כתיבת ביקורת על אלבום של שאבאז פאלאסס היא משימה לא פשוטה. הצמד הייחודי הזה שמורכב מאגדת האולד סקול הנושקת ל- 50, ישמעאל באטלר (לשעבר חבר בהרכב הג'אז ראפ המיתולוגי Digable Planet), ומהמוזיקאי טנדאי "באבא" מרייר – הבן של אחד המוזיקאים הגדולים ביותר שיצאו מזימבבואה (Dumisani Maraire), יוצר את אחד ההרכבים הכי מוזרים ומעניינים שיש היום בהיפ הופ ובמוזיקה בכלל.
הניגשים לאלבום של שאבאז צפויים להיכנס לעולם ביזארי המורכב ממקצבים שבורים של מכונות תופים נדיבות בבאס, סינת'ים חלליים של ג'אז חופשי שלעיתים נשמעים כחלק מהפרקשנס, סמפלים קוליים מעוותים של יללות ונהמות, וכשמעל כל הבלאגן האינסטרומנטלי הזה יושב ראפ תמהוני ואבסטרקטי – הן בהגשה והן בליריקה. כיאה לתיאור במשפט הקודם, המוזיקה של שאבאז היא לא לכל אחד, וגם החובבים הגדולים של מוזיקה נסיונית יאלצו להתמסר לאלבום שלהם ולהקדיש לא מעט זמן ותשומת לב בשביל להצליח להבין אותו. לכן, במקרה הנ"ל בו בחרו שאבאז להוציא לא אלבום אחד, אלא שניים, המשימה לצלוח להיכנס לראש הפראי שלהם רק נהיית קשה יותר.
האלבום הראשון של הצמד, Black Up, הוא לא פחות מקלאסיקה של אנדרגראונד ראפ ואחד מהאלבומים הטובים והמיוחדים ששמעתי בעשור. 36 דקות מזוקקות של ניתוק מחשבתי עם אקספרימנטליות הלוקחת את ההיפ הופ לאחד המצבים הקיצוניים ביותר שנתקלתי בהם. אלבום שבכל שמיעה נוספת רק מתגלה כמיוחד ושלם יותר, ועל אף האוונגרד והחופשיות שלו יש בו גם הרבה יופי טהור ונעים. לצערי, השניים לא הצליחו לשחזר את האיכות של הזאת באלבום הבא שלהם – Lese Majesty, שעל אף שמדובר באלבום טוב עם כמה קטעים מעולים, הוא לא מספיק מגובש, ומרגיש מעט מבולגן לעומת הדיוק של הראשון.
כעת, שאבאז פאלאסס מוציאים את הפרויקט השלישי שלהם, שכאמור מורכב משני אלבומים ששוחררו באותו היום. החלטה מעט מוזרה כיאה להרכב מוזר. עוד לפני שניגשתי בכלל להקשיב לאלבומים, הכתה בי מעין חרדה של איך אצליח להתמודד במשך שעה וחצי רצופות עם המוזיקה הקשה לעיכול של הצמד, כשאפילו באלבום הקודם שהיה רק 45 דקות, הרגשתי עייפות מסוימת לקראת סופו? לצערי, החששות שהיו לי אכן ניבאו את העתיד לקרות, ומצאתי את עצמי מתקשה מאוד לסיים את שני האלבומים החדשים.
אבל הבעיה בצמד האלבומים הללו לא מסתכמת כלל באורך המוגזם, אלא בהרבה יותר מכך. מוזיקלית, שני האלבומים הם אובר אבסטרקטים וחלליים עד שמרגיש לי שהם מאבדים מהקוהרנטיות שלהם ומהאחיזה המינימלית בקרקע – ואומר את זה אחד שנהנה לשמוע קראוטרוק ואמביינט בזמנו החופשי. הביטים מרגישים לי לרוב סתמיים ומנסים בכוח להיות הכי מופשטים ומאוננים שאפשר. מדי פעם מבליח איזה ניצוץ עם מקצב תופים מרתק כמו ששאבאז יודעים לעשות, אך הוא נעלם מהר מדי ונבלע בסינת'ים הכבדים והדומיננטים.
הסאונד החייזרי כביכול ששאבאז ניסו ליצור כאן, במיוחד באלבום השני מבין השניים – Quazarz Vs. The Jealous Machines, לא מסקרן את האוזן, אלא מונוטוני, משעמם, ובעיקר מרדים. במקום לקחת כדור שינה שקרי כלשהו, תעשנו ג'וינט ותלחצו פליי על השיר הראשון באחד משני האלבומים – הירדמות מובטחת תוך לכל היותר רבע שעה.
גם מבחינה ליריקלית, על אף שמדובר כביכול באלבומי קונספט – הם לא מחדשים ולא מייצרים קו עלילתי כלשהו. בגדול, חייזר בשם קוואזרז שמשמש כמטאפורה לישמעאל עצמו, מגיע לכדור הארץ ורואה את כל החרא שיש כאן – בדגש על הניכור הטכנולוגי שישמעאל סולד מאוד ממנו. לא סתם כתבתי כביכול אלבום קונספט, כי גם במקרה הליריקלי כמו במקרה המוזיקלי, האבסטרקטיות המוגזמת לא מאפשרת למאזין למצוא נרטיב להיאחז בו, ויוצרת תחושה של תסכול ובלבול, כשאני מתקשה להבין באמת מה ישמעאל באטלר רצה לספר לי או לחדש לי פה.
אבל יש גם כמה רגעים מהנים, כשהעיקרי בהם הוא השיר 'Shine A Light' הנהדר, שבאמת מספק רגע אור קטן כנגד הליליות שמורגשת באלבום. זה שיר חריג בסאונד שלו משאר האלבום, וגם משאר הדיסקוגרפיה של שאבאז. הביט מאוד נעים לשמיעה ברמה ששמעתי אותו מתנגן פעם אחת בגלגלצ (נשבע). הוייב הצ'יל-ג'אזי של הסאמפל המתוזמר שמלווה את השיר, לצד הפזמון המתקתק של Thaddillac והפלואו הרגוע של ישמעאל באטלר, יוצרים שיר מלטף, שאם לא הייתי יודע שהוא של שאבאז הייתי משוכנע שהוא של אחד הביטמייקרים האהובים עליי היום – Knxwledge. האבסטרקטיות אמנם נשארת גם כאן, אך היא מחוברת לקרקע לצד הריחוף החללי שלה, וחבל לי ששאר האלבום לא כזה.
אני מאוד מאוכזב ממה ששאבאז יצרו כאן. מבחינת חומר רעיוני אני לא רואה הצדקה לשני אלבומים, אך גם אם אני לוקח רק את השירים הטובים ביותר בשעה וחצי האלו אני נשאר אולי עם אי.פי. חוסר הגיוון, היעדר פראיות ואנרגיה שכה אפיינה את הצמד בעבר, ובמיוחד המופשטות יתר שהאלבומים לוקים בהם, פשוט יוצרים מוצר לא מספיק טוב להרכב כמו שאבאז פאלאסס, שעם כל הכבוד לחשיבות של שינה טובה – ציפיתי מהם ליותר.
השאר תגובה