באוסף של הספוג

The Sun's Tirade

Isaiah Rashadעם עושרו המוזיקלי המפותח, אלבומו החדש של אייזאה ראשאד הוא פנינה מבריקה מבית TDE
מיכאל גורפינקל ורן ברנע02/09/16

גבירותיי ורבותיי, אייזיאה פאקינג ראשאד. לאחר שנתיים מסתוריות ואפופות עשן מאז הוציא את המיקסטייפ המקסים והמבטיח Cilvia Demo, הבחור עשה את זה, וסוף סוף הביא לנו אלבום סטודיו ראשון; או, ובחיי, איזה אלבום.

לפני שנתחיל לדבר על האלבום, בואו נדבר על מה שקדם לו. נתחיל מסילביה דמו – אותו מיקסטייפ מיוחד שהיווה מעין ״הצהרת כוונות״ כאשר יצא תחת TDE, בכדי להציג את הרכש החדש והנוצץ שלהם מטנסי. סילביה דמו תיפקד כחלון לנפשו השבורה והעדינה של ראשאד, עם הפקות עדינות וממלכתיות שהשתלבו יפהפה עם הגישה הפגיעה שאיתה הגיע למשחק; וכמו כן, הנדסת קולות רקע קטנטנים שמוסיפים רובד שמתפקד כאמביינטי בצלילים שלו ואינטימי בהתנהגות שלו, ושמשתלבים בדיוק עם האלמנטים האופוריים שמוצגים בהפקותיו. רשימת המפיקים בפרוייקט הייתה יחסית אנונימית, ובכל זאת קלע ראשאד לקלאוד ראפ יחיד מסוגו. הביקורות היו נלהבות, ההייפ צבר תאוצה, ראשאד יצא לטור עם סקולבוי קיו, ואז הוא נעלם.

בין השנתיים של סילביה דמו לאלבומו החדש, קיבלנו 2 סינגלים עוצמתיים במיוחד: הראשון הוא ‘Nelly’, בלדת ראפ מרגשת שבה אייזאה ראשאד פונה אל השיר בשבריריות מלטפת וקורעת לב ומספר על הסיטואציה שבה גדל וגודל, על הקשיים הכלכליים והמשפחתיים, ועל הדבר הקרוב ביותר שיכול לדמות למאזינים כאשר מדבר על אהבה; השני הוא ‘Smile’, שיר נצחון על חזרתו לעיירת מולדתו שבטנסי עם ״כיס מלא בכסף״, וכמה שהשכונה שמחה לראות אותו אחרי שהוא הצליח.

בדיעבד, מסתבר שבמהלך השנתיים האלו ראשאד היה מכור לאלכוהול וזנקס, התמכרות שהחלה במהלך הטור עם קיו ב-2014. ״נדפקתי… נדפקתי די חזק. כמעט עפתי [מ-TDE] משהו כמו 3 פעמים״. אמנם אותה התמכרות הרסנית הולידה לנו שניים מהשירים החזקים בקריירה של ראשאד, אך היא גם יכלה להסתיים אחרת, ולהרוג לו את הקריירה. על כן, ראשאד פנה לפיכחות והחדות, ולקח את האנרגיות ששאב מההתמכרות אל תהליך עשיית המוזיקה ובניית האלבום באופן ממוקד וחותך; וכך נולד The Sun’s Tirade.

The Sun’s Tirade (התוכחה של השמש) מתחיל עם פיסת ספוקן וורד המציגה לנו אדם נסער השואל ומנסה לגלות את המיקום של ראשאד. הקונטקסט הוא המפתח – זהו לא סתם מעריץ חסר סבלנות הנדבק בעידן המיקסטייפים, זהו בעצם דייב פרי, אחד מהנשיאים של TDE אשר לוחץ על אייזאה להגיש את האלבום עד שישי, מהנימוק שהוא משך את זה במשך יותר מדי זמן. פינוק משמעותי למעריציו, 17 הרצועות כאן טובלות את עצמן בתוך הניבים הדרומיים של ראשאד, תוך שהוא לוקח צלילה עמוקה אל מי האוקיינוס הרעננים של החוף המערבי. עם עזרה רבה מחבריו ב-TDE וסגידה ממושכת לאאוטקאסט, The Sun's Tirade הוא המשך חזק לקריירה של ראשאד.

המשיכה האדירה לראשאד נובעת מההגשה הקולית וסגנון הייצור שלו. אם הוא רוצה, הוא יכול להיות חד לחלוטין בניסיון להיות מלא דרייב כמו אנדרה 3000, ממוגג כמו The-Dream, וחלק כמו T.I.. אך למעשה, כל הגדולים הללו מהווים רק ניצנים של אנרגיות שאותן ראשאד מנתב למקום מיוחד משלו. האלכוהול והזנקס עדיין מובילים, אבל הם לוקחים אותנו למחוזות כה רגישים ואינטימיים, שאנחנו לא יכולים שלא להישאב.

