באוסף של הספוג

Blank Face LP

Schoolboy Qסקולבוי קיו פונה לגישה רצינית ואפלה שהולכת יד ביד עם הכיף והשטותיות שבמוזיקה שלו
עדי טוכטרמן ורן ברנע08/07/16

ב-8.7 קמתי בבוקר מחויך כי ידעתי שאני הולך להקשיב לאלבום שפוטנציאל החרישה שלו אצלי יהיה גבוה. עם Blank Face LP, האלבום החדש של הראפר מ-TDE סקולבוי קיו (העונה לשם קווינסי הנלי), לא יכולתי שלא ליצור ציפייה לאלבום.

TDE כלייבל טיפס לפסגה במהירות בשנים האחרונות, אחרי ריליסים מדהימים של אלבומים, שורה של ראפרים מוכשרים ׁ(ביניהם קנדריק למאר כמובן, אב-סול וג׳יי רוק), ומפיקים כמו סאונוויב וטראס מרטין שמחזיקים את כל הקליקה הזאת בצלילים מסורתיים של ג׳אז, פ׳אנק, רוק והארדקור ראפ שמושפע משנות ה-80 וה-90. כך, ביססו לעצמם שם כלייבל אקלקטי שפוצח במוזרויות שמאתגרות את המיינסטרים, שתמיד נכנע בענווה למוזיקליות העשירה שהלייבל משריש.

האלבום הקודם של קיו, Oxymoron, יצא לפני שנתיים וחצי ויצר גם הוא ציפייה די גבוהה. סוף סוף יש מישהו מאותו מחנה של קנדריק שיכול ׳להתמודד איתו ראש בראש׳ עם הצלחה במיינסטרים, אחרי שקיו שחרר להיטי גאנגסטא-ראפ פופיים כמו ״Collard Greens", "Man of the Year" ו-״Break The Bank" שדחפו את התרבות קדימה עם ביטים פ׳אנקים וחדשניים לצליל של הווסט קואסט. יחד עם זאת, כל האירוחים של סקולי במהלך 2015 ו-2016 אצל אומנים כמו אסאפ פרג וג׳יי רוק, נתנו לי לראות את קפיצת המדרגה שהוא עשה מאז אלבומו האחרון.

עד היום, גם בשמיעה שלישית של האלבום, אני מופתע מהכיוונים השונים שקיו גישש בהם. בשיר הראשון, ״TorcHes", הבנתי כי אם קנדריק פנה לג׳אז, אז קיו פנה להבי מטאל. אפילו ב-״THat Part", הסינגל שמארח את קנייה ווסט בוורס שנוי במחלוקת, יש הרגשה של מסתורין ואופל מוחצן, כמו במוזיקה של סבאת׳ בשנות השבעים. גישה זו גם מעידה על התקדמות של Sounwave בפיתוח ההפקות שלו לכלים חיים, שבאותה מידה יכלו להיכנס לאלבומי רוק עכשוויים של לא מעט להקות.

כך גם ב-"Kno Ya Wrong", בלדת ראפ שמתחלקת ל-2 חצאים: הראשון, על הפקת בום-באפ סולידית אך מרחפת של אלכמיסט, בה קיו מחזיר אותנו לזמן שבו עבד קשה על מנת לשגשג, וחבריו כפויי הטובה מנסים לרכוב על גבו אל עבר ההצלחה.  אחת מפנינות האלבום הוא דווקא חלקו השני של השיר שנבנה שבו מתארח הרכש החדש של TDE: לאנס סקייווקר, אמן שמייצג את הצד החדש והטריפי של הלייבל, דבר שמאפשר להם להתנסות בצלילים חדשים ולהתהלך בשבילים פחות מקובלים.

השיר, שמסמפל את Kool and the Gang, הוא השיר הכי טוב באלבום. הפלואו החייזרי שפוצח מגרונו של לאנס ביחד עם המלודיה הלא צפויה שמושפעת מעט מקצב הטראפ, מזכיר לנו שככה צריכה להישמע מוזיקה, וראפ באופן ספציפי, ב-2016. הקטע הנהדר הזה הוא לא רק מחווה לאחת מלהקות הפ׳אנק האהובות והמוצלחות משנות ה-70 דרך הסמפול ההרפתקני- הוא דוחף את הגבולות המוזיקליים שיש להיפ-הופ של היום להציע.

