זה קורה לכולנו – סלידה עיקשת ממוזיקאי/במאי/סופר/שחקן/צייר, ללא סיבה מבוססת או רציונלית יותר מדי. אחד כזה שאין לך סבלנות אליו ולאמנות שלו, גם אם ההיכרות בניכם היא מינימלית. ובכן, זאת הייתה מערכת היחסים שלי עם 2 צ'יינז אקא "טיטי בוי" או בשמו האמיתי- טאוהיד אפס, וכשהתבקשתי לבקר את אלבומו החדש בעל השם הענייני Pretty Girls Like Trap Music, עלה בי חשש להתמודד פנים מול פנים נגד אחד מה"אויבים" שלי. המפגש הטעון הוליד סוף מפתיע (ספויילר – 2 צ'יינז לא כזה נורא כפי שחשבתי).
ולעניינו, אנחנו בשנת 2017, ונראה כי המושג "אלבום" כפי שאנו מכירים אותו החל לעבור טרנספורמציה מסוימת. בעבר, האלבום שימש ככלי של מוזיקאי ליצירת אוירה מיוחדת, אמירה משמעותית או תיאור אינדיבידואלי, בעזרת הכח שנוצר מאסופת השירים המרכיבים אותו. וכן, על המאזין היה להתמסר ולהאזין לאלבום בשלמותו בשביל להבין את הקונספט האמנותי שניסה להעביר האמן. עם השנים החלה בהדרגה ירידה בחשיבות המושג, כשבעשור הנוכחי עם הגעתו של עידן הסטרימינג והיוטיוב, המונח אלבום במוזיקת פופ כבר כמעט ולא קיים. הראפר הראשון שויתר לחלוטין על ההגדרה היה דרייק, שהוציא השנה את More Life, פרויקט שכינה כ"פלייליסט". יש שיגידו שמדובר בטריק שיווקי, או לחלופין בחוסר ביטחון של דרייק לעמוד מאוחרי היצירה שלו, אך לדעתי דרייק השכיל והבין את הקהל שלו ואת רוח התקופה בה אנו נמצאים. בז'אנר כמו טראפ, שמטרתו היא בעיקר להרים ולהעלות חיוך על השומע, מעטים מאוד הפרויקטים שעונים על ההגדרה המקורית של אלבום. רוב ה"אלבומים" בז'אנר מתאימים יותר להגדרה שדרייק הגה – פלייליסט, אסופה של שירים אינדיבידואלים שהמאזין יכול לשמוע כיחידים, או לחלופין כרצף, אך ללא התחלה או סוף ספציפיים. להתחיל ולהפסיק כשמתחשק לו ללא מחויבות.
Pretty Girls Like Trap Music, כמו עוד עשרות פרויקטים אחרים בז'אנר, עובד טוב כפלייליסט אך בעייתי כאלבום. הבעיה היא ש2 צ'יינז לא החליט באופן חד משמעי לאיזה קטגוריה נכנס הפרויקט הזה, כשהוא מנסה לשחק על שתי החתונות במקביל. מצד אחד, לקרוא ל- Pretty Girls Like Trap Music פלייליסט מרגיש לי שגוי, שכן רב השירים הם בעלי ייחוד ואחידות שמלכדים אותם לתוצר סופי מגובש ושלם. מצד שני, יותר מדי שירים סתמיים שנראה כי נכנסו בכח בשביל לקלוע לקהל רחב יותר של מאזינים, מעיבים על תוצאתו הסופית וגורמים לו להישמע מבולגן ומבלבל.
הראפר הדרומי מקולג' פארק יחגוג השנה 40 אביבים, ויסכם כ-20 שנות פעילות בתעשייה.
על אף גילו המופלג, באלבום החדש 2 צ'יינז נשמע רעב, שאפתני, פרשי וחד מאי פעם, ויחד עם זאת בוגר ורציני יותר. האלבום מכיל 16 רצועות שנמתחות על שעה, ומכיל לא פחות מ11 אירוחים של כמה מהשמות החמים בתעשייה, החל מדרייק, דרך מיגוס ועד פארל וויליאמס, כשהרשימה עוד ארוכה.
Pretty Girls Like Trap Music מתחיל בצורה טובה, עם ארבעה שירים נהדרים המציגים כיוונים מוזיקליים שונים אחד מהשני. השיר הראשון הוא קטע שמשחק על טראפ וארנ'בי בסגנון שמזכיר את פיוצ'ר. הביט כולל ריף גיטרה חשמלית נמרחת שבאה כאנטיתזה למקצב התופים החורק, ו2 צ'יינז נשמע חד ורעב מתמיד עם פלואו שנע בין ראפ חד לדקלומים צרודים ונואשים. מיד אחר כך, מגיעים שלושה באנגרים כבדים שכל אחד מהם מייצג סגנון שונה. הראשון – Riverdale Rd, הוא קטע חנוק, אפל, קלאסטרופובי והארדקורי משהו, שיר שאני מצפה לשמוע במסיבה מחתרתית בשכונה הכי הארד באטלנטה. 2 צ'יינז מתפוצץ עם הוק חד וממכר ועם וורסים קולעים על איך הפך מילד עני לבן זונה העשיר שהוא היום, כשהוא עושה זאת בצורה מתוחכמת ומבדרת ('Abracadabra, I turned myself into a millionaire/ I wore some Gucci to your mama house just to leave it there'). אחריו מגיע הלהיט הרשמי הראשון של האלבום – Good Drank באירוחם של גוצ'י מיין שתורם וורס שמשאיר אבק לטיטי בוי, וקוואבו שנכנס בפזמון קליט ומיגוסי משהו, ומוכיח שהוא אחד מההוקמייקרים הגדולים במשחק היום. ההפקה של מייק דין אפלה ודרמטית כשהוא משלב נעימת פסנתר נוגה עם סנרים מצפצפים. השיר הבא – 4AM, אולי האהוב עלי באלבום, הרבה בזכות האירוח של טרביס סקוט.
