Konnichiwa

Skeptaסקפטה, אחד השמות החמים ביותר בסצינת הגריים הבריטית, מוציא אלבום חשוב לז'אנר, אך לא אחד שייזכר כקלאסיקה לדורי דורות
עדי טוכטרמן ורן ברנע06/05/16

אם השם סקפטה לא אומר לכם כלום, זה בסדר. גם האמריקאים לא ידעו על זהותו עד לא מזמן. אבל אם יש דבר אחד שאתם צריכים לדעת על סקפטה, זה העובדה שהוא אחד מאמני הגריים הגדולים והמכובדים ביותר שבאים מלונדון. מה זה גריים? שאלה טובה. הגריים הוא תת-ז׳אנר לראפ הבריטי המושפע מהיפ הופ, דראם אנד בייס ודאנסהול, שמייחד את עצמו בזכות הביטים בעלי הצליל המכונתי-מלאכותי והבאס העוצמתי שמתלווים לאמירות מחאתיות וכנות. לצד אמנים כמו JME, Wiley ו-Dizzee Rascal, חלוץ הז׳אנר, סקפטה הוא שחקן מפתח בסצינת הגריים הבריטית שמביאה עימה את הבשורה אל אמריקה והעולם.

למרות שרק בגיל 33 הוא מקבל את אור הזרקורים מעבר לים, סקפטה הוא לא ״עוד אחד״ מעדר הראפרים הצעירים שעולים לידיעת מעריצי ההיפ הופ. הוא התחיל את הקריירה שלו ב-2003 בתור דיג׳יי ומפיק ולאט לאט נכנס למשחק הליריקלי, כשב-2006 הקים יחד עם JME את הלייבל ׳Boy Better Know׳, וב-2007 הוציא דרכו את אלבומו הראשון ״Greatest Hits". סקפטה עבר כברת דרך ארוכה מאוד שכללה לא מעט קרבות ראפ, בהם היה צריך להוכיח שהוא יוצא דופן. לאחר מכן, כשקיבל את אישור הקהל, הוא הוציא במשך השנים אלבומים וסינגלים שתפסו את תשומת לב הקהל הבריטי וביססו את מיקומו כאחד מאמני הגריים החשובים של ימינו.

את ציר זמן עלייתו של סקפטה למרכז סצנת הראפ בארה״ב אפשר לראות דרך השיר "Shutdown" – הסינגל השלישי של האלבום "Konnichiwa". השיר נפתח עם ציטוט של דרייק שבעצם מביא עימו את נושא השיר. אגב, אלבומו האחרון של דרייק, Views, הופץ דרך שיתוף פעולה בין Young Money ו-Boy Better Know, דבר שמראה את תמיכתו של דרייק בכל תנועת הגריים. אין ספק שכשאמן בסדר גודל של דרייק מביע את תמיכתו כלפי ראפר כמו סקפטה, הציפיות לאלבום מרקיעות שחקים.

"Shutdown" הוא שיר גריים קלאסי, עם באסים שמנים, מקצב מתכתי, והוקים קליטים ומהירים. השיר נשמע כמו סלאם דאנק במגרשי הכדורסל של אמריקה; כמו כן, הן בשיר והן בקליפ שלו, יש רפרנסים להופעתו של קנייה ווסט בפרסי ה-Brit לשיר "All Day". ההופעה, שנעשתה ויראלית, מציגה את ווסט כשמאחוריו "עדר" רקדנים עצום ולבוש בשחור. שם, בין היתר, התארחו סקפטה וחברו Stormzy, עוד אישיות גריים עכשווית וחשובה.

