אחרי עשרות השמעות ברדיו, סינגל שמוכיח לחלוטין את האמירה "אני כאן לשבור", ופרסום של כמעט בן לילה – טונה חוזר באלבום חדש. איתי זבולון הוא אחד השמות החמים ביותר בסצינה הישראלית, וכמעט כוכב פופ; זאת רק עם אלבום סולו אחד שיצא לאור. טונה תופס חלק נכבד בסצינת הראפ הישראלי המחודש, לצד אמנים רבים כמו נצ'י נצ' (גם הוא חלק אינטגרלי בגל החדש בהיפ הופ הישראלי), שקל, ועוד רבים נוספים. עכשיו, הוא משחרר לעולם את האלבום החדש שלו, טונה-פארק.
האלבום החדש מתיימר להיות חושפני ואמיתי יותר מקודמו, ולספר לנו מי זה בכלל טונה. הוא מתעסק בשלל סגנונות הראפ – דרך האולדסקול ועד האלטרנטיבי, תוך שהוא מצליח לגעת בנו עם עולם שלם של דימויים שחודרים ללב – "השמש התפטרה פתאום באמצע המשמרת", דוגמא אחת מני רבות, בניסיון לבטא שבן רגע הכל הפך לקודר; או אפילו "נמריא מהמדבר כמו פניקס". כשטונה מנסה לגעת במאזין, הוא מצליח.
השיר הפותח את האלבום הוא הסינגל 'אבודים בחלל' (יחד עם להקת A-WA), בו טונה כבר חושף לנו פרטים אישיים על המסע שלו להפוך לראפר מוצלח – על הקשיים שחווה בדרך, בלי אף מדריך, עזרה, אמצעים, או בכלל תמיכה כלשהי, ועל דרך המוצא שלו אליה הגיע דרך ביטויים ומטאפורות. הביט דיי פשוט – גיטרות ובס של ניר דנן ("אללה נירו") ועל גביהם מונחים קיקים בועטים.
שיתופי הפעולה באלבום מאוד מגוונים, כדוגמת לוקץ' בשיר 'יום קיץ' – אותו טונה מקדיש לכל הקנאים מסר חד וברור – "אני כאן לדפוק רייס". עוד משתתפים בשיר הם קספר והראל דהרי, שני אמנים קצת פחות מוכרים עם המון כישרון. הוורס של קספר השאיר בי טעם של עוד, ובנוסף הבית ששר הראל מתאים לו ככפפה. השיר עוסק בעיקר בלשדר שבתכל'ס הכל טוב, למרות כל הקשיים. עוד אחד משיתופי הפעולה הבולטים מתרחש בשיר 'אחרי האהבה', שמשלב בין הראפ המוכר של טונה לפזמון בסיגנון מזרחית, אותו שר בר צברי – פיינליסט לשעבר בתוכנית אייל גולן קורא לך, וזמר בחסד עם אלבום בחוץ ועוד אחד שבדרך.
השיר שהצליח לבלוט באופן גורף באלבום הוא 'בסיבוב', המורכב מליריקה מצוינת ולא אופיינית לטונה, המשתלבת על ביט טייט שהופק ע"י ניר דנן ויקיר בן טוב. השיר מספר על הקשיים אותם חוותה נערה עם הגשמת החלום שלה להיות רקדנית. השיר, בניגוד לשאר האלבום, לא עוסק בטונה עצמו, ומוגש מהפרספקטיבה של הנערה. נקודת מבט נשית פרי עטו של גבר, דבר אשר קשה למצוא במוזיקה הישראלית בכלל ובהיפ הופ הישראלי בפרט (להוציא את 'כל הזמן הזה' של נצ'י) – פה יצוינו לטובה המקוריות והמעט נועזות של טונה.
טונה משתדל להרחיב אופקים באלבום הזה, ומשחרר את 'דאנג' האלטרנטיב היפ הופי, בו מנסה להעביר מסר ברור שדברים קורים ועוד יקרו, שהכל בסדר (או במילים אחרות, "חשוב להמשיך לנגן"), ואיתו הוא בעצם מסכם את האלבום. זה השיר היחידי באלבום שאליו לא כל כך התחברתי, כי טונה הוא אמן שנועד לסחוף, וכל להיטי המועדון מהסוג הזה הם פחות, נקרא לזה, "הקטע" שלו.
ב'על הרכבת', השיר המצטיין באלבום, טונה פורץ את המסגרת של "חייו האישיים" ונותן לנו הצצה עמוקה פנימה. "מתוסכל מקשר טוב זה כמעט כמו כשל לוגי, ככה כל התמלוגים שלי הלכו על פסיכולוגים", הוא שר, ומצליח לסחוף אותי פנימה יותר מכל שיר אחר באלבום. אולי זה הטאץ' היותר כנה ומשכנע שנעשה בכוונה או בלי, אולי הקראנצ'יות והבעיטה שהשיר הזה נותן – מרגיש כאילו הכל מתלכד דווקא בשיר הזה ודווקא באותם רגעים.
האלבום שונה מאוד מהאלבום הקודם, הן בסגנון, הן בביטים, ואפילו ליריקלית. השינוי עצמו הוא טוב, ומוכיח באופן גורף שטונה מסוגל לעשות את זה נכון בכל פעם מחדש. האלבום הזה הוא בין היחידים ששמעתי אליהם חזרתי שוב ושוב זמן קצר לאחר השמיעה הראשונה להם, מתוך תחושה שאפספס משהו מדהים, וגם לפאן. שיר אחד או שניים פחות מתאימים לאלבום, אך חוסר השלמות הזו הוא מה שהופך את זה לשלמות.
השאר תגובה