אייסאפ מוב הוא קולקטיב המכיל בתוכו הרבה כישרון ומעט אופי, כשאני מתקשה לחשוב מה מייחד את החברים בו פרט לשם הבמה "אייסאפ" והיותם ניו יורקרים. כקולקטיב, הם מתיימרים להביא איזשהו צד שונה שיבדיל אותם מראפרים אחרים, בין אם זה מוזיקלית, לירית, או בסטייל – ונכון לפרק הזמן הנוכחי זה פשוט לא קורה, מה שמעט מעלה לי תהיות מה פשר הקולקטיב הזה ב- 2017.
אלבומם החדש – Cozy Tapes Vol. 2: Too Cozy, הוא בסדר. יש לו וייב מגניב, אירוחים מעניינים, הפקות מקצועיות, וגיוון כיאה להרכב המכיל בתוכו לא פחות משישה חברים ראפרים. רוב השירים באלבום מכילים לפחות ארבעה ראפרים שונים, ובחלק אף הרבה יותר. השירים מורכבים מהרבה וורסים קצרים מכמה שיותר ראפרים, ומאיזה הוק קצר וענייני. כך יוצא ששיר של 4 דקות נשמע גדוש יותר וארוך יותר בהרבה, כשלפעמים זה מתיש ולפעמים זה קולע ומסקרן.
יש באלבום לא מעט שירים טובים. בין אם זה 'RAF' המצוין שמציג וורס היסטורי של פרנק אושן, שעושה טראפ לא פחות טוב משאר המתארחים בשיר; או 'Walk On Water' עם ההוק הממכר של פלייבוי קארטי (שנראה שהפך לחלק מהקולקטיב כשהוא מופיע בכמעט חצי מהשירים). גם 'Perry Aye' הלייד בקי, 'Feels So Good' המתוקתק והבאנגרי, או 'Frat Rules' הדרמטי באירוחו של ביג שון – מראים את הצד הטוב של אייסאפ מוב ומתבלטים לטובה.
הבעיה הגדולה של האלבום היא שהוא נבלע בתוך עשרות אלבומי הטראפ שיצאו השנה, על אף שהוא לא פחות טוב מרובם. הוא פשוט רגיל מדי – יש כמה באנגרים, כמה שירים סתמיים, כמה ניסיונות מוצלחים יותר או פחות ליצירתיות, וכמה סקיטים מיותרים. המשפט הקודם מתאים גם להמון אלבומי טראפ אחרים שזכינו לשמוע השנה – אולי פרט למיגוס, שהצליחו לעלות על הנוסחא לפני גל השפעת שהגיע כמה חודשים אחריהם.
לא היה אכפת לי לקבל אלבום כמו קוזי טייפס 2 מראפר אחר, אבל מקולקטיב כמו אייסאפ מוב, שגם מכיל כישרון וגם מתיימר להביא אלטרנטיביות שתייחד אותו, ציפיתי ליותר.
ה- MVP של האלבום הוא כצפוי אייסאפ רוקי המצוין, שמציג לכל אורך האלבום וורסים ממכרים וחמאתיים כמו שרק הוא יודע. נוסף אליו גם אייסאפ פרג, שמציג פלואו דאבי מלא נוכחות שתופס אותך לא מוכן (חבל שבקריירת הסולו שלו הוא לא נשמע ככה). גם אייספ טוולבי היה ההפתעה המרעננת ביותר האלבום מבחינתי, כשהוא נשמע טייט על כל ביט עם הקול הגבוה שלו, שמזכיר לי מעט את אחד הראפרים האהובים עלי – וינס סטייפלס.
אז קוזי טייפס, כיאה לשמו, הוא אלבום וייב ולא הרבה מעבר לכך. 17 השירים המרכיבים אותו נוצרו והתאחדו בשביל לספק 50 דקות של מוזיקת רקע לפעילות כלשהי, כשפעם בכמה זמן צץ לו איזה באנגר. וזה… בסדר. חבל לי שזה רק בסדר, כי יש לאייסאפים יותר מה להציע מעוד אלבום טראפ סביר, ואולי עדיף שיחלו להתמקד בקריירות הסולו שלהם יותר ברצינות.
השאר תגובה