הביט די סטנדרטי אך בהחלט עושה את העבודה עם לופ של ארבעה אקורדים לא נגמרים, וטרביס כמו תמיד מכניס מימד טריפי ומרתק בפזמון שמבחינתי עושה את השיר. טיטי שוזר לאורך הוורסים סיפורים מחייו לצד פאנצ'ים ומשחקי מילים מעלי חיוך ('Might use her legs for a necklace')
לצערי, לאחר הפתיחה המבטיחה, האלבום נכנס לרצף שירים מונוטנים, צפויים ודי משעממים.
למעט It's A Vibe הלאונג'י שמספק רגע ארנ'בי נעים להירגע איתו, ו- Big Amount באירוחו של דרייק שמכניס משב רוח מרענן בוורס אוורירי על ביט טרופי שתפור עליו, כל תשעת השירים שמגיעים אחרי 4AM סך הכל מאכזבים. ההפקות לא רעות אמנם, והליריקה לרוב מהנה, אך הפלואו של 2 צ'יינז לא מספיק טוב בשביל להחזיק רצף שירים לבד, ומתחיל להרדים מעט באיזשהו שלב, בעיקר בגלל הוקים חלשים שלא מספקים בוסטים לשירים. האירוחים של ניקי מינאז' ורה שרמד חלשים גם הם ולא מספקים את הסחורה.
רצף השירים החלשים נקטע ב Blue Cheese המעולה באירוחם של מיגוס. השיר נשמע לקוח ישירות מ Culture עם ערימת סינת'ים כבדים, חלליים ומלטפים, ומרגיש לי שדווקא 2 צ'יינז מתארח בשיר. על אף האבסורד מבחינתי מדובר במחמאה, 2 צ'יינז מוציא ממיגוס את כל הצדדים החזקים שלהם כשהוא נותן להם להוביל את השיר עם פזמון מושלם של קוואבו, ועם ורסים נהדרים של אופסט וטייקאוף, כשהאחרון מתעלה על כולם עם פלואו אנרגטי שגורם לי לתהות איך יצא שדווקא הוא החבר השקט בשלישייה. אה, ויש בשיר גם את המשפט "My side chick got pregnant by her main dude and I'm offended" -טאוהיד אפס.
מ Blue Cheese האלבום שוב מקבל צורה ונסגר עם שלושה שירים מצוינים שהבולט מבינהם הוא Bailan עם פארל וויליאמס. ההפקה במקצב בוסה נובה סקסי שזורק אותי היישר לברזיל, הפזמון של פארל מתקתק ומהנה, והפלואו הרגוע יחסית של 2 צ'יינז הופכים את השיר ללהיט קיץ ענק בפוטנציה, כזה שאפשר לשמוע גם בגלגלצ וגם בתדר וזה יהיה לגיטימי – קצת כמו הסינגלים החדשים של קלוין האריס.
השיר הסוגר את האלבום, Burglar bars, הוא גם השיר החריג ביותר בו. ההפקה נשמעת אולד קנייה בלי טיפת טראפ בתוכה, וכן גם ההגשה של 2 צ'יינז כאן היא פשוט… היפ הופ. הז'אנר הישן הזה שאהבנו פעם, לפני שראפרים התחילו עם נהימות ה- "ייההה" וה- "סקררט". צ'יינז מוכיח כאן שהוא גם יודע לרפרפ אולדסקול וקצת מבאס אותי שזה השיר היחידי באלבום שבו הוא מנצל את זה.
אז נכון, יש באלבום הברקות ולא מעט שירים מצוינים, אך כאלבום מלא Pretty Girls Like Trap Music הוא מוצר בעייתי מאוד. בדומה לרוב אלבומי הטראפ, קשה להתחיל ולסיים אותו בפעם אחת, בעיקר בגלל אורכו הלא מוצדק, וכן בגלל הפילרים שמגיעים אחד אחרי השני באמצע האלבום. לדעתי אם 2 צ'יינז היה מקצר את האלבום ב- 20 דקות ומשאיר את השירים הטובים, התוצר הסופי היה לא פחות ממצוין וחבל לי מאוד שלא כך הדבר. ועדיין, ללא ספק מדובר מבחינתי באלבום הטוב ביותר של 2 צ'יינז עד כה, שעל אף שרחוק מלהיות מושלם, הוא מכיל בתוכו מספיק שירים טובים וקו מוזיקלי מעניין. 2 צ'יינז נשמע בוגר ורציני יותר מבחינה לירית עם הרבה רפרנסים לחייו האישיים ולהיסטוריה שלו בכתיבה יותר אינטליגנטית מבעבר, אך עדיין מתכתב עם הדור הצעיר ולא שוכח לספק רגעים מעלי חיוך כמו שהוא יודע.
2 צי'ינז אמנם לא מהגדולים בדורו כפי שהוא מרבה להדגיש לאורך האלבום, אבל התברר לי שהוא סך הכל בחור בסדר שיכול לספק אחלה מוזיקה, וזה מספיק בשביל לגרום לי להתחיל לחבב אותו יותר.
השאר תגובה