שפל וגאות

נצ'י נצ'נצ'י נצ' חף מטעם רע ויומרנות באלבומו החדש והמצוין, אך הוא אינו מצליח לשמור על עניין לכל אורכו
דניאל אלף19/06/17

מריח כמו טפטוף קצוב, שלושת אלבומיו האחרונים של נצ'י נצ' יצאו בתדירות של אחת לשנתיים. ואולי משהו שהוא כבר סוג של מסורת, הנה האלבום הרביעי בן 12 השירים, שפל וגאות, אשר בא עלינו לטובה בשבוע שעבר. זאת כאשר הוא עוקב אחרי ברוכים הבאים לפתח תקווה מ- 2015, אלבום חשוב בפני השטח של ההיפ-הופ הארצישראלי, אשר מהווה גם נקודת ציון במסע האמנותי האישי של נצ'י – אלבום אשר לא רק מיסד אותו כקול הראשון והפנים של הז'אנר, אלא גם הטמיע אותו עמוק בזרם המרכזי של המוזיקה המקומית, ושב- 2016 העניק לו את הזכייה בפרס תגלית השנה של אקו"ם. על כן, שפל וגאות מרתק ברובו להאזנה וספיגה, שכן מעמדו בהוציאו את האלבום הנוכחי שונה משמעותית מבעבר, וכבר אינו "אמן אנונימי ממוזיקת שוליים".

הצצה מקדימה אל האלבום הופיעה בדמות הסינגל הראשון ממנו, 'כל הזמן הזה', שבמספר החודשים לאחר יציאתו, ניתן לומר שהגיע למעמד של להיט. השיר מציג רעיון דיי מקורי, לכתוב\לשיר על מערכת יחסים רומנטית דווקא מנקודת מבט נשית – מה שמאוד לא טיפוסי לראפר. מהווה משום מתן קול ודעה נשית מגרונו של גבר. השיר הוא למעשה מעין כתב תביעה לנצ'י, המעמיד לאור את מגרעותיו האישיות. בין אם זה האשמה על היותו בלתי מתחשב, כפוי טובה, או קנאי חסר ביטחון. השיר נוצר שכבות-שכבות על גבי הפזמון, אשר במידת מה הוענק לנצ'י ע"י דודו טסה. בכמה הזדמנויות ציין כי "אבל כל הזמן הזה, הייתי לבד \ כל הזמן הזה, כל יום מחדש" היווה גרעין רעיוני והשראתי לשיר, ומילים אלו היוו את היסודות עליהם בנה מכלול יצירה עלילתית. נוסף על כך, העיד כי זהו השיר עליו עבד הכי קשה בקריירה שלו. לומר שהשיר אינטימי דיי מתבקש וכמעט קל מדי, נצ'י יורד לקווים מאוד פרטיים ועמוקים. דבר המגולם באזכורים ספציפיים לחייו האישיים, כדוגמת "ישיבות על הדשא בסירקין" שם (כפר סירקין) מתגורר; או השורה "כשסיפרת איך אמא שלך עברה מבית חולים לבית חולים לבית חולים", המתייחסת לאמו שבילדותו הלכה לעולמה ממחלת הסרטן. השיר גורם לי לשקוע בהווייתו של נצ'י. הטקסט רוויי תיאורים על מערכת יחסים מידרדרת, ואמנם מתייחס לקשר מאוד ספציפי בין נצ'י לזוגתו לשעבר, וכתוב ומועבר בצורה קלה וברת הזדהות. אני מאמין שרבים המאזינים אשר ימצאו קווים מקבילים לקשרים בינאישיים בעברם וישליכו את הליריקה על חייהם הפרטיים. וזוהי גדולתה ומהותה של אומנות – לחבר, להתחבר, ולשתף נפשות.

האלבום נפתח בהקלטה של אהוד בנאי, בה הוא מדבר על כך שזמרים מעבירים את מבטם וזוויתם על החיים, לרוב שלהם. היבט דומיננטי מאוד באלבום, אולי כמעין דיסוננס על דבריו של בנאי, הוא התנגדות לקישוריות וחיים דרך צדיות דיגיטליות. נראה כי זהו נושא המכביד על ליבו של נצ'י. בשיר הפותח את האלבום, 'לפעמים', נוסף על קינתו ליחסים בשר ודם בין אנשים, מפלפל נצ'י גם בביקורת נוקבת ונועצת על המצב הכלכלי הגיאופוליטי בישראל, ועל האחריות הציבורית למצב הנוכחי ("אנחנו יודעים להתלונן, ולשנוא שנאת חינם \ אבל אנחנו הדפוקים כאן כי פאקינג מי בחר אותם?"). לקראת סופו של השיר, הופך ה"אנחנו" ל"אני", ומציג נימה אופטימית לגבי העתיד לבוא. ממש כמו שאחרי הלילה החשוך ביותר תפציע השמש, כך גם תגיע הגאות אחרי השפל, בו אנו נמצאים כמדינה, חברה, ואינדיבידואלים.

