מהרגע שהכריז המפיק שקל (אייל דוידי) על כך שהוא עובד על אלבום משלו, כל מי שמכיר את פועלו קיבל סיבה טובה לשמור על האוזניים שלו במקום. אחרי ששחרר שלושה סינגלים וכמה טיזרים הומוריסטיים לפייסבוק, שקל הוציא את האלבום רדיו ג׳ונאם. עם תחילת האלבום דוידי זורק את המאזין היישר ל-2010, כשהוא מפגיש בין שותפיו להרכב פרודוקס (אריסטו ונצ׳י נצ׳) לבין זיקיי. שקל למזלנו לא מעוניין למחזר ולכן את הסאונד הנוסטלגי שיצר בשיר הוא קוטע במעברים חדים עם הפקה שצועקת 2016, בחירה שיוצרת מעין מנהרת זמן מעניינת. ״מגדלי האדרה עצמית יפלו בסוף כמו קלקר/ לך תבנה קריירה, דבר איתי אחר כך״ – כך כותב נצ׳י נצ׳, שבתקופה מוצלחת עבורו, במקום להתרברב – מזכיר לעצמו שתמיד החגיגה יכולה להיגמר ברגע.
מוטיב חוזר באלבום הוא סמפולים וקטעים אינסטרומנטליים הנשענים על המוזיקה האתנית. בעיניי מדובר במאני טיים האמיתי של שקל, שבמקום להגיש ביטים מוכרים לעייפה ולדגום שוב גרוב כלשהו מהסבנטיז, הוא שולף תבלין סודי חריף בטירוף. תסרקו את האינטרנט לרוחבו – אין לי מושג איפה תצליחו לדוג קטעים כאלה. דוידי חופר בשורשיו המשפחתיים כמו מוזיקאים רבים לפניו שעשו מהרב תרבותיות הישראלית חומר ליצירה, בהם דודו טסה והכוויתים, ובצד הפרסי לירז צ׳רכי עם ריג׳ויסר וגם ריטה עם כנסיית השכל.
לאורך האלבום כולו שקל מביא הפקות מהודקות לעילא עם פדנטיות לרמת הניואנסים – קריאות הרקע, הסי-פארט והקאטים בביט העצבני של ׳חיה בסרט׳ (עם סימה נון, מלהקת Not On Tour), שמחזיק גם אחרי שמסתיים תפקיד השירה; 'וואחדל סימפטיקו' עם רעשי יריות, שירה לטינית ופלואו דיבורי שמשתלב בנונשלנטיות עם הכאוס שבביט; לופ פסנתר יפהפה, ליין באס עסיסי וסימפולי אנימה מפתיעים ב׳לשנות את דרכיי׳ המקסים עם כהן; ו׳מילאנו׳, המכיל ביט אלקטרוני שמטפס אט אט לסיום גיטרה מוחץ. באחרון, דוידי מתגלה כאחד שיודע לספר סיפור ואף כזמר עם קול יפה, כך שלא בטוח שנחוצים פה משחקי הפיצ׳ שאמורים להפוך את הקטע ליותר טריפי. אגב, דווקא לשיר הזה (כ-7 דקות באורכו) בחר שקל לצלם קליפ, מה שמצריך מהצופים סבלנות כך שמגיע לו שאפו גדול על האומץ.
לצד כל ההשקעה במוזיקה, משמח לדעת שגם בטקסטים של רדיו ג׳ונאם יש אוצרות, כמו חשבון הנפש שכהן עושה ב׳לשנות את דרכיי׳, ׳מילאנו׳ שנכתב עם אפס פילטרים (״איך שכחתי שיש בי משהו טוב, אידיוט״) או ׳חיה בסרט׳, עם יציאות כמו ״לא אחת מהעדר/ לא הולכת לתדר״ ו״תעשי לעצמך טובה/ אל תפתחי ישראל היום״, פלוס עקיצה לקרין גורן (מה היא עשתה לך?). זהו רגע שללא ספק שווה זהב באלבום הזה, ויש שיגידו בהיפ הופ של השנים האחרונות בכלל, לאור העובדה שמובילה אותו אישה. נון שרה כאן בצורה מרושלת שנשמעת כאילו גררו אותה על המדרכה כל הדרך אל האולפן, וזה עובד מדהים. מפתיע לגלות שמדובר באותה אחת ששרה אצל אורטגה את הפזמון הקאצ׳י ב׳החבר׳ה הטובים׳.
