מריצים ת׳דיבור

מכירים את החבר׳ה הקיבוצניקים האלה שבדר״כ תמצאו אותם בחולצה לבנה של איזה סיום גיבוש, ג׳ינס קצר מעל הברך, וסנדלי שורש? ישראלים צברים מתלותלי שיער שהכל אצלם זורם ובא בטוב, ולא תצליח להוציא מהם טיפת סטרס גם אם תפיל עליהם את דונלד טראמפ? אלה הם "פלא-אוזן" בעיניי, רק של ההיפ-הופ. תחליפו להם את סנדלי השורש לוואנס כי הם על סקייטבורד, את חולצת הגיבוש לסטוסי, והתמונה המלאה לפניכם: פלואו נבו ואברי ג׳י, שני חבר׳ה שמחברים את הקו בין תל אביב וירושלים, הוציאו את אלבומם הראשון – ״מריצים ת׳דיבור״; ובהחלט יש דיבור.

"פלא-אוזן" מביאים כאן את עצמם בלי דאווינים, מה שהראפ הישראלי רגיל אליו כבר אחרי השנה האחרונה. הם יוצרים ווקאליות ייחודית משלהם: אברי-ג׳י – הראפר עם הקול של הילד טוב, מפיל טקסטים הכרתיים שנוגעים בנושאים חברתיים שונים, ולידו פלואו נבו – הקול המחוספס והנמוך שמאזן את הכוחות; כששניהם על ביט אפשר לקבל קונוטציה של שטן ומלאך, למרות שהם באותו הראש לחלוטין.

השניים, ביחד עם המפיקים שבאנג, פלאסגא ומגוון אורחים, ננעלו באולפן במשך שלושה שבועות על מנת לבשל למעננו את האלבום. מהטקסטים, הביטים ועד המיקס-מאסטר, כולם נכנסים תחת פרק הזמן הזה בלבד; דבר שמצד אחד נורא מרשים, אך מצד שני, מפאת הלחץ שעולה על מנת לעמוד בזמנים, יכול להוביל לחסרונות בולטים.

האלבום ברובו מגובש, בום-באפ קלאסי ורגוע עם סמפולים של ג׳אז ומלודיות פסנתר מקוריות. יש פה השפעה ברורה מעידן הזהב (ההיפ-הופ של שנות ה-90), וניו יורק באופן ספציפי. לדוגמא, באחד השירים הם אפילו מכניסים בטמפו את הביט ״One Love" של נאס. אני בקלות יכול לראות איך השירים מהאלבום מרימים אנרגיה בהופעה – דרך המקצבים הבועטים, הבאס המעודן וההרגשה החיובית הכללית שאני מקבל מהביטים כאן. יש שיגידו שהסטייל שלהם דומה לזה של "כהן@מושון" או אפילו לזה של "אבירי השולחן העגול", אבל באופן אישי אני יכול להגיד ש"פלא-אוזן" בהחלט מציעים משהו חדש לסצנה הישראלית.

מבחינה ליריקלית, לפעמים עולה בי הרגשה שבמקומות מסוימים הוורסים נכתבו ללא רעיון מרכזי שעוטף אותו והתוצאה היא קפיצה ממחשבה למחשבה – מחרוז לחרוז. סגנון זה של כתיבה הוא דבר שמקובל וידוע בראפ ואפילו נחשב לסוג של פריסטייל לאנשים מסויימים. ב״מריצים ת׳דיבור״ יש מקומות ששיטה זו מתפספסת ומרגישה מאולצת – כמו בשיר ״חוט השערה״, בו יש קטע שפלואו נבו אומר ״הגיע הזמן, מזמן בא הזמן״. ולפעמים שיטה זו יושבת מצוין ומראה יכולות ליריקליות גבוהות – ״אין חוקים אין שקלים ואין סוף ללמידה / בשביל לדפוק את השלשה לפעמים צריך את המסירה״, מתוך השיר ״אין זמן״.

