האם יש אישיות מתלהבת גדולה יותר בעולם ההיפ הופ כרגע, או בכל מקום בתרבות הפופ היום, מאשר דיג'יי קאלד? המפיק כבד המשקל ידוע בתור כזה שמפגיש בעקביות בין הכוכבים הגדולים ביותר של המוזיקה השחורה, ומקפיץ אותם על הגל הבא של המנוני ההיפ הופ העכשוויים. באלבומו החדש, Major Key, לא סוטה קאלד מהנוסחה שהוא יצר לעצמו, אותה הנוסחה שעשתה אותו שם מוכר בכל בית בקרב מעריצי ההיפ הופ.
קאלד מוחמד קאלד, בן למהגרים מהרשות הפלסטינית, לא נהיה לסיפור הצלחה בן לילה. הבחור עמל בתור דיג'יי במשך שנים לפני שהפך לדמות גדולה בעולם הראפ. במחצית השנייה של שנות ה-2000 ולאורך העשור הבא, מוקף על ידי קאסט של מכרים בעלי פרופיל גבוה המשתנים ללא הפסקה, קאלד שימש כפקטור בחלק משירי הראפ המשוגעים שחיברו יחדיו את הראפרים המובילים והמצליחים ביותר. שמונת האלבומים הראשונים שלו ששוחררו משנת 2006 ועד 2015, צעדו תמיד בחמשת הגדולים במצעד הבילבורד, ונתמכו על ידי הסינגלים שלעתים קרובות נראים כמו אירועים גם עד היום.
בסוף שנת 2015, מספר סרטוני סנאפצ'אט של קאלד המפרטים את ה"מפתח להצלחה", זכו לתשומת הלב של האינטרנט בשל פרסונת ה"גדול מהחיים" שלו. ההכרה האינטרנטית החדשה גרמה לו לצבור פופולריות ענקית, מה שהפך את קאלד לתופעת אינטרנט, עם כמות עצומה של אנשים המכנים ומתארים אותו כ"מים (meme) בצורה אנושית". קאלד, שהבין שפופולריותו הולכת וגואה, ניצל את שעת הכושר ומיהר להוציא את מייג'ור קי. תחת רדאר גדול כמעין זה של מעריצים, אלבום זה הוא אולי המצופה ביותר בדיסקוגרפיה שלו.
מייג'ור קי, איך לא, כולל בתוכו בית חם לכל השמות הגדולים ביותר בהיפ הופ מאז ומעולם – הוא מארח את התותחים הכבדים והותיקים כמו ג'יי זי, נאס, ליל וויין, ובאסטה ריימס; ממשיך לאמנים החדשים יותר והגדולים לא פחות כמו קנדריק לאמאר, דרייק, פיוצ'ר, וגוצ'י מיין; ומגיע עד לכוכבים העולים במשחק כטראוויס סקוט וברייסון טילר.
אך עם כל הכישרון הזה תחת קורת גג אחת, האם האלבום שווה את ההתלהבות שקאלד מייצר ופוקד? במידה רבה, לא. אבל זה לא אומר שאין לאלבום הזה נקודות זוהרות. "Holy Key" מציג הפקה די ג'יי קאלדית בומבסטית ונקודות מהממות ויציבות מביג שון וקנדריק לאמאר; הזיווג של פיוצ'ר וברייסון טילר בשיר "Ima Be Alright" הפתיע אותי – אף פעם לא הייתי טבוע בעבודת הסולו של טילר, שתמיד נשמעה לי עצלנית ואיטית מדי. הוא אף פעם לא פגע בחלקים הנכונים של האוזניים שלי. אך בשיר הזה, האירוח שלו מתחבר ועובד טוב למרות אי השינוי של הנוסחה.
הסינגל הראשון, "Do You Mind", משתמש באינטרפולציה של השיר "Lovers And Friends" של ליל ג'ון. השיר לא נשמע מיוחד או מעניין עד שהוורסים של פיוצ'ר וריק רוס מגיעים. רוס חולק איתנו את חלק מהבארים היותר טובים ששמענו ממנו מזה תקופה, בזמן שפיוצ'ר ממשיך לנתץ עם סגנונו המיוחד כהרגלו; "For Free" הוא טראק נחמד עם דרייק. האיזון הנכון בין הליריקה הקלילה לבין נגיעות הפופ הרגישות קלות (שהוחמצו נורא ב-Views, אלבומו החדש של דרייק) נותן ניצוץ קטן של תקווה באשר לאותנטיות של הראפר, שנראית כהולכת ודועכת.
גולת הכותרת היא השיר "Nas Album Done". השיר בולט מאוד, לא בתוך הקנון כשלעצמו, אלא לעומת כמה מבעים ליריים ירודים לאורך כל התקליט הזה. השיר הזה באמת התפוצץ עם פלואו אדיר וברים מעולים של נאס. זה מרענן לראות שנאס לא איבד את הקצה שלו ושהוא מסוגל להישאר קליבר מטורף.
ובכל זאת, "מייג'ור קי" אינו חף מטעויות. "I Got The Keys" הסטנדרטי מתחיל לשעמם, כשכל מה ששומעים מג'יי זי בליריות זה כמה הוא עשיר וכמה בר מזל הוא שביונסה אשתו. לא משהו מרהיב בכלל; "Pick These Hoes Apart" מחוויר בהשוואה לשאר השירים והאירוחים – הוא מצחיק בצורה האירונית והלא טובה, ומצליח להיות חצוף תוך שימוש בסקסיזם רעשני. האירוח של יאנג ג'יזי הוא שכיח במקרה הטוב ולא מצליח לעלות ולייחד את עצמו, הבית של קודאק בלאק בשיר הוא בין הבתים המביכים ביותר שיצא לי לשמוע לאחרונה, ופרנץ' מונטנה אף פעם לא באמת עלה מעל הבינוניות שלו, בטח שלא בשיר הזה; וב- "Tourist", המקום של ליל ויין הוא עוד גמגום ירוד של וורסים חלשים מאמן גדול שנמצא הרבה מתחת לשיא שלו.
בסך הכול מדובר ביריעה מרשימה מדיג'יי קאלד שעושה את מה שהוא עושה הכי טוב – מקיף את עצמו בכישרונות ברמה גבוהה, ומרים אותם למסירת, בתקווה, המנונים ברמה של "All I Do Is Win" או "We Takin Over". ההפקות כאן, כצפוי, מעולות. עם מקצבים, סאמפלים, אינטרפלציות, וגביית כישרון מדהימה שמצדיקה שבח לדיג'יי קאלד. אך עם זאת, חלק מהאירוחים מאכזבים ונכשלים בלהרשים או ליצור השפעה חיובית. נקווה כי מגמת השיפור הקלה שנראית אצל קאלד תתעצם להבא, ותישא פרי בדמות אלבום מופתי. את האורחים הוא כבר יכול להשיג בקלות.
השאר תגובה