על כן, Knonnichiwa מהווה את האלבום הראשון שאותו סקפטה הוציא עם קרד מאמנים אמריקאים גדולים. בנוסף לקשרים עם ווסט ודרייק, פארל וויליאמס מתארח באלבום, שיתוף פעולה שכנראה התניע את מנועיו אחרי האירוח של סקפטה בתכנית הרדיו של פארל. אף על פי כן, סקפטה לא יוצא לתאר או להמציא מציאות שלא נוגעת לו. לאורך כל האלבום הוא מספר לנו איך המנטליות של לונדון הצפונית, העיר הקרה שבה החזק שורד, השפיעה עליו בתור בן אדם וראפר. ב-״Crime Riddim", לדוגמא, מספר לנו סקפטה סיפור על ערב במועדון שיצא משליטה, אחרי שבליין שיכור נתקל בו פעמיים ושפך לו את המשקה. לבסוף, כצפוי, התפתחה ביניהם קטטה וסקפטה סיים במעצר. הטיעון המרכזי של השיר הוא החיפוש הגופני המוגזם של השוטרים נגד סקפטה העצור, וכולל גם התבדחות על כך עם חברו במעברון קצר בסוף השיר. בשיר ״Lyrics", בעל הביט המינימליסטי והעצבני, המתובל בבאס מלוכלך וסימפול פשוט של צעקות – מספר לנו סקפטה על מלחמות הראפ בלונדון, ומכניס אותנו לאחד ממרתפיה המיוזעים, תוך כדי סחרור חושים ואמת בלתי מתפשרת. נראה כי סקפטה מסביר לנו בדיוק איך לא להיות ראפר מעפן, בכך שהוא מצביע על כל הטעויות שאחרים עושים: ״You got murked last week / couldn't even get a rewind… couldn't get out your punchlines in time". בנוסף, הוא מספר שהוא נמצא בדרכים כבר יותר מ-10 שנים, מה שמקנה לו את הניסיון והידע על באטלים וכיצד לנצח בהם. בשיר ״Detox", בו הוא מארח את כל הראפרים מהלייבל Boy Better Know, הם מדברים על סגנון החיים המשותף שלהם; שמן הסתם מלא באלכוהול, סמים, בלאגנים, ולא מעט פוזה.

העובדה שקוניצ׳יוואה הוא אלבומו הראשון של סקפטה שהוא מוציא באופן גלובלי, משפיעה על ההפקות לטובה. את כל האלמנטים של הגריים נוכל למצוא כאן, כשהם לעיתים מעורבבים ביחד עם ניחוח עדכני של היפ הופ אמריקאי. בשירים מסוימים נוכל להרגיש את התופים האגרסיביים נחים מעל באס ה-808, או מלודיות יותר נעימות לאוזן שמוצאות את האיזון בסאונד הרובוטי שמלווה לגריים. דוגמא נהדרת היא דרך האירוח המפתיע של פארל וויליאמס. חוץ מהעובדה שהסאונד של וויליאמס ייחודי ועשיר, ההפקה בשיר נעשתה בצורה מדויקת כשהמפיק הנודע מפגיש בין העולם המוזיקלי שלו (כמו עם Clipse), לרובוטיות של צליל הגריים עם סינת׳ים מפוקסלים וסימפול ווקאלי של הפזמון שמרצד לו לאורך הביט.

עוד מאפיין חשוב בפן ההפקה הוא שרשימת הקרדיטים בו מצומצמת. להבדיל מהאלבומים האחרונים של ביונסה וקנייה ווסט, לדוגמא, סקפטה שומר גם על כמות המפיקים מועטת; כשהוא עצמו המפיק העיקרי של האלבום, ועושה עבודה ברמה גבוהה מאוד. מלבד הסאונד העבה והחד שלאורכו, האינסטרומנטציה באלבום מהונדסת בתחכום מקפיץ. כמו כן, כמות הראפרים מעודנת, ורובם הגדול באים מלונדון. מה שגורם לקוניצ׳יוואה למרכז את עדשותיו על סקפטה, כשמסביבו לונדון מגבה אותו.

אך ישנו מספר לא קטן של פילרים שלא יכולים לאפשר לאלבום להיות על זמני. כמו בשיר, "Ladies Hit Squad" בו אנחנו מקבלים תוצר של שיר שיצא ליום האהבה ומשום מה מצא את דרכו אל תוך האלבום, שלא לצורך. למרות הפזמון הדי קאצ׳י, ASAP Nast נשמע עליו מעט משועמם וחסר טעם, ההפקה די מעורבלת, ואין בשיר הזה ייחודיות שזורמת עם שאר האלבום. גם "It Ain't Safe״מציג ביט רגיל להחריד, שמתאפיין במלודיה חסרת עומק ומקצב טראפ פשוט למדי.

אותם שירים הנשכחים בקלות, הם אלו שלא מאפשרים ל-Konnichiwa להיות אבן דרך משמעותית בהתפתחות הגריים לאורך השנים כמו אבותיו המייסדים. אומנם הסינגלים באלבום מצוינים, מה שהופך אותו להאזנה חביבה, ואפילו לקחת את סקפטה ברצינות, אך הם אינם מספקים את הגדולה האוניברסלית שאליה סקפטה שואף. האלבום כיפי להאזנה אך נכשל במטרתו הקונספטואלית; סקפטה נותן מאבק על נשמותיה האחרונות של לונדון כמעבורת היפ הופ, בתור הקפטן שעל הספינה, אבל כנראה שעתידה של המעבורת לא אופטימי, והוא לא יוכל להובילה לבד.