שגב הוא ראפר שיודע מה הוא עושה. מחר זה היום, אלבומו הרביעי במספר, יצא כעשרה חודשים לאחר אלבומו הקודם שנשא את שמו. על אף הפרש הזמן הקצר בין יציאתם, מחר זה היום לא נשמע כמו אלבום שנעשה בפזיזות או אלבום שאריות. בין ראפ תל אביבי לסוואג של מיאמי, או להיפך – ההפקות של CENCE, אורי שוחט, ו-ZIV אמנם שואבות השראה ברורה ביותר מתרבות המיקסטייפ/פלייליסט טראפ, אבל זה לא רע כשזה נשמע טוב, ועוד יותר לא רע כשמלבישים עליהן מגוון רחב של אורחים שיושבים על הביטים טייט.
מחר זה היום לא באמת מביא את המחר מבחינה מוזיקלית וליריקלית, ומאידך הוא גם לא מתאמץ לעשות זאת, הוא פשוט מתבסס על פאן. לדוגמא, השיר הפותח, 'משכורת של חודש ביום', הוא שיר התפארות המדבר על העלייה של שגב מנער דרומי פשוט למה שהוא היום. עם קאצ'פרייז קבוע ("משכורת של חודש ביום") וסינת׳ים מתקתקים, מאמינים או סקפטיים לרמת האמינות של השיר יכולים להסכים על דבר אחד – יש כאן שיר פתיחה הוגן ומהנה לאלבום פאן הוגן… ומהנה.
'שוב', השיר השני באלבום, המדבר על מעצריו החוזרים והנשנים של שגב ע"י המשטרה בתואנות של אחזקת סמים קלים, מציג שגב שונה. הדיסוננס בין השמחה ואווירת האצבע המשולשת ב'משכורת של חודש ביום', עוברת לאווירה רצינית וקודרת יותר, של ראפר בעל צד רגיש שזועק על מיאוס ומביע התנצלות. בנוסף, 'שוב' מוכיח שהפלואו של שגב כראפר רגשני, עובד לא פחות מאשר הפלואו המאמבל-ראפרי שלו; ושאוטאאוט ללירי המתארח בשיר בפיצ'ר מרענן עם ליריקה המזכירה את גוצ'י מיין ("עומד זקוף כמו אייפל/ שורף ת'גוף בסייפר").
'חם', השיר השני באירוחה של ZIV (זיו בראשי) אך הראשון בהפקתה, לא מצריך את הסופרלטיבים של מגזין האופנה "ווג" כדי להבין את ייחודה כאמנית. עם ביט טראפ מתוק וסינתים המזכירים פופ אסייתי, 'חם' הוא המנון הקיץ של האלבום. השילוב בין הווקאליות הסקסית והממכרת של זיו לראפ העוטף של שגב, והפיצ'ר הקומי המצוין של לוקץ' AKA מלך הקראק – מוליד שיר פופ-ראפ אלטרנטיבי וסטלני הראוי להימצא בכל פלייליסט קיץ השנה.
השיר הטוב ביותר באלבום הוא 'זרעי קיץ', שוב בהפקה של ZIV אך הפעם לא באירוחה. ההוק של סול ג'יי מרגש, שגב (הפעם המאמבל שגב) במיטבו, ומיכאל סוויסה, מהקולות החדים והמרעננים של הטראפ הישראלי – חד ומרענן כתמיד. אך מה שעובד בשיר ועושה אותו לטוב ביותר באלבום הוא הוייב האמריקאי שלו – הוא מרתק, פשוט אך מורכב, מהנה, ומלא בחלומות שרואים דרך משקפי שמש, אך עדיין לא מנותקים מהמציאות.
לכל אורך האלבום האווירה לא משתנה במיוחד, והאורחים הבאים והולכים (מילקי, נורוז, לוקי, ועוד רבים וטובים), כאמור, מוסיפים המון ובאים בתזמון הכי נכון שיש. אך עוד אירוח שתפס לי את האוזן לחלוטין, עד כדי כך שהאפיל על הוורסים הטובים האחרים בשיר (ויסלחו לי שגב ואייטולה המעולים), הוא של יסמין AKA ג'אז, בשיר הסוגר את האלבום, 'חמוץ ומתוק'. הפלואו של יסמין היסטרי ומהוקצע לחלוטין עד שלא רציתי שייגמר (והפעם אין תירוץ, הוורס קצת פחות מחצי דקה), והשיר מותיר טעם של עוד. לא רק לאלבום נוסף של שגב, אלא גם של יסמין עצמה.
בין עבודותיו של יונתן שגב כמקעקע ואמן גרפיטי, הראפ שהוא עושה, מבחינתי מטביע את החותם הגדול ביותר שלו. הביסוס ההולך וגובר של תל אביב כמעוז של סצינת טראפ גדולה וחמה, ואירוח באלבום של לא מעט ראפרים מאותה הסצינה, ממתחילים וותיקים, גורמת לשגב להיראות כמו בעלים של בית חם ואוהב. האהבה הגדולה של שגב לקריירה ולז'אנר, תוכל לתת עוד פוש לאמנים צעירים שמסתתרים להם אי שם, וכאלה שגם לא תל אביבים, ולגרום להם להרגיש שמה שהם רוצים להתעסק בו הוא לא לשווא. מחר זה היום אולי לא אלבום נצחי, אבל הוא מנסה ומצליח לגרום לכל מאזין ליהנות מהרגע ולאהוב את מה שהוא שומע; ושגב – הוא מוכיח שוב שהוא כאן כדי להישאר, לשמחתנו.
השאר תגובה