לוג'יק חזר ולא בהכרח טוב מאי פעם. Everybody הינו אלבומו המסחרי השלישי של הראפר בן ה-27 ממרילנד, ובפניו מטלה לא פשוטה – לעמוד ברף שהציב לעצמו בפרויקטים הקודמים. בין אם זה The Incredible True Story הקונספטואלי כבד – הבנוי כתסריט של סרט מד"ב; Under Pressure האוטוביוגרפי המתמקד בפרוטרוט החינוך וההתבגרות של לוג'יק; או מנעד המיקסטייפס ששיחרר מ-2009 המדגימים את הספקטרום הסגנוני הרחב של יצירותיו. ובמידת מה, הצליח, או לפחות ניסה ליצוק את כל השפע הזה לאלובומו הנוכחי.
טרם הצלילה לאלבום עצמו, אציין שלוג'יק הוא מסוג האמנים שבראש מעיינם ליצור אלבום מגובש ושובה, פרויקט בעל מוטיב ומטרה מאוד ברורה ולא עוד פלייליסט. הוא מעצב בכפפות קונספטואליות ובונה באלבומיו עולמות, עלילות ודמויות – כך שהמוזיקה מתפקדת כמעין פסקול להצגה סונית המקווה להעביר למאזין רעיונות רחבים ועמוקים.
אחד מרעיונות אלו מבוטאים בשירים 'Anziety' ו-'1-800-273-8255', הסובבים שניהם סביב בעיות נפשיות ומחשבות אובדניות. משום גלוי, שכן זו הפעם הראשונה בה מתייחס לוג'יק לסוגה הזו, וחושף את התמודדותו האישית מול שאלת ערכו העצמי, מהותו, וסיבות קיומו. "They say every life is precious but nobody cares about mine" הוא אומר, ומבטא בדיוק את גישתי האישית. איש-איש בצרתו יחיה, עיוור לחלוטין לצער סובביו וכלוא נואשות בכלא הווייתו – חשוב, אך במידה זהה זניח ככולם. אגב, אם מישהו מוצא עצמו רוצה לקצר דרכו לקבר על אדמת ארה"ב, מוזמן להתקשר למספר הנ"ל – הגרסא האמריקאית לער"ן.
בין חלק מהשירים מושמע דיאלוג בין אדם אשר מת והגיע השמיימה לבין אלוהים (קולו של ניל דגראסי טייסון). ובדומה לאלבומו The Incredible True Story, רצועות אלו מהוות הרועה העלילתי של השומע ומוליכות אותו לנושאים אשר בהם דן לוג'יק באלבום. זו פלטפורמה מעניינת הנותנת אפשרות להעביר למאזין רעיונות מורכבים יותר מאשר בשירה, אך מרגיש לי קצת כמו קלטות סיפורי ילדים להן הייתי מאזין לפני 15 שנים בווקמן בנסיעות לסבתא שלי ז"ל.
בשאר האלבום, עסוק לוג'יק בדואליות של מוצאו והקושי הרב שחווה בחייו כתוצאה מהיותו חצי אפרו אמריקאי וחצי לבן. למעשה, התכנון הראשוני היה לקרוא לאלבום 'AfricAryan', כמו של השיר הסוגר את האלבום. אך באי אילו רעיונות ציין שלבסוף החליט לעשות את האלבום עבור "כולם". זאת כאשר החלקים המרתקים באלבום הם דווקא הרגעים בהם מדבר לוג'יק על עצמו. נגיד בשיר הפותח, 'Hallelujah' או ב-'Take It Back' בהם מתאר את הסביבה בה גדל. בן לזוג נרקומנים אשר ראה בילדותו סחר בסמים, נשק חם, ופעילות עבריינית-כנופייתית בסלון ביתו. הפתרון שמציע לוג'יק הוא "And that's why the message is always peace, love and positivity". כן, זה. לא חינוך, לא פיזור הוגן ומושכל של משאבי האומה, לא אחריות חברתית כלפי אוכלוסיות קשות יום, לא אחריות והגיון. רק לחשוב טוב ויהיה טוב. תמימות וטוהר מלאכיים אשר מעט מעצבנים בפשטותם וחוסר מודעותם.
