ברייסון טילר כבר הצליח לגרום לכולנו להסיט את העין והאוזן לעברו באלבומו הקודם, Trapsoul – דבר שגרם לנו לצפות לאלבום החדש, True To Self, שהיה עתיד לצאת ב6\23. אבל כמעט חודש לפני התאריך המצופה, טילר החליט להפתיע את קהל המעריצים וצייץ בטוויטר שהאלבום כבר בחוץ. ברפרוף ראשוני ללא שמיעה של האלבום ניתן לראות נתונים מבלבלים בנוגע אליו; כמות השירים עצומה (19 שירים ליתר דיוק), אך אורך השירים קצר מאוד ונע באזור השתיים וחצי דקות בממוצע לשיר, דבר שכבר פחות מקובל בתעשיית המוזיקה כיום, שמרבית השירים בה כיום ארוכים הרבה יותר.
כבר משמיעה ראשונית של האלבום True To Self, אם מפעילים את השיר הראשון, השביעי או אפילו האחרון באלבום, ניתן להבין במהרה כי שם האלבום אינו מטעה את קהל השומעים שלו. למרות שרשימת המפיקים שעבדו עמו על האלבום שונה מאוד מהמפיקים באלבום הראשון, טילר מציג את אותן היכולות הווקאליות שהוא הכיר לעולם באלבומו הקודם, ובשיתופי הפעולה שלו עם יאנג ת'אג, טריי סונגז, טראוויס סקוט, פיוצ'ר, ואחרים. האווירה בשירים שלו זהה גם היא למה שכבר זכינו להכיר ולאהוב ממנו, ונדמה כי בניגוד לאמנים אחרים שנוטים "להישאר באזור הנוחות שלהם"; טילר עושה זאת כי הוא באמת מרגיש שלם עם המקום בו הוא נמצא מבחינה מוזיקלית, ולא כי הוא מנסה לרצות את הקהל הנאמן שחיכה לחומרים החדשים. הוא משלב בין ראפ ל- R&B, שילוב שהיה נשמע לכולנו מעט מוזר לפני כעשור, אך היום כבר הספקנו להתרגל אליו אחרי שהכרנו את צורות ההגשה של דרייק, דה וויקנד, ואמנים מוכשרים אחרים לשירים שלהם; ביטיים איטיים, ליריקה אינטימית, ותדרים נמוכים.
הביטים באלבום מוצלחים ואפילו מאוד, אבל זה לא משהו שמפתיע אותנו. הראפר בן ה- 24 בלבד, הצליח להכנס ל"ליגה של הגדולים", דבר שלא מגיע בקלות אלא אם כן אתה מוכיח את האיכויות שלך, וטילר כבר הספיק להיות ידוע בתור בחור עם ביטים ומלודיות שנחרטות בזיכרון. האלבום מכיל בתוכו כמה מהביטים הטובים ביותר שידעה סצינת הראפ בחודשים האחרונים, תיאור מכובד מאוד מעצם הסיבה כי כיום כמעט כל יומיים צצים שירים, מפיקים, וראפרים חדשים בכל פינה. אחד השירים היותר מוצלחים באלבום, 'Don't Get Too High', מורכב ממנגינה שיושבת על ביט שחוזר על עצמו ומתחבר עם צלילי תופים, מה שיוצר קומבינציה מעניינת שמשתלבת בצורה יפהפיה עם קולו של הראפר. הוא אכן מצליח לגרום למלודיות להשתלב בקלילות עם הרצף והמילים, אך למרות הביטים המעולים במרבית השירים – הכמות מבלבלת וגורמת לנו לאבד ריכוז בשלב מסוים. כשיש 19 רצועות התוצר חייב לשאוף לשלמות ממשית, ואם הוא לא מגיע לכך, אולי עדיף שיגיע במינונים קטנים יותר.
ליריקת האלבום מנסה להעביר סיפור, את הסיפור של טילר עצמו. במשך אלבום שלם אנחנו עוקבים אחרי סיפור האהבה שלו, אהבה חד צדדית רעילה שלא ברור מי הצד הסובל בה. השיר 'In Check' לדוגמא מבטא בצורה יפהפיה את מערכת היחסים הטראגית בין טילר לאישה שהוא כותב לה. בנוסף לליריקה הישירה והכנה גם המלודיה לא גורעת; השיר איטי, אינטימי, והופך את המילים ברגע קט לסיפור סקסי ומושך. בנוסף, אחד הדברים באלבום שמעידים לנו כמה חשוב לטילר שהמאזינים יעקבו אחרי הסיפור הוא השיר 'Rain Interlude'. רצועה שהיא לא שיר אלא הקלטה של אישה מדברת. למרות המאמץ של המאזין לעקוב אחרי מה שקורה באלבום – כשמספר השירים גדול כל כך, הרצועות קצרות יחסית וקיימות קפיצות לא מבוקרות בין נושאי האלבום משיר לשיר, קצת קשה להחזיק מעמד.
נדמה כי טילר לא ניסה להעניק משמעות מסוימת לאלבום ומשאיר את הפרשנויות לקהל המאזינים שלו, הוא בסך הכל דואג לכתוב את כל מה שהוא חושב בצורה כנה ואמיתית. דבר זה מייצג אותו גם בשיריו הקודמים, אך באלבום הנוכחי זה דווקא מה שמפיל אותו. השיר 'High Stakes' נשמע כמו שיר מאוס שכבר שמענו יותר מדי ומיותר מדי אמנים, עם ליריקה בנאלית שכל ראפר דואג שהקהל שלו ישמע בשיר אחד לפחות באלבום שלו; שיר שמביא לידי ביטוי הוקרת תודה על המקום בו טילר נמצא וקורת הגג שמעליו. כמובן שהוקרת התודה חשובה, אך השיר לא מחדש לנו שום דבר ולא מצליח לייחד את עצמו משאר השירים שזוהי משמעותם.
סיפור האהבה המסובך מתמזג עם דיבורים על בתו, על המעמד בו הוא נמצא וכיצד הגיע אליו, על הזיוף של האנשים בתעשייה מסביבו, ועל הכרת התודה שלו לאלוהים על איפה שהוא נמצא היום. הנושאים הללו נשמעים כמו חומר מעולה לאלבום תמציתי; במיוחד כשהשירים קצביים, קליטים, והראפר מוכשר, אבל כל הטוב הזה היה בא טוב יותר לידי ביצוע אם השירים היו יוצאים כסינגלים נפרדים לאורך פרקי זמן שונים, ולא נמרחים לאורך 19 שירים באלבום מבולגן שמנסה לספר קצת מהכל והכל מכלום.
השאר תגובה