לא מפתיע שמפיק העל פליינג לוטוס הפיק את רוב שירי האלבום. הרומן בין השניים החל עוד באלבומיו של פליילו, כשתאנדרקאט תרם מהלכי באס מחשמלים ואף את קולו. העבודה המשותפת בין השניים יוצרת אווירה ייחודית בכל שיר. איני בטוח אם היד החופשית והאוזן של פליילו, הצמאות לכל מה ששונה, הן המזינות את היצירתיות המפעפעת בידיו של חתול הרעם או להפך. בכל מקרה כשמביטים על המכלול נראה כי הוא מצליח לעלות על סך חלקיו ולחפות על הרגעים החלשים באלבום. לא כל שכן, בחירתו של תאנדרקאט לשלב מפיקים נוספים, שזורעים רעננות הפורצת את חומת הפקותיו של פליילו, מתבררת כמנצחת. 'Friend Zone' בהפקתו של Mono/Poly מסתמן אצלי כקטע המוצלח באלבום.
לרוב אני מוצא שאמירה רבת תוכן וסבוכה גורמת לי לפהק בתמיהה. בעיקר כשמדובר באלבומי היפ-הופ ארוכים החוטאים ומחטיאים את מטרתם- לפגוע בול; אין מה לעשות, ניצחון או הפסד זה עניין של דיוק. מיזוג הסגנונות מוציא את דראנק מעמדה של ז'אנר יחיד. אך האלבום, בשונה מקודמיו של תאנדרקאט, מורכב מ-23 קטעים קצרים, שאורכם לרוב נע סביב שתי דקות. משהו בזריזות בה עוברים השירים מאחד לשני מצליח להותיר את ההאזנה מסקרנת ודרוכה לאורכו. "Won't you leave something to mystery?", שואל החתול בשיר 'Bus In These Streets'. התשובה מגיעה בשיר ובאלו הדומים לו, שנגמרים מוקדם מהצפוי ומעוררים מסתוריות.
שבבי רעיונותיו של תאנדרקאט מתחלפים ומשתנים באוזני המאזין כמו יוצרים קליידוסקופ מוזיקלי מסחרר, שמקשה על התמה השיכורה באלבום לאגד את הקטעים הצבעוניים תחת מטריה אחת. בקלות הלכתי לאיבוד ללא אלמנט יציב ששימש לי כלי המסוגל לתפוס את היצירתיות המפעפעת של החתול. לצערי הרב, מעטים הרגעים בהם אפשר לעצור, להאזין ולספוג מכשרונו מעורר ההשראה של תאנדרקאט.
השאר תגובה