כיף לראות התפתחות של אמן צעיר מול העיניים, זו השראה במלוא מובן המילה כשראפר נכנס למשחק עם הרבה שאיפות והבטחות, ומצליח לעבור מעל המכשולים שעומדים בדרך. כשג׳ואי באדאס נכנס למשחק עם 1999 כל העיניים היו עליו. עם מיקסטייפ הבום-באפ שהחזיר את טעם האולדסקול המלוכלך של ניו-יורק, ג׳ואי תפס אור זרקורים כשהוא עדיין בתיכון, ונחשב למוביל תנועת הBeastcoast יחד עם פלאטבוש זומביז, אנדראצ׳יוורס וכמובן שאר פרו-ארה.
לא אשקר, 1999 היה ונשאר האלבום האהוב עלי של ג׳ואי. לאחר שקאפיטל סטיז התאבד הרגשתי שג׳ואי קיבל מכת מציאות קשה ולא הצליח למצוא את עצמו. הוא הוציא את Summer Knights שהיה הפרויקט הכי פושר וחסר אופי שהוציא (והוא בעצמו אמר בראיון להוט 97 שהוא לא אמור היה לצאת). לאחר מכן הגיע אלבום הבכורה שלו: $$.B4.DA, שיצא בתחילת 2015 והיכה גלים עם שירים מצוינים כמו 'Christ Consciest׳ ו- ׳Paper Trails׳ שהוכיחו שג׳ואי גדל ומתפתח אבל לא שוכח את המקורות.
בתקופה שקדמה את אלבומו החדש: $$ALL-AMERIKKKAN BADA, נכנסתי לגל סקפטיות לגבי יכולתו להמשיך ולחדש עם מוזיקה עניינית, מתחדשת אך נוסטלגית, עם אפיונים ליריקלים מבריקים כפי שהגיש בעבר. כשהשיר, וגם הסינגל הראשון לאלבום ׳Devastated׳ יצא, הבנתי שזה לא אותו הג׳ואי. אני לא רגיל לשמוע אותו שר פזמונים. אני לא רגיל לשמוע אותו על טראפ. אני לא רגיל לשמוע אותו… קלישאתי. מצד שני, יחד עם כל הדרמה שסבבה את הביף בינו לבין טרוי אב. שנה שעברה (טרוי כינה את סטיז כאדם חלש מכיוון שהחליט לברוח מהבעיות שלו על ידי התאבדות), ג׳ואי נכנס לSway In The Morning והפיל שם פריסטייל רעב ועוצמתי שמדבר על העניין, מוכיח שהוא לא פרייאר בכלל, ורוח ההיפ-הופ תמיד נר לרגליו.
כשחתם וסימן חודש מראש את יום שישי ה7.4 הרגשתי שזה גם התאריך שמציין את תחילת סוף הקריירה שלו. ברצינות. במיוחד אחרי שקנדריק ״התפרץ״ לו לתאריך עם הצהרה שהאלבום שלו הולך ליפול (מה שלא קרה כמובן) והייתי בטוח שרכבת ההייפ הולכת לדרוס את ג׳ואי אחת ולתמיד.
כשראפר צעיר מוציא אלבום פוליטי, משהו בתוכי אומר שזה סימן לכניעה. כאילו לילד כבר אין על מה לדבר אז הוא מכוון את עצמו אל הנושאים הכי מדוברים בחברה של היום. לרוב המהלך נכון, כי אמנות היא אחת הדרכים המבריקות לעורר דיון ציבורי על המצב במדינה. אבל, כשג׳ואי נשאל באותו ראיון להוט 97 כיצד ניגש מבחינת חשיבה לעבודה על האלבום הוא הגיב: ״דמיינתי שאני עומד על במה מול 50 אלף איש וכולם מחכים לשמוע את מה שיש לי להגיד. אני מרגיש שאני חייב לרצות אותם״ וזה הדבר האחרון שאמן, וראפר במיוחד, צריך לעשות; לרצות אנשים. עם כל הכבוד, בתור ילד בן 22 אין לך מספיק ידע פוליטי וראיית עולם רחבה על מנת לחדש, להאיר או לשנות את נקודת מבטם של המאזינים.
