Humanz ממשיך בנשימות אחרונות את מורשת גורילז לאחר התפרקות שלא השאירה כל כך תקווה להמשך זוהר ומהפכני מצד הלהקה. האפקט הנוסטלגי ממשיך להיות חלק מרכזי בעיניי כשזה מגיע לנראות הלהקה וכיצד היא, ״פיזית״ (דרך האנימציה) סוחבת עצמה.
20 שירים לגרסה הרגילה, 50 דקות. לא הכל קורה שם, אבל הרוב. המעט שחסר הוא מוזיקה טובה. ללא ספק מרגישים את הכאב והדחיפות. השמחה מגיעה רק כשהאלבום נגמר. מרגיש כי הנוסחה המוזיקלית של דיימון (לופ תופים שמן, סינת׳ים חסרי נשמה ומשחקי ווקאלז משתנים) כבר לא ממש עובדת והוא ׳נאלץ׳ להסתמך על האירוחים שלו שאולי יביאו עימם בשורה חדשנית לאלבום.
אמנם – הסיפתח נהדר, וינס סטייפלס רעב מתמיד – 'Ascension' הוא אולי השיר הטוב באלבום. האמירות הפוליטיות והחברתיות של וינסנט פוגעות בנקודות כה רגישות ואפלות, שהן נותנות טון מצוין וחד לאלבום. אך המומנטום נבלם כבר בשיר הבא, האירוחים האחרים פשוט לא מצליחים לקדש את עבודתם בצורה הראויה. Popcaan מרגיש סתמי על הביט, את הנוכחות של D.R.A.M אני בקושי מצליח לזהות. דה לה סול חוזרים לאולפן עם גורילז אבל התוצאה היא אולי הגרועה ביותר מהיסטוריית שיתופי הפעולה בין 2 ההרכבים. הביט הדאנסי-הרסני הזה לא מחמיא להם בשום צורה ונראה כי הם התקשו מאוד למצוא את הכיס מבחינת פלואו והגשה, התוצאה היא כמעט ליצנית.
איך שתמיד ראיתי את זה, גורילז מהלכים על הקו הדק בין אסון להצלחה. תמיד היו באלבומים שלהם פילרים ושירים שכיחים. אני בעד ניסויים ואתגורים מוזיקליים, אך גם שם צריכה להיות דרך. אני יכול לדמיין איך דיימון הרכיב לאלבום הזה סופר-גרופ שהתיישב בחדר, העלה סיפורים על איך היה פעם וכולם נורא צחקו ונהנו, אך כשהגיע הזמן לדבר תכל׳ס ולהריץ עבודה לקראת Humanz, כולם הפכו אובדי עצות.
מוזיקת הסינת׳סייזרים הזו מעולם לא נגעה בי, היא מרגישה לי חלולה. בעבר ניסיתי לאהוב את גורילז, אני עוד מנסה, אבל המעגל הזה מעולם לא נסגר וכנראה גם לעולם לא ייסגר. אולי מטון הכתיבה שלי אתם בטוחים שאני מתעב אותם, אבל ממש לא. אני פשוט חסר סבלנות. אולי זו הבעיה? אולי בגלל זה אחד משלוש האלמנטים שהרכיבו את האלבום הוא הדחיפות? בעידן הסמארטפונים, סיפוק מיידי משחק תפקיד מרכזי בחיינו. אי אפשר לתת לו להשתלט על איך שאנחנו מקשיבים למוזיקה. אני לא מחפש הנאה מיידית באלבום הזה בשביל לחרוש לו ת׳חיים, כי אני יודע מי אלה גורילז ואיזו מוזיקה יוצאת מהם. אבל, האלבום הזה לא עושה את העבודה שלו, אפילו לא כמו שצריך, לדעתי בכלל.
זה אלבום חזרה, אלבום שבא מהגלות, אלבום שבשביל להעביר את המסר שלו נדרשו ללהקה 20 ואפילו 26 שירים. זה הרבה לומר, אבל אין להם בדיוק מה להגיד. הבשורה לא מחדשת, לא מרעננת, לא מדליקה נורה, לא משמחת, לא מעציבה. הכל כל-כך נטראלי וחסר רגש. אם זה אלבום שהמטרה שלו היא להעביר את תחושות העולם ולדמות את המציאות, הם הצליחו בכך שנכשלו. מוזיקה היא, כמו כל כלי יצירתי, אומנות שמשדרת רגש. אז לפחות תתנו לי משהו. תנו לי עצב, תנו לי אכזבה, תנו לי תשוקה, תנו לי משהו. בנוסף, האלבום שגורילז מגישים לנו לא יכול להתנהל באותה דרך אפורה כמו שהם רואים את העולם, וכל זה בגלל שהם כביכול משחקים תפקיד של שחקן חיצוני שמסתכל על הכל מבחוץ. או ש…. כאן הכל מתקפל בתוך עצמו ואנחנו נכנסים למקום שהוא אפילו טיפה קונספירציוני.
חבל לי על המעריצים, שחיכו כל כך הרבה זמן. חבל לי על הבטחות השווא, חבל לי שהיה באלבום הזה כל-כך הרבה פוטנציאל גם מבחינת תקופת הזמן, גם האומנים שהתאספו למטרת האלבום וגם רוח החברתית האפלה שיכולה רק להרים, והכל פשוט התפספס ונשמט.
השאר תגובה