בנוסף לאלה, ראוי להתעכב רגע על ׳באמא שלי כולם דפוקים׳ הבועט עם נצ׳י נצ׳. אחת הטענות השחוקות כלפי ההיפ הופ בארץ גורסת שהוא מנוון ומנותק מהשורשים המחאתיים של הסגנון בחו״ל. על זה אני אומר בואו, גם בארצות הברית לא כולם מעורבים חברתית כמו הטרייב קולד קווסט וזה לא שכל שיר שם נשמע כמו הפגנה של Black Lives Matter, וזה לגמרי קול. כך או כך, מי שביקש מחאה קיבל אותה עם שורות כמו ״דופק מכות רצח לילד אתיופי כי זה סתם לא בא לו בטוב בעיניים/ מי זה הולך עם אלות ברחובות כמו גנגסטר גדול/ מי קיבל תג ומדים חושב הוא אלוהים ושהוא כל יכול״. לפני שההייטרים יגידו שזאת פוזה של בני טובים ששרים על ״מנאייק״, חשוב להזכיר שהיו הדברים מעולם.
אורחת שחשוב שנדבר עליה היא אביגיל קובארי (סולנית להקת קובארי). קובארי מבצעת שני שירים כשהראשון מתוכם, 'Call Me Up', הוא היחיד שמושר באנגלית באלבום הזה. בניגוד להרכבי אינדי שבשם שיקולי אחידות נצמדים לשפה אחת, נראה ששקל התרכז בשאלה הפשוטה ״האם השיר טוב?״. במקרה הזה התשובה חיובית, כך שטוב עשה שלא השמיט אותו. הקטע השני ששרה קובארי הוא קאבר לשיר שנכתב באנגלית במקור, אך תורגם לכבוד ההקלטה – 'Perfect Day' של לו ריד. לטעמי שורת המפתח ״אתה עוזר לי להחזיק מעמד״ תורגמה באופן מילולי מידי, אם כי אולי מחפה על זה האופן בו היא מסתיימת כשהטון האחרון נמתח ונחתך בצפיפות כשהוא יותר ויותר גבוה, טריק חרוש מעולם הדאנס ששקל באקט גאוני מכניס בהקשר חדש לגמרי (מומלץ גם לבדוק את הקאברים המעוברתים של אסף אמדורסקי ונעם רותם ל-'Sword of Damocles', גם כן של ריד). קטונתי מלהבין למה לא שומעים יותר קאברים בהיפ הופ – ייתכן שזה נובע מאידיאל של להביא אמירה אישית מקורית. בכל מקרה, טוב ששקל הכניס אחד לאלבום והפנייה פה לז׳אנר אחר יוצרת גיוון מבורך.
אלבום מפיק הוא לא דבר נפוץ במחוזותינו ונראה ששקל בהחלט היה הדמות המתאימה להרים את הכפפה, שכן הוא גם הביא עוקץ ייחודי משלו, וגם ידע לפנות את הבמה כשצריך; זאת כשהוא בוחר אורחים בקפידה וגם חומרים בוחר בפינצטה, הן מבחינת הטקסטים והן מבחינת המוזיקה. קצת חבל שהוא לא ניצל יותר את ההזדמנות לעמוד בפרונט כמבצע אבל אולי זה רק משאיר לנו למה לצפות. משנה לשנה אנחנו רואים עליית מדרגה בהפקות ההיפ הופ בארץ, ושקל ללא ספק עשה בית ספר להפקה עם רדיו ג׳ונאם. דוידי פנה כאן לזמרות מהפאנק והאינדי ויהיה בהחלט מעניין לראות אותו מביא עוד חיבורים כאלה, כמו גם עם שמות יותר גדולים, בדומה לטונה שפנה לשלומי סרנגה. בזכות עבודת האולפן הנפלאה שלו לא רק בהיפ הופ, אלא גם בדבר המעורפל הזה שמשודר ברדיו ונקרא ״מוזיקה ישראלית״, שקל יכול להפיח חיים חדשים, וכל מי שרק ישמע יתלהב. תסמכו עליו.
השאר תגובה