והנה, לאחר שנה, אנחנו מקבלים את הפרויקט השלם והמיושב הראשון של הראפר משיקגו. כבר מכותרת האלבום – The Autobiography, עולים אצלי סימני השאלה: זהו ויק, אתה כבר מסכם? האם הגעת למנוחה על זרי הדפנה, ועכשיו אתה יכול להתרפק על העבר ולהתרשם ממעלליך? חלקכם אולי יחלקו עליי, אבל לדעתי זה מעט יומרני.
ויק מספר לנו את עברו דרך עיניו ובלי יותר מדי מסננות, וקורא לעוצמות ולחולשות שלו בשמן הראוי. סיפור ההתחשמלות לאחר שהתפלח לפסטיבל לולהפלוזה מרתק; ההתמכרות לסמים וההתמודדות היומיומית מצליחה לעורר הזדהות. הכל בזכות הישירות של ויק. הישירות הזו מעוררת בי הערכה גדולה (שימו לב למונולוג המחשבות שלו בשיר 'Wings') – לא להתחבא מאחורי מטאפורות.
המילים של ויק מוגשות על מצע משתנה של מוזיקה. בשיר הפתיחה – '(Didn't I (Say I Didn't', מסומפל שיר סול משנות ה- 70, בעל אותו השם (רק של דוראנדו) שמפזר צ'ילנס על הביט. ב- 'Memeories From 47th Street', הביט עושה את תפקידו, ומשאיר מקום רב למילים של ויק. כבר נתקלנו ביכולות הווקאליות שלו בעבר, וגם כאן הן מורגשות היטב.
בלא מעט שירים מופיע הוק בו ויק שר את המלודיה בעצמו. ב- 'Coffee & Ciggarrettes', ויק לוקח את הווקאליות שלו לקצה, והמלודיה בשיר היא החלק הארי. אתגר הווקאליות ראוי לציון, אך ריבוי המקרים הללו הופכים את האלבום לאלבום פופ\רוק עם השפעות היפ-הופ ולא ההיפך. האלבום תופס גישה רוקיסטית שצפה ועולה בעיקר כשמסיימים לשמוע את האלבום. אולי זה שיתוף הפעולה עם וויזר ב- 'Homewrecker', או פשוט הרצון של ויק להיות רוקסטאר.
לעומת זאת, בשיר 'Wings', ויק מואר באור מחמיא יותר. פארל מפיק ומתארח בהוק הממכר, וסול וויליאמס מגיח לביקור באאוטרו לסגירה שלמה של השיר. שני ענקים, אחד מביא את העוצמה המוזיקלית והשני את היראה למילה; ביחד עם ויק, הצוות הופך את השיר לטוב באלבום, ואולי היחיד שאקח איתי הלאה. השינוי הפתאומי בוורס מוציא מויק את יכולותיו הנפלאות כאמסי, וההפקה מלאה בנשמה שמאווררת את האווירה הדחוסה. מחווה מרשימה במיוחד נמצאת בשיר '(Down For Some Ignorance (Ghetto Lullabay' – השיר חולק את אותה הכותרת עם קטע של אותו סול וויליאמס, אך עם אינטרפטציה שונה. אם בשיר של וויליאמס הסתתרה לה מחאה חברתית, ויק בוחר להציג את חיי הכנופיה והפשע שחווה.
ההתעסקות הפוליטית המינימלית באלבום לא עושה עמו חסד. ויק תחזק אקטיביות פוליטית בולטת דרך יצירתו המוזיקלית. לא היסס להגיד דבר או שניים על החברה ומגרעותיה או על השלטון ופועלו. מן הסתם שמופיעה אמירה על מצב הגזענות כלפי שחורים באמריקה – אבל גנרית ותו לא. דווקא תחת שלטון טראמפ, הייתי מצפה למחאה יותר נוקבת מאחד שיודע לנשוך כשהוא רוצה.
דרך נושאי השירים שבאלבום, ויק מלהטט במילותיו, ועובר בנקודות חשובות בחייו האישיים. הוא שוזר את המאורעות עם צלילי דפדוף ורישום ליצירת אווירת השקפה והתבוננות. ילדות, התבגרות, אובדן, סמים, פשע, משפחה – הכל תמצאו שם. ובדיוק בגלל ה"הכל" הזה, עולות בי שתי תהיות:
הראשונה – מה בעצם מייחד את ויק מנסה משאר אמני הז'אנר, ובייחוד בסצנה של שיקגו? צ'אנס, נוניים, (הבולטים בחתך הגיל של ויק) הם רק חלק חבריו\מתחריו מהעיר, וכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. איך הצגת האוטוביוגרפיה תורמת לייחוד של ויק?
השנייה – אם סיכמת את כל מעללי 24 שנותיך, מה בעצם תוכל להוסיף לנו בפרוייקט הבא? מקווה שתצליח להסתכל על ההווה ולהגיד עליו כמה מילים – כי קיבלנו מנה הגונה, ומספיקה, מהעבר שלך.
השאר תגובה