תלא מובב

תלא מובבתלא מובב גורמים לוייב הניו יורקי להישמע אותנטי ומדויק בגוש דן
יואב אברהמי10/10/17

אלבום הבכורה של תלא מובב לא מצטיין בחדשנות. אין בו אירוחים – זתומרת שחוץ מוייב איש וקיד קופר (אור שושנה ורון עשאל), אף אחד לא עולה על הביט לזרוק וורס. גם לא תמצאו בו מסרים עמוקים, אבל זה חתיכת אלבום – כמו פיתה של אייל שני, כל כך לא מתאמץ, שאף בן זונה לא יכול לעשות את זה ככה טעים.  50 שניות מהפתיחה, והקלפים נחשפים: "אנחנו בחוץ". זה הכח של תלא מובב, קרו של כלבי רחוב הקנאים לטריטוריה שלהם, ומסתובבים בלילות. כל שניה באלבום מריחה כמו משהו אמיתי.

אם רוב הראפרים באים היום מהפריפריה ומתגאים בזה, תלא מובב מחזירים את ההגמוניה התל אביבית, עם סטריט אקשן, סיפורים מחדרי חקירות ומעט סבלנות לכל מי שוואק בסצינה. הם לא שרים כדי למצוא חן בעיני מישהו – מי שצריך להכיר אותם ימצא את הדרך.

מבחינת סקילז, ההגשה מתחילה בתנופה ולא עוצרת במשך 30 ומשהו דקות. השורות נופלות בזמן, בהגיה מוקפדת, ובדרך כלל מכילות כמה משמעויות, ככה שכל האזנה מפילה עוד אסימונים ("ילד אני חם שאל פה כל דוד"). כל רצועה היא תצוגת תכליתית של חריזה והתרברבות ("אם למדת פרזנט סימפל עכשיו זה מה שקורה"), ובכללי אפשר לשמוע שני מרכיבים שהופכים אלבום בכורה למרגש: ביצים גדולות ורעב. הסאונד שמלווה את הראפרים נשאר אחיד מאחוריהם כל הדרך, בלי להתפזר או לגנוב את ההצגה. הכבוד שמור למילה, לגישה, ולסטייל של האמסיז; וכמובן גם לפריטי לבוש ושנאה לשוטרים.

ההפקות הדוקות ונאמנות לבום באפ הניו יורקי של שנות ה90. על המלאכה אמונים טובי בנינו, ובכלל תלא מובב מקיפים את עצמם בקרים התל אביבי (בצד המוזיקלי שוחט, אלכס בארג המעט אלמוני אך מוצלח למדי, ודניאל שושן, סלקטור ההיפ הופ השאפתן יחד עם דיג׳יי מש על הסקראצ׳ים). הביט ב"מיקרופון פתוח", שמגיע אחרי האינטרו ושני הסינגלים שיצאו כבר ("מי עושה ת'מוב", "אלנבי-ניו יורק"), מדגדג את האוזן בזמזום א-לה קילר ביז של הוו-טאנג. אומנם המחווה לMF DOOM קצת מתפספסת בניסיון ליצור תחושה של ערב במה פתוחה חובבני (האוירה המקורית המבודחת לא עוברת פה), אך השיר עומד בפני עצמו. אחריו מגיעה עוד הברקה בדמות תלא סטורי, סיפור לילי שזורק אותך להרפתקת גרפיטי בעיר, עם הפחד להיתפס והריגוש תוך כדי. האלבום ממשיך בגריינד קשוח בלי לאבד גובה, עד לאתנחתא שמגיעה בשתי הרצועות העוקבות "פריטי לבוש" ו"של מי הסטייל הזה?", שמורידות מהחספוס של הרחוב עם גולדסטאר וספליף, כשהקרו נשען לאחור על ביטים שמנים ואיטיים. ב"רווח", שני האמסיז יורקים את התורה על רגל אחת, ומשחקים שוטר טוב-שוטר רע בכימיה מעולה, כשקיד קופר נשמע קרוב להגיע לנקודת רתיחה, וייב איש הוא הקול השקול שמושך אחורה, ודגימה של סאבלימינל נכנסת מהדלת האחורית כדי להעביר את המסר בשורה אחת קולעת.

הסאונד כאן מאד חו"ל, הגישה העניינית גם נבדלת מראפרים אחרים בארץ, אבל הכל קורה בגוש דן, ויותר מזה – אפשר לזהות בקיאות והשענות על אבות רוחניים מקומיים (תל אביביים וגם לא) דוגמת אבירי השולחן, סדייל ופושטק (שאוטאאוט). הדגימות לאורך האלבום נבחרו בפינצטה וגולת הכותרת היא הסקיטים של ״משיח״. אם להצביע על נקודת תורפה, זו תהיה המרדף אחרי הפאנצ'ים שלפעמים נשמעים מאומצים, למרות שהמהומה שנוצרת בזמן השמיעה מטשטשת את הפגמים הקטנים.

היפ הופ בארץ נמצא בפריחה, ומאחורי האמירה שהפכה פופולרית כבר כמה זמן, המציאות היא שהשמות הגדולים פונים יותר למיינסטרים, לראפ גיטרות והתכתבות עם אהוד בנאי, והרבה ראפרים צעירים בוחרים בכיוון של טראפ ודאחקות. בתוך הסביבה הזו, תלא מובב שוברים חזק חזרה לבסיס, לכתה א' של ראפ, ועושים את זה מעולה. יהיה מעניין לראות לאיזה כיוון הם יפנו, אחרי שהציגו שליטה מרשימה בהגשה ובהקפדה על פרטים. ביד הנכונה, הם יכולים להיות הגואט של הראפ הישראלי.