לאקשן ברונסון יש את הפאקינג נוסחה לחיים האלה. באמת שכלום לא יעזור. השמנמן-הלבנבן-עם-הזקן מקווינס ניו-יורק, הפך במשהו כמו שנתיים לגרסה מוקצנת של עצמו; לפני שהיה ראפר היה שף, עכשיו הוא עדיין שף, ההבדל היחיד הוא שאקשן איש טלויזיה עם תכנית בישול מצליחה (Fuck, That's Delicious) שאוטוטו חוזרת בעונה שלישית ויש אפילו ספר בישול בדוכנים.
בשלב זה בטוח לומר שאקשן ברונסון הוא הראפר הכי כריזמטי במשחק היום. סגנון החיים שלו מאפשר לו לחיות את החיים במלואם ואפילו להשוויץ בהם; ב״פאק, זה טעים״ תוכלו לראות את ברונסון בין היתר מעביר ימים שלמים בטעימות יין ועישון קנאביס במסעדות יוקרה צרפתיות או קופץ ראש מיאכטה אל מים צלולים, לא לפני שהוא פורס סטייק יפייפה על הגריל. בראיון המשעשע לHot Ones, מסביר ברונסון שהכתיבה שלו מגיעה מחוויות החיים. הפרטים הקטנים שמקיפים אותו ביום-יום הופכים את הראפים שלו לבעלי ערך ויוקרה עם רפרנסים למכוניות, ארוחות גורמה, וויד טוב ומהלכים עסקיים שמכניסים לו הרבה כסף לכיס.
שלוש השירים הראשונים באלבומו החדש Blue Chips 7000 (השלישי והאחרון לטרילוגיית הבלו צ׳יפס), מציירים את דמותו של ברונסון בצורה כל-כך ברורה וקולעת, ברמה ששאר האלבום נחשב מבחינתי לבונוס של התענוגות. כל הציפיות שלי לקראת האלבום התממשו בטראקים שפותחים את האלבום;
ב״Wolfpack", אקשן יושב באיזו מכונית יוקרה עם המשפחה שלו ואמא שלו מסטולה טילים, ברמה שהיא אפילו לא מסוגלת להסביר כמה היא מסטולה. אקשן פותח לה חלון ומיד נכנס הביט. כשברונסון מתחיל לראפרפ נוצרת הרגשה כאילו אתה יושב לידו במכונית, אחרי הרבה זמן שלא התראתם, והוא מצמצם לך בכריזמטיות את הפערים מהפעם האחרונה שנפגשתם. כבר בשורה הראשונה של הוורס, או בכלל של האלבום, אקשן צוחק באלגנטיות מהפלקס של עצמו. בהמשך מביא כל מיני וואן-ליינרים מגוכחים ומפוארים שרק אנשים עם סגנון החיים של ברונסון יוכלו להתחבר ואלה שלא (כולנו כנראה), יתהו איך זה מרגיש; “Sign big deals with yarmulkes on and suede gloves/ It's safe to say your boy done came up”.
בשיר השני, "La Luna", שניתן להגדירו כסקיט, אנחנו מצטרפים ל׳יום בחיי׳ ומוצאים את באם-באם ממהר למדיסון סקוואר גארדן ומבקש מהעוזר שלו שישכיר לו מכונית בשביל שיוכל להגיע בזמן. כשעוזרו נשאר בממתינה על קו הטלפון, נעימת הממתינה נשמעת כמו ביט פ׳אנקי וברונסון מעביר את כל תשומת הלב אליה, עד לרמה שהוא מחליט פשוט לזרוק וורס מעל הטלפון. כל הסיטואציה הזו נורא ציורית וקלילה וגישתו של אקשן לכל העניין עוזרת לנו כמאזינים להתחבר אליו ולדמותו. לאחר שהוא מסיים את הוורס הראשון הביט עובר מהטלפון לאולפן ואת הוורס השני ברונסון פותח בשורה ״Your shit lack's quality", שמסמלת את ״עליית השלב״ של השיר.
והשיר השלישי? ״The Chairmans Intent"? כלכך קווינס שזה כואב. הסמפול הברזילאי, של מלודיית הגיטרה הקאצ׳ית הזו, נשאר כפי שהוא, בלי צ׳ופים, בלי אקסטרה שיט מסביב, רק הוא ובאם-באם. אקשן יושב ממש מעל הביט, ולא יחד איתו, זז בקלילות מבר לבר ולא משאיר מקום לטעויות.
ומה קורה בהמשך האלבום? הצבעוניות מרהיבה יותר ככל שנשאבים פנימה. הביטים ברובם הגדול מבוססי סימפולים, כלכך מינימליים שלחשוב על להוציא משהו מהביט לא נלקח בחשבון בכלל. וזה פשוט עובד. זה קווינס, זה ניו יורק, זה אווירה של ״באתי מהמקור בלי שום קשר לציפור״, זה ״אגו בשמיים אתה מחרבן במכנסיים״.
האירוחים באלבום מצומצמים מאוד, מעבר להומי׳ז של ברונסון; ביג באדי ומייהם לורן, אקשן מארח את ג׳ה טייגר לפזמון רגאי מדויק ב"Hot Pepper" וכמובן שאת מלך האגסים ריק רוס בשיר ״9-24-7000״ שם שני הראפרים מחברים זקנים לשיר שנשמע כמו מיאמי אבל מלוכלך במידה כמו ניו יורק.
שמעו, אנחנו נמצאים בתקופת מעבר של הראפ, ההיפהופ נהיה רוקנ׳רול והספקטרום של הראפרים מעולם לא היה כלכך רחב. מעטים האמסיז ב2017 שמסוגלים להביא את הבום-באפ בצורה כלכך מודרנית ומושכת כמו שאקשן ברונסון עשה עם האלבום הזה, וזהו.
השאר תגובה