ניתן לשים לב לכך משיר הפתיחה, '4r Da Squaw', שם אנחנו מקבלים ביט היפנוטי והזייתי, פשוט אך עשיר, עם אקורדים נעימים ותופים חלזוניים. ראשאד רוכב לאט לאט, וממוגג אותנו עם הפלואו המחוק והעדין שלו, תוך כדי שהוא מדבר על האחריות הגדולה שלו כאבא ועל ההבנה שהוא צריך לחדול משתייה ("You ain't nothin' but a baby, your fear is growin' up"). זה חל גם בצידו השני של המטבע עם 'Free Lunch', אשר מציג גישה יותר מיוצבת ובטוחה בהתנהלותו של ראשאד. זהו שיר הנצחון שלו – הוא השיג קרד כראפר, מזיין רק כוסיות ומשיג המון כסף; ואיכשהו, כשאנחנו שומעים אותו נהנה מהסטטוס שהצליח להרוויח לעצמו, אנחנו לא יכולים שלא להתמלא גאווה ולרקוד בעצמנו כאילו שהחבר מהשכונה עשה את זה.

האלבום מרגיש מגובש תחת השימוש של ראשאד, והמון מהשירים מקבלים תפניות לא שגרתיות שגורמות לנו להפיל את לסתותינו. לדוגמא, ב-'Rope // rosegold', שמתחיל כשיר פ'אנקי מהיר ('Rope') שבו ראשאד מתחבר אל הצד אוהב הג'ונגל שבו, ואז מקבל סוויץ' דרסטי לשיר יותר ליידבק ('rosegold') שבו הוא חוזר אל הטריטוריות המחוקות שלו; כמו כן, ב-'Stuck in the Mud', שמארח את הזמרת ושותפתו ללייבל, SZA, הצמד שר עם מלודיות שלוקחות אותנו חזרה אל הימים המופלאים של Digable Plants (רק ששניהם מסוממים), כאשר באמצע השיר אנחנו מקבלים פייד לקטע המושפע חזק מפוטוורק.

לאלבום שבו רשימת המפיקים היא כמעט אנונימית, הביטים באלבום מהונדסים היטב, ומאוגדים תחת אופוריה מלנכולית מסקרנת (אני גם מרגיש את רוחו של דילה באלבום, עם האנושיות שבתופים והסקרנות שבלחן). ישנה אחידות מוזיקלית בין 17 השירים שבאלבום, למעט 'A Lot', בהפקתו של מייק וויל-מייד-איט, שמציג ביט טוב שפשוט לא משתלב היטב עם הקונספט המוזיקלי של האלבום והיכולות של ראשאד כראפר. 'Tity and Dolla' מציג ביט עם אלמנטים של טראפ כאשר מכיל נקישות עץ עם קיק וסנייר חותכים, שמשתלבות מושלם עם שריקות שלוות לאורכן; '(Find a Topic (homies begged', שמהווה מעין "מילת סיום" לאלבום, נותן ריף גיטרה יפהפה שמשחק עם באס ביישן, והרמוניות קולו של ראשאד מהוות אינסטרומנטציה בפני עצמה; ושלא נדבר על 'Don't Matter', עם ההוואי הג׳אנגלי והאנרגיה המשלהבת.

נדמה כי כולם חיכו לרגע הזה, ופה מגיע ח"ח ענקי גם לראשאד – שלא בחר ללכת על בטוח עם שמות גדולים שיעזרו לו למנף את האלבום; וגם למפיקים עצמם – שידעו לנצל היטב את הההזדמנות העצומה שניתנה להם.

בנוסף, האירוחים באלבום, בדגש על האירוחים של החבר'ה מ-TDE, מצוינים. אפשר לראות שהאומנים השתדלו להתכתב עם הגישה ה-off key שראשאד מנחיל. על כן בהתאם, קנדריק למאר זורק שורות ב-'Wat's Wrong' עם פלואו רפטטיבי ומונוטוני (דבר שכלל לא מתאים לו), ובו הוא מדבר על הכוח שניתן לו מעת שהוכרז כ"משיח". לקראת סוף הוורס הוא מסביר כי הוא הראפר הכי טוב מאז גיל 25, כעת הוא בן 29, ואז צורח – "Any nigga that disagree is a fuckin' liar!", כשינוי היחידי שחל בוורס. ג'יי רוק, עוד שותף ללייבל שלו, גם כן מביא וורס ענק ב-'Tity and Dolla', וגולש למחוזות שלא הכרנו בו – בדרך כלל אנחנו רגילים לשמוע אותו יורק דם כשהוא מרפרפ, אך כאן הפלואו שלו חלק כמו חמאה ומתגלגל היטב עם הביט.

לסיכומו של עניין, The Sun's Tirade הוא אלבום טוב מאוד. אלבום ראפ שנותן וייב חלקלק ואחר, ונכנס לאיזור צ׳ילאאוט מעמיק שבו להיות בדאון זו ברכה. הכוחות באלבום מתנהגים כהרי שלג המתמוססים אל מול השמש הקיצית, ולכן מובא בפנינו אלבום ראפ שניתן אפילו להירדם איתו. בנוסף, אפשר לראות ש-TDE עם השנים מבססים את עצמם כאבן דרך משמעותית באבולוציה של ההיפ הופ (והווסט קוסט בכלל), ויותר מסתם ״הלייבל של קנדריק לאמאר״. עם תחושת הסיגריה הדלוקה והקול הסירופי – אנחנו מקבלים את אחד האלבומים הטובים מהלייבל בשנים האחרונות, שמהווה רק הצצה ליכולתיו האמיתיות של הראפר.