1992

The Game1992 מקנה לדה גיים שיא מקומי וממשיך את מורשתו הבלתי פתורה
אור בן דוד14/10/16

ג'ייסון טארל טיילור, The Game בשבילכם, כבר חוגג אחת עשר שנים של יצירה אישית. הוא התחיל בבאנג גדול עם הסינגל 'How We Do' בו אירח את מי שחשף אותו לעולם, קרטיס "50 סנט" ג'קסון. גיים עשה לפיפטי בית ספר גם בשיר עצמו וגם כשהתעלה עליו בכמה רמות עם אלבום בכורה משובח שהחזיר עטרה ליושנה של החוף המערבי בארצות הברית. The Documentary הביא לא פחות מ-4 סינגלים למצעדים ומכר למעלה מ-5 מליון עותקים בעולם וסוג של התחרה ראש בראש עם אלבומו של פיפטי ונתן לו פייט מכובד לכל הדעות.

מי שעקב אחר הקריירה שלו ראה ביף מתוקשר עם פיפטי וכל חבורת הג'י יוניט שלו. גיים המשיך להוציא דיס אחר דיס למי שהביא לו בעצם את תהילתו, תוך כדי שהוא מוקיר ומלקק לדוקטור דרה (לו הוא קורא מנטור). לבסוף הוציא את אלבומו השני תחת השם 'Doctor's Advocate' כדי לתת לו את החותם בתור חנפן למי שצריך להתחנף אליו, למרות שאווזת הזהב של הדוקטור הייתה פיפטי לאורך כל הדרך (אם נשים את אמינם בצד כמובן). אלבום ההמשך שלו היה הצלחה נוספת והביא הפקות שנשמעו כאילו נעשו בידי דרה אך בפועל נוצרו בידי מפיקים מוכשרים לא פחות כמו סקוט סטורץ', Just Blaze ו-will.i.am. בין אינספור איזכורים למריבה המתוקשרת עם פיפטי וג'י יוניט (שייתכן שעד היום לא נגמרה), האלבום השאיר את שמו של גיים במדיה.

עוד חמישה אלבומים הוציא גיים מאז, אבל שם החלה ההתדרדרות שלו בה הוא החליט שהוא מזכיר בכל שיר שלו לפחות 3-10 שמות של אמסיז/מפיקים/מפורסמים אחרים כדי לנסות למשוך מאזינים להמשיך ולהקשיב לו. הנושאים עליהם הוא שר חזרו על עצמם שוב ושוב (לגדול בקומפטון זה קשוח, מכרתי סמים, אני חבר בכנופיית ה-'Bloods' וכו'). הוא הפציץ באומני אורח בשירים שלו, אבל העניין בו הלך וירד אצל המאזינים שלו שכן קצב המכירות נפגע והבאזז סביבו נמשך 15-20 דקות גג אחרי כל הוצאה של אלבום.

הגענו לשנת 2016 וגיים החליט להחזיר אותנו אחורה, ל-1992 שהייתה שנה שעיצבה רבות מדמותו של גיים. הוא הביא את האומן ג'ו קול שצייר את עטיפתו של אלבום המופת 'Doggystyle' של סנופ דוג לעצב את הקאבר. בנוסף, עבד עם המפיק הניגרי Bongo על האלבום כולו. כפי שזה נשמע, הסינגל הראשון 'All Eyez' בו מתארח הזמר ג'רמי הופק על ידי סקוט סטורץ' למטרות רדיו ומדיה. השיר מביא עימו קליפ פשוט תחת המתכון "נשים את האומן עם בחורה שווה ונראה נופים ברקע – זה יעשה את העבודה". כנראה שהקליפ עונה על הציפיה גם אם לא מחדש כלום ולא מייצג במלואו את הוייב של האלבום.

במהותו, האלבום בא לתאר את חוויותיו של טיילור בן ה-12 כשגדל, הפלא ופלא, בקומפטון שבקליפורניה. הוא מדבר על אירועים שונים דוגמת משפטו של או.ג'יי סימפסון, המהומות שהתחוללו בלוס אנג'לס באותה שנה ומשחק האול סטאר שאירע בעיר שהוא כל כך אוהב. בין לבין הוא סימפל כל כך הרבה שירים מוכרים ('Colors' של הראפר/שחקן אייס טי בשיר 'True Colors/It's On', 'C.R.E.A.M' של וו טאנג קלאן בשיר 'I Grew Up on Wu-Tang' ועוד רבים וטובים) ועשה זאת בחוכמה מבלי להישמע נדוש. כמו ברימייק משלו ללהיט של ההרכב סול טו סול, 'However do you want it' בו הוא גורס את החיים הלא קלים ושכל אחד בוחר איך לקחת אותם ומה להפיק מהם.

הליריקס נשמעים סוחפים ורלוונטיים וגיים נשמע כאחד שקיבל רעב חדש להיות רלוונטי: בשיר 'The Soundtrack' בו הוא מתאר בפיוטיות רחוב את צלילי הגטו בו הוא גדל ומה שהוריו לימדו אותו בכדי לשרוד בסביבה קשת היום של קומפטון; או בשיר 'Bompton' המספר על חוויית ההכנה של סמים קשים באווירה קשוחה במיוחד תוך זהירות שלא להיתפס ולהיעצר. אפילו דובר על כך שגיים עבד על הליריקס עם נאס בתור ה"מאמן" שלו כדי להגיע לרמה גבוהה ומספקת.

בתור מישהו שדי מאס בגיים בתור אמ.סי, חשבתי שלא יוכל לחדש לי או להפתיע אותי באלבומו החדש. אני חייב לציין שהאלבום 1992 מפתיע לטובה ומעורר קצת רגשות נוסטלגיה במקומות הנכונים בעזרת ההפקות מרובות הסימפולים של שירים מהניינטיז. הוא לא נשמע משעמם או רווי "ניים דרופינג" כפי שהוא חזר ועשה בשנים האחרונות. כמות האומנים האורחים המינימלית (ג'ייסון דרולו, ג'רמי ו-Osbe Chill) נותנת מקום לטיילור להישמע בשיאו ואולי לחזור למקורותיו ולהיות אומן שמייצג בכבוד את הווסט קואוסט ביציבות, בעידן פוסט דוקטור דרה ואייס קיוב שהפכו ל"חתולים שמנים ומדושנים".

אומנם לא יודע אם הייתי מגדיר את האלבום כ"קלאסיקה" לעומת שני אלבומיו הראשונים שחלחלו עמוק לליבי ואוזניי, אבל הוא בהחלט מרענן לעומת השחרורים הקודמים שלו מחמש השנים האחרונות, בהן התחיל המיאוס המדובר שלי כלפיו.

אך בסופו של דבר, מי שאהב את דה גיים לאורך כל הקריירה שלו יקבל הפתעה נעימה ומשובחת; ומי שלא עלול להתאהב במוזיקה שלו מחדש ולהינות מחוויה מתקנת על השנים האחרונות בהן הוא נכנס לרגרסיה מיותרת.