מה שכן, ואני מאוד מאוד יכול להעריך את ג׳ואי על זה, הוא מזהיר. אולי התשובות לא אצלו, אבל הוא מדליק נורה אדומה שעם הזמן תעורר תגובה אצל מאזינים שלו דרך שאילת שאלות.
בשיר ׳For My People׳ הוא שואל מי מתכוון לעמוד ולהיות המנהיג של האנשים, אחר כך ב׳Temptations׳ מבקש מהאל שיציל אותו מחטאיו כנער חסר מעצורים. ב-׳Y U Dont Love Me?׳ ג׳ואי מתחקר אישה בעלת 2 פרצופים, אחד הוא בחורה והשני הוא ארצות הברית, למה מגיע לו היחס שהוא ובני הגזע שלו מקבלים במדינה הזו?
למרות שג׳ואי הוא אמ.סי מכובד לכל דבר ועניין, ובעל יכולות מרשימות כמו פאנצ׳ים בעלי שתיים או אפילו שלוש משמעויות והקבלות לנושאים מרחיבי ידע, ב-AABA דווקא התוכן הליריקלי-אגואיסטי תופס פחות עמדה. אבל כשהוא במקום, הוא טייט אחושרמוטה. ב-׳Ring The Alarm׳ על ביט לא שגרתי שמתחלף לאחר הברידג׳, הוא מתעלה על עצמו בוורס שני שיותר טוב מהוורס הראשון עם הצהרת כוונות (״I snap with the raps, I make ’em bring the whole track back/ Niggas get smacked with the realer/ When I drop, it's all killer, no feelings/ So you better not make a wrong move, nigga/ I'll personally deliver each shot that won't miss ya״) בנוסף, הוא מציג יכולת שירה לא רעה בכלל לאמ.סי עם פזמונים נעימים לאוזן שלא פעם הפתיעו אותי לטובה בזרימתם.
וכמו שהוורסים במהלך האלבום נורא אול אובר דה פלייס ככה גם הביטים. האלבום נרקח עם המפיק 1-900 (אדם פיילין) שתפס שליטה יצירתית על מרבית מהטראקים באלבום, עם שילוב מפיקי הבית של ג׳ואי: סטטיק סלקטה (וואו שמישהו יעשה מזה meme), צ׳אק סטריינג׳רס וקירק נייט. ההפקות באלבום מלאות בסגנונות שונים שחלקם יותר מיינסטרימים וקלים לאוזן של שומעים חדשים, וחלקם מלוכלכים ומוכרים למעריציו של ג׳ואי. ניתן למצוא את חוסר היציבות בשני שירים, לדוגמה: ׳Land Of The Free׳ עם ביט מסונתז וחסר חיים, ומנגד 'Legendary׳ שמארח את ג׳יי-קול, ונשמע מלא נשמה.
יש שאומרים ש-AABA הוא האלבום הטוב ביותר של ג׳ואי, יש שאומרים בדיוק ההפך. יש כאלו שמתגעגעים ל-1999 ויש כאלו ששמחים על ההתקדמות של ג׳ואי. אני בדיוק באמצע. מצד אחד אני מרגיש שהאלבום הזה נטול סיכונים וחידושים, אבל מצד שני אני מרגיש שהוא יעמוד במבחן הזמן הקצר-ארוך. ג׳ואי רחוק מלהיות קולו של דור מכיוון שהוא עדיין בחיפושים אחרי קולו שלו, אבל באלבום הזה הוא הוכיח לי מצוין, שהקריירה שלו רחוקה מלהיגמר
השאר תגובה