Passion, Pain & Demon Slayin'

Kid Cudiקיד קאדי מסכם את 2016 עם אלבום שנותן ניצוץ של תקווה
דניאל אלף16/12/16

המערכה לחזרתו של מר. רייג׳ר דרשה זמן. חודש ימים עברו מאז התאריך הרשמי שבו התכוון קיד קאדי להוציא את אלבומו; חודש מלא אקשן ועצבים שכללו כניסה ויציאה משיקום ואפילו ביף עם דרייק שרק הוכיח שקאדי בלתי מנוצח. תוך כדי היותו בשיקום הציג לנו את הקליפ ל׳Surfin׳ עם הפקתו של פארל וויליאמס, שם נראה קאדי חוגג במסיבה עם חברים קרובים. נראה כי הוא מעביר לנו שם מסר שלמרות שהוא נתון במאבק עם השדים שלו, הוא עדיין מלא תשוקה להשלים את המשימה שלשמה נשלח ״I ain't riding no waves/ Too busy making my own waves"

בכמעט עשור של פעילות מוזיקלית, קיד קאדי הוא נושא דגל הניו-ווייב של הפקות אלקטרוניות אפלות. הוא סלל את הדרך ויצר את התנאים להצלחתם של אמנים כמו Yung Lean ,Young Thug ו-Raury, ובכלליות כל הילדים העצובים שאינם מונעים מהבום-באפ המסורתי. שכן, ההיפ-הופ כז'אנר, עבר מהפכה ומוטציה לכדי מרחב אמנותי אשר מקבל לחיקו גם את מעורערי הנפש ועלובי החיים. חלפו הימים בהם שלט הגנגסטא-ראפ, אשר צייר למאזינים חיי רחוב מלאים בכנופיות אלימות, מרדפים משטרתיים, נשק חם בתחתונים ומכנסיים רחבים. במקום זאת, נראה כי ראפרים השתחררו לעשות ההיפך. במקום תיאור הסביבה החיצונות ומוקשיי חיים במישור המציאות, הם מפנים מבטם פנימה, מגדירים את מכאובי נפשם ומדברים על התמודדות התחומה בקירות תודעתם והווייתם הסובייקטיבית.

האלבום הוא ערכת עזרה ראשונה המגיעה כשנה וחצי לאחר Speedin' Bullet 2 Heaven, יצירת גראנג'/אלטרנטיב רוק בגובה 90 דקות. האלבום עורר בזמנו חשד בקרב המבקרים, מעריציו ומאזינים מן המניין ונתפש כהתגשמות סונית של התמוטטות עצבים. באלבומו הנוכחי, לעומת זאת, סגנונו המוזיקלי של קאדי מגליד חזרה לאופי של שני אלבומיו הראשונים אשר הביאו אותו למרכז הסצינה ולמעמד של אמן מוערך ומשפיע. שהרי לא כל בן תמותה זוכה להיקרא ע"י קניה ווסט בכבודו: "האמן המשפיע ביותר ב-10 שנים האחרונות". אותו סגנון הרים את קאדי לסטטוס אייקוני בקרב חתך אוכלוסייה מאוד ספציפי – חסידי מריחואנה ותיכוניסטים אלטרנטיביים – המתאפיין בהפקה חללית אפופת הינומת מסתורין וליריציזם הדן במפתלי אישיות, זהות, יחסים עם חומרים אסורים והנושא הבולט מכולם – בדידות.

עבור קאדי, המוזיקה היא אפיק התמודדות עם שדים פנימיים, ובאלבום הנוכחי הוא שב לעשות זאת בצורה הטובה ביותר – נהימות מעוותות אלקטרונית לצלילי ירח ממוקססים. הוא פורש על האלבום את המוזרות וחוסר הביטחון שלו כדי להכווין את מאזיניו בהתמודדות עם הנושאים הללו.

מרגשת במיוחד העובדה שקאדי חזר לרפרפ, דבר אותו לא עשה כראוי מאז 2013, כשהוציא את Indicud הסוריאליסטי. השירים מתבלטים בגודש המילים המועבר בהם הם 'Does It' ו-'Baptized in Fire', שניים שמעבירים את מחשבותיו האמוציונליות בצורה חדה וקוהרנטית. בדיוק בשירים אלו מסביר קאדי שאינו מוכן להיות עוד אמן שבלוני הנעול בתוך הנישה שלו וכי בעושהו זאת, אינו חושש לעצבן – "Won't be a drone clone, half-hearted/ Sheep in the herd…/ And if I piss people along the way, bonus". כאמור, קאדי עושה הכל בלב שלם, דבר הנראה בבירור לאורך הקריירה שלו, בה לעולם לא חשש מהתנסויות אמנותיות ולא נרתע מביקורת שלילית.