בתוך אלבום שנושא עמו 12 רצועות, אנחנו מקבלים רק כחמישה שירים עם פזמון. דבר שמרגיש לי כפוטנציאל לא ממומש, לאור העובדה שאברי-ג׳י ופלואו נבו זורקים לנו לפעמים נושאים חשובים בבתים. אך חוסרו של הפזמון, שתפקידו בשירי ראפ הוא לאגד את הנושא הכללי ולהפוך את השיר לקליט, הופך את השירים לברי שיכחה, ואף גורם להם להישמע כסייפר. לדוגמא, בקטע ״רוח חדשה״, שיר שמסביבו יושבים ארבעה ראפרים, יש אווירה מיוחדת והראפרים באים עם חרוזים חדים וחדשים; אך קטע המעבר המסומפל ממעיט מהפוטנציאל שנבנה לו.

אבל בניגוד לכך, פלא-אוזן עשו עבודה נפלאה עם השיר ״זה לא פשע״, השיר האהוב עלי באלבום, בו שניהם מדברים על סגנון חייהם היום-יומי: סקייטבורד וגראס, והרבה ממנו. בשיר, "פלא-אוזן" מוחים נגד העובדה שהקנאביס לא חוקי למרות שהוא לא עושה שום נזקים מלבד לממסד. אברי-ג׳י מגיש לנו וורס הכרתי במיוחד עם נקודה למחשבה, בו הוא מדבר על הבעיות של הממסד, שמעדיף להשקיע את כספו בענישה במקום בחינוך, ומוציא משאבים על שוטרים שייתנו דו״חות וקנסות לאיש הפשוט על מנת לממן יותר את המדינה. העובדה לנוכחותו של הפזמון מחזקת כמובן את הטענה, והופכת את השיר לקליט. אני באופן אישי יכול לדמיין איך הוא יילך בהופעות ויגרום לתקשורת בין הראפרים שעל הבמה לקהל (״כשאני אומר ׳זה לא פשע׳ אתם חוזרים אחריי״ לפי קצב הפזמון).

לאורך האלבום, אברי-ג׳י מתגלה בעיניי כראפר מאוד מיוחד. ההתמצאות שלו בבעיות שונות בארץ ובעולם והיכולת להעביר אותן לכתיבה ולהושיבן על מקצב נפלאה. כמו ב״חוט השערה״, שם מדבר על הנושא שהנכדים של בוני הארץ ומקימי הצבא מעדיפים לעבור לחו״ל והלתפרנס משם – ״…אולי לאמריקה, מחפש את ההשראה בוא מהר היא כאן״. או ב״מקום נייס״, שבו מדבר על איך האנושות מבזבזת משאבים טבעיים כמו דלק ועצים שלאט לאט נגמרים, ואיך זה הגיוני שבעולם שבו יש כמיליארד אנשים רעבים, נזרקת כמות של אוכל שיכולה להאכיל אותם מדי יום.

באופן אישי, אני לא יודע מה היה הלחץ של "פלא-אוזן" להוציא אלבום תוך שלושה שבועות. אחרי השנה הנהדרת שהייתה לההיפ-הופ הישראלי ב 2015, עם אלבומים מצוינים כמו של טונה ונצ׳י נצ׳, שישבו עליהם יותר משנה, נוצר כאן סוג של רף מסוים לאיכות החומרים. אני חושב שבמידה ו"פלא-אוזן" היו יושבים זמן יותר ארוך ומקדישים את המעבר בשביל הפרויקט הזה, הם היו עולים כאן על משהו חזק. חסר לי כאן הסלאם-דאנק. ומעל לכל האלבום יש הרגשה כאילו הצמד העדיף להשתלב במקום להתבלט, ולבדוק את המים במקום לצלול ישר פנימה.

אבל בכל זאת, ב״מריצים ת׳דיבור״ זיהיתי פוטנציאל מדהים לשני ראפרים שעובדים ביחד באותו ראש, אוהבים את אותם הדברים ויכולים לעשות מוזיקה נהדרת. הם בהחלט מביאים עמם ניחוח חדש להיפ-הופ הישראלי, ויש להם את היכולת לקחת דברים לשלב הבא. עצם העובדה שזה התוצר שיצא להם משלושה שבועות עבודה, על אף שזה לעיתים נשמע בוסרי למדי, גם מרשימה מאוד בעיניי. הכיוון שלהם כאמנים ללא ספק ברור, וכל מה שנשאר זה להדק חגורות ולצפות לדיבור הבא.