מחט על תקליט

דיג׳יי משאלבום הבכורה של דיג׳יי מש שולח את נבחרת הכוכבים של הראפ הישראלי אל תוך הסלאמז של תל אביב
יואב אברהמי17/12/17

האלבום החדש של דיג'יי מש הוא הראשון בהוצאת שיגולה רקורדס. במקום קטלוג, מש והחברים שיחררו חוברת קומיקס מסוגננת, עם גיבורים ונבלים, פאנצ'ים ואקשן. תל אביב הופכת לגות'האם, ובמרכז העלילה עומדת ליגת הצדק של הראפ הישראלי – הקבינט. מש עושה עבודה טובה מאוד מבחינת עושר הסאונד והאסתטיות, במובן מסוים זה מזכיר את מארק רונסון.

בכל רצועה מתארח ראפר אחר, ומש מלביש לו חליפת קצב חסינה לכדורים, תפורה למידותיו. שיר הנושא, 'מחט על תקליט', מכניס את המאזין לאט אל ישיבה לילית בסלון מעושן. נצ'י מקבל את האורחים בטרינינג עם וורס מהורהר, עצל משהו, מחמם את הקפה על ביט בלהבה נמוכה. תיכף בשיר העוקב 'מכה שחורה', הכל גולש. המקצב והסאונד נוחתים מהחלל, ונשמעים פגז. מייק מושון מרגיש טוב כבעל הבית, מרחף ללא מאמץ על הוברבורד בהופעת סולו מצויינת. כדאי להתעכב על זה רגע – מושונוב זונח הפעם את ההגשה המעט ילדותית שמאפיינת אותו, ומוכיח שהוא ראפר מעולה ביסודות שלו. המילים מחופפות אבל הוא יורק אותן בחספוס מהפנט שמתלבש יופי על הלופ האדיר מאחור. יהיה נחמד לשמוע יותר חומרים כאלה מבית שיגולה בעתיד.

בשיר הבא העלילה מתפתלת, ומציגה את הארכי נבל של האלבום, פלד. הוא רע, הוא חם, יושב בטבעיות על הביט בגלביה של שייח, קשוח כמו טרוריסט צ'צ'ני. ההפקות של מש (בסיוע של שוחט) מתאימות לראפרים "טבעיים" שיכולים לתת בראש בלי להתעמק בטקסטים מי יודע מה. שגב מופיע כדרך אגב לסקיט מדויק וחסר מאמץ, מוביל את האלבום למחוזות ג'אזיים מלאי צפירות חצוצרה ממזריות ומקצבי תופים ממכרים.

הבשורה מהאלבום היא ההופעה של עדן דרסו. הוורס שלה לא אפוי לגמרי, אבל בתור פרשמנית היא מעולה. מגיעה לעיר מקריית משה, חמושה בנוכחות חזקה והומור בריא. אפשר לשמוע שדברים עומדים לה על הלשון, וש(אולי) היא לא תפחד לפתוח את הפה בעתיד על נושאים לא נעימים כמו גזענות בישראל. בינתיים אנחנו מקבלים דגימה של טכניקה וגישה. כהן@מושון קופצים לקצת גוד טיים, ובעצם אי אפשר לדמיין את האלבום הזה בלעדיהם.

זו עוד נקודה חשובה באלבום, האירוחים הם מעבר לשיתוף פעולה מקצועי. מש מוקף בחבורה מוכשרת, הוא בוחר לעבוד עם חברים וזה כוח גדול. חוץ ממוזיקה, את האלבום מלווה כל הזמן תחושה שיש מסיבה. ככה גם אורטגה, שביום טוב מחזיק בפלואו מהקטלניים בארץ, ושהאלבומים האישיים שלו סובלים מחשיבת יתר ומעט סרבול, מגיע חד כדי לתת היפ הופ רועש, שיכול להישמע מעולה בהופעת להקה.

מש ממשיך להרים עם סמפול ברזילרו בסגנון מיאמי של האייטיז, אבל 'הכל בשביל ה₪' ו'הסיפור של לוקץ" הם הקטעים החלשים באלבום, שסובלים מחוסר ההתאמה של האמסיז לסגנון. סוויסה ולוקץ' מתקשים לבצע את המעבר מאזור הנוחות של הטראפ, ומורידים הילוך בבאטמוביל.

כמו שליח פיצה, האלבום מגיע רכוב על סקייט, השליח אולי מעט מסטול, והכל תוך פחות מחצי שעה. אתה יודע מה הזמנת, זה עגול וטעים, זה אמריקה. בלי התחכמויות, זה מה שהוא עושה כל יום כבר שנים, ולא נמאס לו. בסוף ההרפתקה מגיע 'מחול הפגיונות', קטע אינסטרומנטלי שנע בהצלחה מעבר לגבולות ההיפ הופ, ונועל את האלבום, משאיר את הדיג'יי לבד בעמדה, אחרי שהרעים הובסו, רק על מנת לתת לו מבט אחרון על העיר שהציל.