לטעמי, פנינת האלבום היא בשיתוף פעולה עם אנדרה 3000. שני השירים בהשתתפותו, 'By Design' ו-'The Guide', פשוט פנטסטיים. 'By Design' מתיישר לנרטיב הייחודיות במשחק ההיפ-הופ. אנדרה וקאדי מדברים כאן על סגנונם הבלבדי וגישתם למוזיקה ומפצירים לנהל אורך חיים אמיתי לפנימיות ולא להישמר לפרדיגמות להם תוכנתנו. 'The Guide' שעוסק באישה, איך להגיד, מנוסה, נפתח בצליל עקבים ופורח להיות מפלצת ויברציות חשמליות שותתות מגניבות. הוורס של אנדרה בשיר הזה פשוט לא חוקי, עקב הצורה בה הוא נוטף ממילה מורבידית אחת למשנהה – "Put a part in her scalp, scratch her dandruff/ Put her heart in your hand, she threw a tantrum״ והשילוב של הגניחות לקראת הסוף מגבשים את אחד מגבישי הגאונות באלבום.

חזרתו של קאדי לשורשיו מתבטאת לכל אורך האלבום ובמיוחד בשיר 'ILLusions'. מבחינה לירית – השיר עוסק במצב התודעתי תחת שימוש בחומרים אסורים ובהשפעת הפרעות נפש הנוטעות מלאכי חבלה במוחו. 'ILLusions' מתאר את מסעו של קאדי והפיכתו מפרט דכאוני למלאך חבלה הלוצינוגני. הוא מנסה לטפל בהפרעתו ע"י סמים – אופן פעולה אשר מחליק אותו לכדי ריחוף וניתוק נפשי. המילה "ILL" המובדלת בשם השיר, עומדת על הדו-משמעות, היא מייצגת את מחלתו אשר התגלגלה להיות אורח חייו הלכאורה מגניב. ומבחינה מוזיקלית – השיר מרגיש ונשמע כלקוח מ-Man on the Moon ומהווה צאצא ישיר של הקו האומנותי עימו קיד קאדי הפציע לתודעה הרחבה.

Passion, Pain & Demon Slayin' רחוק מלהיות מושלם. באלבום 19 שירים ואף לא אחד מהם נמשך פחות מ-4 דקות. קאדי ידוע באלבומיו הארוכים, אך במקרה הזה, אין מספיק גיוון המצדיק מרתון סוני בן 86 דקות. הוא מותח שירים אשר שצריכים לעצור אחרי 2-3 דקות לזמן ארוך פי שתיים. את הזמן הוא ממלא בהמהומים הזייתים וזמזומים בתדרים מוזרים הכה מזוהים איתו. וכאשר זה נעשה יותר מדי, נגרמת תחושת שעמום וטעם לוואי של ריקנות רעיונית. שירים כמו 'Releaser' מדדים חסרי מטרה ובחוסר חן כמו תרנגולת ערופת ראש, ושירים כמו 'Mature Nature' כשמנותחים, מתבררים להיות מאגר דל של אמרות חוזרות על עצמן וביט מחזורי המודבקים כמעט בעצלנות לשיר בן 5 דקות.

גם אם לא אגמור עליו את ההלל, Passion, Pain & Demon Slayin' הוא הצלחה. במיוחד כי זה חידוש שאחרי הרבה שנים קיד קאדי משחרר אלבום טוב בזכות עצמו, ואין צורך לנבור בו בתזזיתיות עבור תירוצים למבקרים. זו יצירה קודרת ואווירתית ברובה, היא נשענת פחות על ליריות מפורטת ויותר על מנטרות המעבירות רעיונותיו בצמצום לרקע צלילית טריפיים ועתידניים. עם הפרוייקט הזה, קיד קאדי סופסוף מצליח לאלף חזרה את לב יצירתו ולערבל עבורנו עיסה ערבה לחך של ראפ מתוודה, נהימות חוץ ארציות והפקה מעולה. הוא בלתי מושלם, אבל המוג'ו הדופ שלו חזר.