Bottomless Pit

באלבומם החדש, שלישיית האינדסטריאל היפ הופ הקיצונית מארה"ב נותנת לנו הצצה לכיוון מרענן שאוחז בו זמנית במירב הטכניקות שמייחדות אותן
עומר ויסברוט06/05/16

דת' גריפס הם אגדה בהתהוות. שלישיית ההיפ-הופ האקספרימנטלי מסקרמנטו, קליפורניה, שהוציאו את ה-EP הראשון שלהם רק ב-2010, מהר מאוד בנו לעצמם מוניטין של מיסתורין, אפלה, ויישות אינטנסיבית ולא מבוייתת. ההשפעה שלהם על ההיפ-הופ כל כך מקורית, ראדיקלית, רועשת ומנוכרת, מה שמקשה עליי לא לאהוב אותם. במיוחד בהתחשב בעובדה שכל חבר בהרכב הזה כל כך חיוני בתרומתו לסאונד הייחודי שלהם עד לרמה שיהיה בלתי אפשרי להחליף אותו – אם זה אמסי רייד על הווקלס הויסצרליים, זאק היל על התופים המטורפים, ופלאטלנדר על ההפקה הנסיונית. כמובן אחד מן הדברים הרבים האחרים שהערצתי מאוד אצל הלהקה לאורך השנים הוא הרצון שלהם להתנסות עם רעיונות חדשים בכל אלבום שהם שחררו. לעולם הם לא הצטיירו כשאננים או כאלה שממחזרים, וזה כמובן גם המקרה עם האלבום הנוכחי, Bottomless Pit. באלבום הזה, דת' גריפס לוקחים את הליריקה שלהם לתוך טריטוריה יותר אבסטרקטית. בזמן שהם מספקים את האינסטרומנטציה המחוספסת והידועה שלהם, ומתבלים אותה בהפקה סוערת וגסה, זה מרגיש יחסית ספייסי לפעמים – מה שמקל במעט על המאזין לקלוט קצת יותר פרטים.

Bottomless Pit, כנגד כל הסיכויים, מצליח לסכם את כל התקופות הטובות ביותר של דת' גריפס בפיסה אחת בלי הרגשה של "Greatest Hits". ניתן למצוא שירים כמו "Trash" ו-"Houdini" שהם נוסח פאנק-ראפ סטייל Exmilitary מ- 2011, ואילו "Giving Bad People Good Ideas" מוצא את ההוק הכי קאצ'י שהיה להם מאז The Money Store שיצא שנה אחר קודמו, ומדובר באלבום, שלדעתי, הכי נגיש שלהם. מבחינה טקסטורית, דת' גריפס אימצו את הסאונד הרועש של Jenny Death משנה שעברה, והתאימו אותו לטווח האלקטרוני של No Love Deep Web מ- 2012. התוצאה? תחנת כוח. כשהאלבום נגמר, הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו הוא "מה קרה?". מה שמביא את המאזין כמעט בוודאות לשמיעה חוזרת מיידית.

השיר "Spikes" מכיל אווירה מטונפת, דיגיטלית, עם סינתיסייזרים שנשרטים ומתעוותים. הווקליות של רייד קצת יותר מאופקת כאן למרות שהוא כהרגלו עדיין נשמע כועס, ואפילו הפלואו שלו, במפתיע, נשמע יותר היפ-הופי מסורתי. כבר ציינתי שההוק כאן מדהים? ובכן, זו המילה, "Spikes" בלופים וזה כל כך קליט וכיפי. בשיר "Warping", המצילתיים המצייצים של זאק היל ממלאים אותי בשמחה בזמן שהווקליות של רייד נשארת מעניינת, כי מדי פעם יצוץ אפקט ריברבי ואפל על הקול שלו. ישנה שורה בשיר שאומרת "I shit on your guilt trip", מה שנותן לי לקוות שזו יציאה על קנייה ווסט על כך שחיקה את הסטייל שלהם באלבומו Yeezus. אם כן, למרות האיחור, מצחיק מאוד.

השיר "Eh", בנוסף למילים המדהימות, מכיל שילוב מגניב של סינתיסייזרים רעועים, שבורים ופריכים, ותופים אלקטרוניים שנותנים לטראק תחושה ייחודית משלו. הגישה המשעממת של רייד לשיר מתחברת בצורה מושלמת למילים עם שורות כמו: "I'm way too loose like catch me hanging from my noose like, eh". הרצועה "Bubbles Buried In This Jungle" תופסת את הלהקה בשטח מעט מוכר יותר, אבל לא מספיק כדי להסיח את הדעת מגדולתו של השיר. הסינתיסייזרים כאן עבים ומזמזמים, משולבים ביחד עם היי-האטס עסוקים, ותופים באסיים שנעים מסביב ומספקים סביבה מוזיקלית מדהימה. ההוק הזוחלי, חצי-מזמורי אפילו, בהחלט מביא את השיר הזה הביתה.

כל רצועה כאן מדיפה אגרוף מיידי. אם האלבום הכפול של 2015 גרם לכם לצפות לעוד הוצאה אפית, ראו הוזהרתם – Bottomless Pit מגמד את הקצוות כמו רב חנק מצוי שהורג את הטרף שלו, ומרטש את העודף אל תוך בלנדר. דיי מהר שוכחים לגמרי את העובדה שמדובר בהוצאה הפחות קונספטואלית של דת' גריפס. חרב פיפיות בוודאות, 13 השירים מתנגנים כמו מיקסטייפ של רעיונות ולא אלבום מן המניין. האלבום הולך בקנה אחד עם כוונת הלהקה ליצור יצירה מרה, המסתמכת בעיקר על הכישרון העצום של כל אחד מהקבוצה מבלי להיות אובססיבי לגבי פיסות ייחודיות. להשוואה תמציתית, "Hot Head", הרצועה הארוכה ביותר כאן (04:18), חסרת משמעות מבחינת משך זמן לעומת שמונה מתוך עשרה שירים מ-Jenny Death. יותר מזה, האלבום מצל על אלבומם הקודם, The Powers That B, ש- 16 מתוך 18 השירים בו ארוכים יותר מהחסונים והשריריים ביותר של Bottomless Pit. על זה נאמר, פאקינג פאנק. התוצאה היא הוצאה ללא רגע אחד משעמם, כפי שהוא מדורבן במשך 39 דקות ברבריות, פזיזות, ומטורפות.

ניתן לציין כי המילה שלכם לגבי האלבום עשויה בהחלט להשתנות מכיוון שזו הוצאה שנשמעת כל כך קיצונית, אך אתם לא תמצאו הוצאה של דת' גריפס עם רקורד שירים טוב יותר מאשר זה. "Houdini" ו-"Warped" יכולים להרגיש קצת משעממים בהתחלה, אבל אחרי כמה האזנות גם אלה מתחילים להתבלט. עם כל הדברים שניתן להגיד על דת' גריפס ועל הסאונד שלהם, הם מעולם לא הרגישו כל כך שלמים כפי שהם נשמעים בתקליט הזה.