אציין כי השיר אשר אהבתי מכל, לפחות מבחינה לירית, הוא 'הריני' – המהווה פאתוס על מודעות והליך של קבלה עצמית וסביבתית. השורה אשר פגעה בי בול היא "הציפייה הזו שינהגו ויחשבו כמוני", המביעה איזושהי הבנה אשר אנשים מרוויחים בסבל רב ומתמשך. רק אתה אתה, וכל השאר זרים – מעין השלמה עם העובדה כי הינך לעד בודד במוחך. נראה כי ב'הריני' נצ'י יותר שר מאשר מרפרפ, שר ברטרוספקטיביות על מעידות מן העבר, ונושא בקולו ונימתו אופטימיות המגולמת בסיסמאות דירבון עצמיות וההבטחה להתמסר לאהבה.

ב'עגל הזהב' מועלה שוב נושא ההתמסרות הקולקטיבית לקדמה, ל"חברתיות" שברשת, וההתרפסות אל מול תרבות הצריכה. אך אם ב'לפעמים' יושב נצ'י על ביט בום באפ מינימליסטי, כאן הרצועה מרגישה אפוקליפטית. נוסף על השירה שנראה כי עולה מדרגה יחסית לשלושת השירים שקדמו לזה – הפלואו וירטואוזי ותוקפני, הליריות מושחזת, וההפקה של שקל מנפחת את השיר לכדי הבלחה חדשנית המבדילה עצמה מ"עוד שיר היפ הופ". מנעד הניואנסים המוזיקליים אשר הוטמעו ביד אמן ובאופן מבריק רק מעצימות את הרעיונות הנוקבים שמפתח נצ'י בשירתו. כל זאת בהגשה בעלת טכניות מרשימה, אותה השחיז בעבודה סיזיפית של עשור וחצי בהיפ הופ.

האגרסיביות הזו מגולגלת גם לשיר הבא בתור, 'פאנצ'ים'. גם כאן, שקל אמון על הפקת הביט עליו יושב נצ'י. בכלל, פרקי הגאות באלבום מבחינה יצירתית, לפחות עבורי, הן ההפקות של שקל. הביט ב'מודרני' נשמע כמו איזה פסקול לסרט אימה סייברפאנקי, ואין ברשותי די מילים כדי לתאר את הפסיכופתיות השוכנת בביט הזה. הפקות אלו עומדות כצוק של מקוריות אל מול שאר ההפקות חסרות הבשורה להן ברובן אחראי מפיק מצוין אחר, איציק פצצתי (עומר מור), אשר בצורה כזו או אחרת מהווה את העל-מוח של האלבום (לפחות בפן המוזיקלי). בהפקות של שקל מורגשת אישיותו וגישתו, זאת יחסית לשאר הרצועות השפל באלבום, אשר נופלות לאותו דלי של אבק רטוב, ובאוזניי לא נותר שום חותם או עקבה להפקותיהם של מיכאל כהן (כהן@מושון), טונה, או פצצתי עצמו.

החל מ'מודרני', הרצועה השמינית, האלבום מחל את הידרדרותו, והעניין בשמיעתו נמחה. הסקרנות שתדלקה אותי עד כה התנדפה ונאבדה בגודש אפרורי של שירים קלי שכחה. וזה לא שנגמר לנצ'י מה להגיד, הטקסטים שם עדיין חריפים והמילים מרביצות. פשוט עטיפתם בבועות צלילים משמימות מקשות גם על הענקת תשומת הלב הנדרשת לתוכן והמשמעות המועברים, כדוגמת 'שיר ארץ' – גירסת כיסוי לשירה של חוה אלברשטיין עפ"י מילותיו של נתן יונתן ולחנו של סשה ארגוב, שנשמע כמו אינטרלוד שעף על עצמו. מאיזשהו שלב באלבום פשוט לא יכולתי לחכות לכך שהוא יסתיים כבר. וחבל שדווקא זוהי התחושה עמה אני מסיים את ההאזנה.

דבר נוסף אשר הפריע לי בשמיעה הראשונה הוא המחסור בחדשנות; דיי אירוני בהתחשב בהקלטה של אהוד בנאי, המלווה רוחנית את האלבום, ומדברת על חדשנות וניסיוניות תמידיים בהליך יצירה של אמן בשיר 'אשרי המאמין'. היה והתפתחתי להיות מאזין בעל פרופיל מסויים, התר לעד אחר החדש והטרם ידוע עבורו. ובשפל הגאות, ממזמז נצ'י נושאים נושנים ומוכרים אשר כמעט קלים מדי לתקיפה וביקורת. אך בהינתן הקונטקסט, אולי פשוט איני קהל היעד המרכזי. לאחר ברוכים הבאים לפתח תקווה, נמצא נצ'י כמעט בפיק התהילה האפשרי בסצינה המקומית. הוא ה-אמסי הישראלי, ובר השפעה כבירה בתרבות העכשווית. כלומר, מילותיו הכבדות ימשכו את מרב תשומת הלב ויפלו על עשרות, אם לא מאות אלפי אוזניים כרויות. ובהינתן הבמה הזו, בוחר נצ'י לדבר על נושאים שבאמת בוערים בו. יתכן כי עבור אוכלוסיה צעירה יהיו אלבומיו מה שהאור והצל היוו עבורי – בתקופה בה לא היה צריך "לחדש" לי שום דבר פשוט כי עדיין לא ידעתי כלום. וזה, ראוי להערכה.