באמצע חודש אוקטובר, צייצו ברשתות החברתיות חברי הלייבל TDE בהתרגשות על צאת אלבום האולפן הראשון והמצופה של לאנס סקייווקר, ושמו Introverted Intuition. האלבום הזה הוא עוד יישורת מבית Top Dawg Entertainment, הלייבל בו חתומים גם בין השאר קנדריק לאמאר, סקולבוי קיו, וג'יי רוק, איתם סקייווקר גם שיתף פעולה בשנים האחרונות; הישורת דהיינו לכוונתם של הלייבל להוציא אלבום לכל אמן החתום בו במהלך 2016, ללא ספק צעד שהוא בגדר אושר גדול. סקייווקר הוא פנים חדשות בתעשייה, שנחשפנו אליו במלוא הרצינות רק השנה. תחילה, דובר על כך שהוא בעצם אלטר אגו של ג'יי רוק, אך עד מהרה התברר כי לאנס סקייווקר הוא בעצם… לאנס סקייווקר (או לאנס הווארד, אם תרצו), בחור אלמוני משיקגו המציג ז'אנר שלא נשמע קודם לכן ב- TDE, ז'אנר שבא לידי ביטוי במלואו באלבומו החדש. התוצאה, אלבום מיוחד אך מפוספס, שמה שחסר בו יותר מכל הוא האופי של לאנס סקייווקר ורבע שעה של מוסיקה.
Introverted Intuition הוא אלבום קצר, בן 35 דקות בלבד, והוא מחולק לשלושה עשר שירים, מה שלטעמי היא הבעיה המרכזית. אורך שיר ממוצע הוא 2.7 דקות, נתון אופייני יותר לאלבומי פאנק מאשר לאלבומי אר נ׳ בי/היפ הופ. הנושא המרכזי הוא אהבה, והאלבום מובא על גבי סאונד אלקטרוני חללי שאיתו מורידים ראש או שניים ומפליגים. אלא שההפלגה נעצרת כמעט בכל שיר, כשהביט משתנה לחלוטין ופחות או יותר בנקודה זהה, דבר שהופך אותו לצפוי ועמוס. מאחורי כל שיר מסתתר איזה גימיק מסוים: ב- 'Attraction' יש ריברב לשיר 'Be My 'Baby' ;'Could It Be׳ ו- 'Advantage' נשמעים כמו שילוב של שני שירים שחיברו יחדיו. לא יודע אם הכוונה הייתה ליצור משהו ממש "מגניב" או שזהו נסיון להשלות את המאזין שזהו אלבום ולא אי פי. מה שבטוח, זה לא מרגיש טוב, ולעתים קרובות זה נראה כמו ניסיון של זמר חדש לעשות אלבום שלא שמעו מעולם, אלא ככל שהוא מתאמץ יותר הוא מגיע לתוצאה ההפוכה. כדי להבין אפשר לשמוע את השיר הראשון, ׳Forbidden Fruit׳, שמתחיל בביט איטי חללי משהו, אליו מצטרף לאנס בשירה ובמקביל מלוות אותו נעימות שמזכירות רוחות רפאים. אחרי דקה ארבעים מהשיר, הביט משתנה לברייקביט דאבי.
יש שני שירים בולטים. הראשון הוא 'Stockholm', בו מתארח מייקל אנתוני, המתחיל בצלילי תקשורת של אינטרנט וצלילים אפלוליים. לאנס מדבר על אובססיה למישהי שלא שמה קצוץ על הדור שלנו והוא יודע את זה, ויודע למה, אבל בכל זאת ממשיך בדרכו, בציפייה שתענה והוא יוכל להגיד לה שהוא אוהב אותה. המילים הן לא מה שעושות את השיר (הן בכלל לא נקודת האור של האלבום בעיניי), אבל הביט והצלילים של תקשורת שרתים כן. וגם העובדה שהוא הרגיש כמו שיר ולא כמו חיבור של שני סקיטים. השיר הטוב ביותר באלבום בעיניי הוא 'Lovers Lane'. הוא נשמע בדיוק כמו שיר אר נ׳ בי, בלי התחכמויות סאונד סטלניות כאלה או אחרות, ובלי שבירה של הביט שקרתה בכל שיר באלבום, ובעצם הוא השיר הכי קוהרנטי בו. תוך כדי האזנה אפשר למצוא ארבעה סקיטים כאילו בתחנת רדיו שלא ממש מצחיקים (וספק אם היו מתוכננים להיות קומיים) ודי לא מקוריים שבעיניי לא תורמים. באלבומים מסויימים סקיטים הם איזו הצצה לחוש ההומור של היוצר, משהו בעל אופי צבעוני. אצל סקייווקר זה נראה כמו סתם עוד משהו שהוא הכניס לאלבום כדי שיהיה ארוך יותר או סתם כי זה ממש ״היפ הופ״ שיש סקיטים באלבום. בכל אופן, זו עוד נקודה שבה האלבום נופל. הרגע המסקרן ביותר באלבום הוא השיר שבו משתתף סקולבוי קיו, אלא שדווקא הוא אכזב אותי יותר מכל שיר אחר בגלל אורכו (דקה ארבעים ושבע!) והעובדה שסקולבוי לא ממש מורגש (טוב, כמה כבר אפשר להרגיש בדקה ארבעים ושבע?).
לסיכום, אחת התכונות שאלבום בכורה טוב צריך לכלול בתוכו בדרך כלל היא חשיפה, ויתר על כן, האופן שבו האמן בוחר לחשוף את עצמו ובעיקר את האופי, הסטייל, או כל מה שהופך את היצירה לייחודית. דבר שמאוד מתפספס לגבי לאנס סקייווקר זה אופי. מתוך כל השירים באלבום אין אחד שאפשר להצביע עליו בוודאות ולהגיד "השיר הזה יהיה להיט". אני אזכור אותו יותר כמו זה שמתארח ב-׳untitled 05׳ באלבום האחרון של קנדריק לאמאר.
השאר תגובה