לא, לא, אנחנו מצטערים. דבר כזה לא יכול לעבור על סדר היום, ובאמת שכבר חשבנו על לוותר ולזנוח את העניין לגמרי. יש בתוכנו מערבולת של רגשות סביב כל העניין ואנו מרגישים שדי ״נדפקנו״ שאנחנו אלה שאמורים להעלות את העניין לפני השטח ולמודעות של כולנו כדי שנוכל להסיק וללמוד ממה שקורה פה. אנחנו דיי קרועים באמצע שבין האומן ליצירה, ומרגישים שיש צורך טיפה לפרק את העובדות:
הפטרון, א.ק.א שגיא דהן, רס״ר לשעבר בצה״ל וראפר כבר לא מעט שנים, הוציא לפני זמן קצר את אלבומו הראשון נגד הזמן. ההיכרות שלנו עם הפטרון כראפר התחילה והסתיימה פחות או יותר באירוח שלו אצל שגב בשיר ׳לשבור ת׳מעגל׳ שם הביא וורס מעולה ואף מרשים עם פלואו מתגלגל ומקפיץ, ובשיר המשותף עם ג׳רמאייה – ׳אני ה-MC׳.
הרושם הראשוני מאותם שירים היה חיובי. וואלה יש פה ראפר עם קול צבעוני-צברי שמגיש שורות חדות ונראה כי הוא יודע את החומר בכל הקשור לראפ. חייבים להגיד שהרושם הזה לא הטעה אותנו בכלל, ואנו דבקים בטענה שהפטרון ראפר טוב מאוד. אבל אלבום כמו נגד הזמן לא יכול לעבור בשתיקה.
לקראת שחרור האלבום שלו, עלתה בנו ציפיה. 2016 עשתה לכולנו טוב – גם ליוצרים וגם למאזינים. רצף האלבומים ששטף את אוזנינו הביא עימו בשורה של עליית מדרגה, כניסה לשלב הבא.
הסינגל השני (אם מחשיבים את 'לפחות נשאר הטעם' כסינגל), שיצא עוד במרץ 2015 (לפחות בליריקה לשנות את השנה ל2016 בשורה האחרונה, קצת רלוונטיות), הוא… שיר מחאה. ו-וואלה? כמה אפשר? כל ראפר יכול לאסוף עשרות כותרות מ-Ynet ולבנות מזה שיר על המצב במדינה ובסוף רק להתלונן שהשיט פה לא בסדר; במקום באמת להאיר עיניים על נושא מרכזי וחשוב ולרדת איתו לעומק העניין. מבנה השיר הוא 2 בתים כשהראשון זה אוסף תלונות והשני זה ״אוהב את המדינה אבל…״, מה שהופך אותך לחלק מהבעיה. זה כמו להגיד ״היי חבר׳ה תראו כמה רע פה, אבל רק תראו, אסור לנו לגעת״.
רוב האלבום פה הוא פילרים, אי אפשר להרגיש שאנחנו באמת חלק ממשהו רציף או שיש לאן להישאב אל תוך האלבום הזה. הכל נשמע ממוחשב מדי, מתוכנת. אין פה רבדים מוזיקלים או חום שעוטף אותך.
הביטים קרים ולא נגישים, מעין סוג של אוסף אינסטרומנטלים שאפשר להכניס תחת קטגוריית ״ביטים מיוטיוב״. במה שאמור היה להיות הבאנגר של האלבום, ׳המפקד׳ בהפקתו של שקל, מסומפל קטע ווקאלי מ׳פלטינה מחומשת׳, ומתקבל בסופו של דבר תוצר שהרלוונטיות שלו עברה מאז ׳A Milli׳ של ליל וויין. עם הבאס המהדהד וקטע הקול הנמוך שמתפקד כ-קאץ׳ פרייז/ פזמון, השיר לא מצליח לקלוע למטרה. ׳פק״ל כל סופ״ש׳ מצטייר כביט שניסה ליצור בום-באפ עם סווינג וסמפול ג׳אז כמו שביט לפי הספר אמור להשמע, אבל עדיין התוצאה שמתקבלת אפורה, מבולגנת ולא יציבה.
יש מקרים שבשירים מסויימים, הפטרון חוזר בשיר או אפילו בוורס אחד על אותו האזכור פעמיים לפחות. בשיר ׳פק״ל כל סופ״ש׳ הוא זורק ״תכניס קולה למקרר שתשטוף את הגרון״ ואז ״יש קולה ובמבה על השולחן״… אחלה התקדמות; או שב-׳110 מתוך 100׳: ״מייבש את הביצה כמו יום כיפור״ ולאחר מכן ״מלך הביצה״. ובכלל, ב-׳110 מתוך 100׳ הוורס השני של הפטרון נפתח ב״לא מאבד ת׳פוקוס / שוחה נגד הזרם… קרא לי דג לוקוס״ וכבר משם השיר מאבד טעם אחרי מה שנראה כניסיון להמשיך את רצף החרוזים עם שורות חלשות כמו ״חושב על היעד הבא המלך הורדוס…. מקטלג קלאסיקות קרא לי הופוס / עולה יורד חצאי טונים כמו מודוס / מטיל גזרות על פייק אמסיז קרא לי אנטיוכוס״.
מרגיש לנו שכחלק מהעשייה של האלבום הזה, התפספסו פה הרבה דברים שדי הורסים אותו. הבולטים ביותר הם תיאום הציפיות בין הפטרון למפיקים, והתייעצות של הפטרון לגבי הטקסטים שלו עם אחרים. אנו מרגישים שהייתה פה התפשרות, שזה לא מה שהיינו אמורים לקבל ושזה בטח לא מה שהפטרון רצה להעביר לנו. באותה נשימה, נגיד שאולי הייתה פה אפילו רמאות מסויימת, כשאמרו לשגיא שהיצירה שלו באמת גמורה למרות שהיא מרגישה רבע אפויה. הסקיטים לא מרגישים אמיתיים, הטקסטים צפויים מדי ואפורים וההפקות ריקות מרגש ואופי. בסופו של דבר, מובא לפנינו תוצר שלא הצלחנו באמצעותו להכיר את הפטרון כלל.
השאר תגובה