושא מסר אשר ביום טוב יכול להפוך לעבודת תזה של צעיר בוהמי נלהב ללימודי מגדר. בין אם זה ג'נדריפיקציה ב-׳We The People׳, המצב הנוכחי של עולם ההיפ הופ ב- ׳Dis Generation׳, תלות בתרופות מרשם ב- ׳Melatonin׳, והאדרת מלחמה וכוחניות ב- 'The Killing Season', שם קנייה ווסט מוסר בהוק "They sold ya, sold ya, sold ya" ברגישות מדהימה וכואבת (ההברקה ההומופונית כאן היא בצימוד המילים “sold”/“soul” ו- “sold ya”/“soldier” גורמים לשורה להישמע כ-"They sold ya soul, ya soldier").
האלבום שוחרר ביום הווטרנים, הלוא הוא יום חג לאומי בכל מדינות ארצות הברית לזכר ותיקי המלחמות, ואי אפשר שלא להתייחס לעיתוי של יציאת We Got It From Here…, רק כ-48 שעות מהכתרתו של דונלדיזאורוס טראמפ לריבון העולם החופשי. באיזשהו מובן, האלבום נפל לתוך ואקום. אוזני הקהל יהיו רעבות לאמירות זועמות, צדקניות, וביקורתיות כלפי הגוש הכתום הכי מפורסם בעידן; במיוחד כאשר רוב הפיסות האומנותיות בחודשים הבאים יוקדשו לכדי דיאלוג והידברות עם טראמפ, תומכיו, ומשנתו. שכן מוזיקה מהווה מדיום מסורתי להעברת ביקורת נוקבת על תהליכים מדיניים, פוליטיים, ובעיות חברתיות; זהו אפיק מאוד עוצמתי להעברת מסרים אלטרנטיביים והשמעת קולם של מוחלשי החברה. בכך, ניתן לגרום לשינוי התודעה הציבורית וניווט נושאי סדר היום הציבוריים. בדיוק כמו אחרי היבחרות אובמה ב- 2008, כאשר עולם ההיפ הופ (במיוחד) געש ותסס מעצם תקדים הנשיא השחור הראשון.
השיר הפותח את האלבום, ׳The Space Program׳, בונה אקספוזיציה מטריפה ומדויקת לכדי איך האלבום הולך להישמע. פייף וקיו שרים בהתאמה ובאחדות מרגשת, תחושת האחוקיות שהם חולקים מעולם לא הייתה חזקה יותר. אפילו ג׳רובי נשמע חד כתער בוורס הראשון שלו בהרכב אי פעם – חבל מאוד שלא ניתן לו יותר זמן השמעה, כאן ובשאר האלבום. ברגע שפייף נכנס עם הביט שנבנה לאט לאט, ואומר בעדינות – "Let's make something happen/ Gotta get it together for brothers״, הספירה לאחור החלה, והחללית עומדת להישגר – עד לשיא שמגיע בסוף השיר עם לא אחרים מהאומפה לומפהס, שם מתחיל 'We The People׳.
'We The People׳ נותן לנו את הטרייב מלאי הזעם על השאננות האופפת את הציבור. הם מקטרגים לפעולה על פני סדציה ומסר חריפים ש"כל הבני מיעוטים, הומואים ומוסלמים צריכים לעוף", אשר נשמע כמו כרוז לאפוקליפסה הבאה עלינו לטובה. בשיר הזה, הם מתייצבים לצד העצובים, החלשים, והמדוכאים.
ב- ׳Dis Generation׳ יש את כל הדברים עבורם באתי. סימפול של שיר אהוב ואייקוני שבונה ביט וסאונד ששולח יד, תופס לך את הראש, ומנענע בעוצמה. הטרייב נמנעים מלהיצמד כאן לתבנית משמימה של בית-הוק-פזמון-הוק-בית, אלא נכנסים כמערבולת של קולות ופלואוים, עם ליריקה מצחיקה על סמים קלים ורפרנסים לסטאר וורז (״I'm in a world where my princess is Leia/ And she's feeling my Vader").
חשוב לדבר על השאוט-אאוט לראפרים העכשוויים שהטרייב מסתכלים בהם כממשיכי המורשת, הלוא הם ג׳ואי באדאאס, ארל סווטשירט, קנדריק לאמאר, וג׳יי קול ("They are the extensions of instinctual soul"). מדוע דווקא הם? בעיני טיפ הם הגרעין השומר על בוערותה של מסורת ההיפ הופ. אפשר לראות בהצהרה זו את הכתרתו של ג׳ואי באדאאס למלך הסצינה הניו-יורקית; ארל סווטשירט כמלך הנשמות התועות שהפסקול לחייהם הינם צלילים משונים לגילולי שחורות הנפש; וקנדריק עם קול – אשר לא רק מגלמים בתוכם את אידיאל ההיפ-הופ כמדיום של פעלתנות חברתית, אלא גם מנציחים את המטען התרבותי של התרבות האפרו אמריקאית. בעיניי, שניהם מהווים השלמה אחד של השני לכדי יישות מוזיקלית עגולה ומושלמת – בעוד שקנדריק מספק גישה נשכנית ומבקרת בעלת וייב אגרסיבי ומחוספס, קול מחזיק את רעיונותיו בכפפות משי ושופך אותן על שולחן הסצינה דרך תעלות עמוקות דרכן הוא מתעל את רגישותו ופנימיותו. באיזשהו אופן, אלו הם ארבעת המלכים של התקופה החדשה אשר הוכתרו על ידי ארבעת המלכים הקודמים – הטרייב עצמם. השיר הזה הוא כל מה שטוב בעולם הזה ומעבר לו.