עוד עניין מעיב, הינו הסגנון של לוג'יק, או מחסור שבכזה. אני לא רוצה להגיד שהוא גונב, אך ללא ספק "שואב השראה" מאמנים שאוהב. אין בעניין רע לכשעצמו, שכן כולנו מושפעים מהאמנות אותה אנו צורכים, אך זה מגיע לרמות ש-'Everybody' לדוגמא, נשמע כמו שיר גנוז מ- To Pimp A Butterfly של קנדריק. כל אלמנט בשיר הזה מרגיש "שאול", הביט, הפלואו, ואף הקול והנימה של לוג'יק נשמעים כמו חיקוי הגון ללאמאר. למעשה, אף בחינה רעיונית, "שואב" לוג'יק את משנתו מקנדריק ומביע לכל אורך האלבום את גישת ה"איני שחור, איני לבן, אני אדם בפני עצמי". בין אם בשיר הזה או ב- 'Black Spiderman', בו שר "I don't wanna be black, I don't wanna be white / I just wanna be a man today", או "I just wanna spread the message of equality" מ- 'Take It Back'. בכולם מביע רעיון זהה ומציין את היחס הדיכוטומי ממנו סבל מסובביו. משום "יותר מדי לבן לשחורים ויותר מדי שחור ללבנים", אך במקור מפיו של ארל סווטשירט נשמע הרבה נוגע ואמיתי. או מפיו של קנדריק, הקורא לשוויון.
לוג'יק לא מביא שום בשורה חדשה במהותה. הביצוע מלוטש וחלק אך אינו אלא רימייק למקור. כך גם שיריו שנשמעים לא כשלו, אלא כשל אמנים שאוהב. בין אם זה כאמור 'Everybody' ו- 'Killing Spree' הקנדריקיים, 'Take It Back' המכוסה בשכבה דרייקית שמנונית, או 'Black Spiderman' הנשמע כמו גירסא כשרה לפסח של ג'יי קול.
Everybody מאוד עמוק, סנטימנטלי, וחשוף. הכנות של לוג'יק הינה התכונה השולטת בפרוייקט הזה. כנות המתבטאת גם בכך שלוג'יק יותר חובב היפ-הופ מאשר אמן היפ-הופ. הוא מספר על עצמו בגילוי לב מרגש ועושה זאת בכלים העומדים לרשותו – ביטים, פלואוים, וקונספטים של האמנים האהובים עליו. בלי לשאוף לעצב לעצמו דמות או סגנון ייחודיים. הוא אמן שכיף להאזין לו, אך לא אחד שייזכר. שכן הוא חסר אופי ופנים, אמן כיסוי. אני אוהב את לוג'יק כמספר סיפורים – בחלק מהשירים הוא אף גולש מריפרופ לדרשה בה מרביץ תורתו על המאזין. מצד אחד, ניתן לראות בשבירה זו את רגישותו של לוג'יק המדבר מחדרי חדרים של ליבו. מאידך, מפגין בכך יכולת מוגבלת להרכיב מחשבותיו על גבי שיר היפ-הופ ונפלט למחוזות המוכרים והבטוחים של השפה המדוברת – MEME, בהם אין לו שום ייחוד או כישרון. שכן, דבריו לא באמת מרעישים או מחדשים ותוכנם רחוק מלהיות מהפכניים.
יש לו הרבה מה לומר, וחוזקו נעוץ דווקא בהגשה ולא במהות הגולמית של מילותיו. בגדול, ההאזנה לאמנותו מהנה וקוהרנטית, הוא בונה את אלבומיו כך שהמאזין תמיד יהיה סקרן לעתיד לבוא, ושואף ליצור אלבום בעלי תוכן ומסר. האמפתיות שלו כלפי הזולת, כפי שמתגלה ב- Everybody, מאוד עמוקה ושורשית. בבירור נראה כי הוא מלא ספקות וחרדות לגבי מוצאו ועדיין חווה הרבה מאוד קשיים מכך. הוא מתעקש שלא אכפת לו מהיותו שחור או לבן ושאין לכך שום משמעות, אך בפועל מתעסק בסוגיה כמעט בכל שיר באלבום. ציפיתי שאקבל זוויות חדשות לדמותו בכל שיר, אך בסיום האלבום נותרה למולי ערימה לעוסה של חוסר ביטחון מאת ראפר בן תערובת הנאבד לחלוטין באידיומות של אמני ההשראה שלו. כך שהתוצאה מפוזרת, מטושטשת, ומעיקה במחזוריותה. הרגיש לי שהוא מנופף בפניי את אותה בעיה אחד של חוסר הקבלה של השונה, פעם אחר פעם, שיר אחרי שיר.
לוג'יק רצה להיות סוג של גיבור ולהראות לאחרים את דרך המוסר והישר ולעזור להם עם בעיותיהם שלהם. זאת כאשר הוא מחקה אחרים אשר עשו זאת לפניו וטוב יותר. יתר על כן, טרם התמודד עם בעיות אלו בדיוק בעצמו. שיריו טובים, מילותיו נוגעות, והוא משחזר מעולה סגנונות אהובים. כך שאם חפצה נפשכם בעוד מוזיקה שאתם כבר מכירים ואוהבים, פשוט תשמעו את האלבומים של האמנים האלה שוב. אין טעם לצרוך אמנות יד-שנייה.
השאר תגובה