קטע נוסף שגם הרשים אותי במיוחד הוא השיר ״JoHn Muir", שנקרא אחרי חוקר הטבע והסופר בעל אותו השם. השיר מתבסס על הציטוט ״אתה התוצר של הסביבה שלך״. על גבי הפקה בובמסטית המבוססת על תופים מסיביים עם אקורדים ספירליים, קיו לוקח אותנו אחורה אל התקופה בה רק התחיל להסתובב עם הכנופיה שלו, שגררו אותו לגניבות, מכות, סמים ובעיות ברחובות סאות׳ סנטרל: “I was tHirteen witH my motHafuckin' Heat, y'all / Nigga caught cases tryna take your fuckin' screen off / I could put your fuckin' life on tHe recall”.

בשמיעות חוזרות הגעתי למסקנה עם רן כי באלבום הזה אין אמצע – זה אלבום נורא קיצוני שהשירים בו או גרועים (בין אם הביט לא מתאים או שהראפר לא מעביר את הוורסים שלו כמו שצריך) או מצוינים. נקודת האמצע נורא מטושטשת.

כך למשל, למרות הכרת התודה והמחוות שקיו נותן לאגדות ראפ באלבומים שלו, אירוחים שצלחו ב-Oxymoron נורא התפספסו ב-Blank Face LP.

E-40, ראפר שנחשב לאגדת ווסט קואסט, מתארח בשיר ״Dope Dealer״ עם וורס זוועתי כשהוא דוחף הברות אל שורות מסובכות ומאולצות, וזורק את המילה אחרונה בכל שורה בהקלטה נוספת (מושג שנקרא ״PuncH in"). הוא לא נשמע נינוח על ההפקה המבטיחה של שניים מהמפיקים הבולטים ביותר מסצנת הטראפ, מטרו בומין וסאות׳סייד, כשהוא מתעקש להוסיף טעם מר למתכון הכושל שהוא קורא לו וורס. בלעדיו, השיר היה נשמע הרבה יותר מבטיח מכיוון שהשיר הוא באנגר עם פזמון מפציץ וקליט.

ב״Big Body", שמארח את הדוג פאונד על הפקה של טיילר, גרובי קיו וקוראפט נוגעים בנושאים החרושים של לזיין נשים ולספור כסף (“Money makes tHe world go ‘round in case you didn’t know / In case you didn’t know about tHese pussies and tHese Hoes / And tHese sluts”… ואללה) על גבי ביט ביזארי ומינימליסטי שנשמע כמו מופע קרקס. הנסיון להיות פ׳אנקי בשיר מניב הצלחה מסוימת, אך אני לא סבור שבמבחן הזמן השיר יישאר המנון מסיבות שאליהם כיוונו שיצרו אותו.

ככל שהקשבתי יותר ויותר לאלבום הצלחתי להבין למה אני לא מצליח להתחבר אליו ב-100%, ומצאתי כי אני הוא האשם. בניתי בראשי את קיו כאמן ראפ ששם את הליריקה כערך עליון בשיריו האישיים ושכחתי איזה שטותי הבחור יכול להיות. רק שבוע לפני שהאלבום יצא הוא הצליח להטריל את כל האינטרנט עם עטיפת אלבום מזויפת שמציגה memeים חסרי פנים על מנת שהבלוגים ייצרו הייפ בשבילו. הייתי עסוק בהתמרמרות על חוסר בהברקות ליריקליות לרמה שפספסתי את ההנאה שבמוזיקה והוויב שהאלבום הזה מעביר לי.

למרות כל זאת, יש פה התקדמות. זהו אלבום כיפי ומרענן, שמדבק משמיעה לשמיעה. אומנם אין פה מוסר השכל או קונספט מוזיקלי כמו שציפיתי שיהיה לו, אך כן יש לו אסתטיקה ייחודית שיוצאת לפועל באופן מעניין מאוד. קיו אמר שהפעם לא התחשב בפאקטור של זמן, וסגר את הסטודיו כל עוד הצטרך, בלי להתחשב בהוצאות. TDE ממשיכים לנסות ולאתגר אותנו כמאזינים וקהל שברובו שמרני, וגם כאן הם הצליחו. אני לא חושב שזהו מלוא הפוטנציאל שניתן להוציא מקיו, אך זה הדבר שהכי מתקרב לכך.