בעוד 'Dis Generation׳ נותן מבט חיובי על המשחק העכשווי, 'Kids׳ נותן את צידו השני של המטבע, בעזרתו הקריטית של לא אחר מאנדרה 3000. אנדרה חד, חכם, וחלקלק. ליפופי המילים שהוא יורה מהפה בכזו קז'ואליות סטונרית גורמים למוחי לבעבע. מרגיש כמעט כאילו הוא תמיד היה שם, חלק מהטרייב וממני. ההוק של השיר – "Kids, don't you know how all this shit is fantasy?" פונה לצעירים אשר כמהים לחיי היוקרה שההיפ הופ יכול להציע. מועברת כאן ביקורת על אנשים אשר רואים רק את זוהר עולם הבידור, תוך התעלמות מודעת (או לא – מה שלדעתי נורא יותר) של האספקטים הפחות נוצצים. לרוב, האמן לא מתאר ביצירותיו את התמונה הכללית. המאמץ הכביר שמושקע בכל פרט ביצירה, הדם הניקז והדמעות הסחוטות – כולם נשכחים ממונטאז' ההצלחה המסחרית.
במידת מה, תחת זרועו המנחה של קיו-טיפ, האירוחים באלבום נעוצים בו כיהלומים מלוטשים ביד אמן. ב- ׳Moving Backwards׳ אנדרסון פאאק מספק בקולו מלא הרגש והנשמה וורס מאוד טעון על הדרגדציה הפילוסופית והפוליטית של ארה"ב. הפיצ'ר העוקב ב- ׳Conrad Tokyo׳ הינו של קנדריק המעביר בפסימיות המזוהה שלו ביקורת על תאוות הדם הפוליטית והרעב לחטא של אי אילו פלגים באוכלוסיה המונהגת ע״י השאיפה לחיטוי גורף של הכלכלה. בבית הקצרצר שלו הוא מצליח ליצור הקבלה של המאבק בין הדמוקרטים לרפובליקנים למלחמה בין הקריפס לבלאדס, אשר אף חולקים אותם צבעים – אדום וכחול. האמרה "Every nation Obama nation", מתפרשת כ-״Abomination״ – כל המדינות ראויות לגנאי, כל המדינות מוכרות חלום מזויף.
וכמובן, איך אפשר בלי שיר הספד לחברם המנוח, 'Lost Somebody'. שיר נוגע אשר נוצר מרגשות אהבה וגעגוע כנים, שגרם לי למחות דמעה. באותה נימה מגיע גם איזכור ל- 'The Donald' הסוגר את האלבום, המהווה שיר הלל והוקרה לפייף בהשתתפות חברם משכבר הימים של הטרייב – באסטה ריימס. בשירתו, באסטה נשען על השורשים הקאריביים אותם חולק עם פייף, ומשתמש בסלנג הנפוץ בטרינידד, מדינת מוצאו של פייף. אציין כי בשל המעורבות והנוכחות העמוקה של באסטה ריימס באלבום, נוצר הרושם שהוא נכנס על מנת למלא את החלל אשר הותיר פייף בלכתו מן העולם. לצד רפרנסים ע״י סמפולים לטראמפ עצמו, ׳Donald׳ מהווה רפרנס ל- “Don Juice”, כינויו העצמי של פייף דוג במילותיו בשיר. השיר מסתיים בצמד המילים "Phife Dawg", ולטעמי, אין מתאים מכך שהצלילים האחרונים בשיר האחרון באלבום האחרון אי פעם של הטרייב קולד קווסט יהיו שמו של חברם המנוח. מאליק איזאק טיילור (1970-2016), זכרו יהיה ברוך.
סוף דבר, יש לנו כאן 16 שירים אחרונים של אגדות אשר מבססים עוד יותר את דמותם המושלמת כמלכים המקוריים של הבאס, פאנק והמקצב; ממש כמו שהגדירו עצמם עוד לפני שנולדתי. המסע שנקרא טרייב הסתיים – החללית המריאה, והם לוקחים את זה מכאן. אנחנו מודים להם על שירותם, והם מודים לנו על שירותינו.
השאר תגובה