5 שנים, 5 אלבומים – Nothing Was The Same של דרייק

איתמר רוז
גם היום ב-2018, נראה שדרייק הגיע לשיאו האמנותי באלבום השאפתני וחסר הפילרים כמו Nothing Was The Same. ולמרות שהלך לאיבוד אחריו, נראה שהמשך ראוי קרוב מתמיד. פרק שני בסדרת כתבות מיוחדת על חמשת אלבומי הראפ הטובים ביותר של 2013

הרבה דברים השתנו מאז ש- Nothing Was The Same של דרייק יצא. נדמה לי שחמש השנים שחלפו הן מספר קטן לעומת ההתפתחות שדרייק עבר מראפר של מביני עניין, לכוכב הפופ שהפך להיות. ההתפתחות הזאת מספיק מרשימה בקיצוניות שלה שגם מעריצי "דרייק של פעם" לא יכולים שלא להתרשם מהמקומות אליהם הגיע הראפר הקנדי הרגיש, וכן – תאהבו את זה או לא, בהחלט יש ממה להתרשם.

כשמסתכלים על דרייק של Nothing Was The Same מגלים מוזיקאי רעב וללא ספק מוכשר שרוצה לפלרטט עם כמה שיותר רעיונות והיבטים שונים של מוזיקה, תחת המעטפת העצומה נקראת בכלליות היפ הופ. הוא פונה לאולד סקול הדס שמרנים, היפסטרי אינדי, חבר'ה פוסט טראומתיים שמחבקים את Channel Orange, או סתם בני נוער שמקשיבים ל- MTV ונהנים להזיז ת'תחת לבאסים כבדים.

היופי הוא שכל הבלאגן הזה מרגיש כל כך שלם באלבום: מצד אחד נגיש מאוד, ומצד שני איכותי ומעניין. דרייק מצליח לשלב הפקות מעניינות וליריקס מגוונים, בזמן שהפלואו שלו נע בין החד לרגיש, ובכך מוציא את האלבום הטוב ביותר שלו. בזכות אלו, Nothing Was The Same מצטרף לרשימת האלבומים של תור הזהב בהיפ הופ בעשור הזה, שמאופיין בעיקר בכך שהיפ הופ הוא ז'אנר חוצה גבולות מוזיקליים (קנייה התחיל את זה בתחילת העשור עם My Beautiful Dark Twisted Fantasy הגרנדיוזי, ומשם הרשימה ממשיכה). כאן זה בא לידי ביטוי למשל בסינתפופ של 'Hold On, We're Going Home', או בגליץ' האינדסטריאלי של 'Worst Behavior'.

תופתעו לשמוע, אבל לדעתי בהרבה מובנים דרייק ממשיך עם הרעיונות הגלובליים שלו מ- Nothing Was The Same, גם היום. זה לא סוד שכבר ב- 2016 הוא הפך להיות אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם עם אלבומו Views, והסינגלים שוברי השיאים שיצאו ממנו. דרייק הקצין את העקרונות של Nothing Was The Same, רק שהפעם הקו המנחה שם יותר דגש על הפופיות שבעניין. אבל, כשבוחנים למשל את שני הסינגלים המצליחים ביותר מ- Views, הלוא הם 'One Dance' ו- 'Hotline Bling', מגלים שמתחת לכל המעטפת הפופית הדביקה, דרייק משתמש בסגנונות מוזיקליים שרחוקים מהמיינסטרים האמריקאי שהתרגלנו לשמוע. השפעה ממוזיקה קאריבית וממקצבים אפריקאים הם רק חלק מעושר הרעיונות שבאים לידי ביטוי באלבומיו החדשים. זה מבחינתי הניצחון של דרייק, וגם אם אני פחות מתחבר לסגנונו החדש, אני לא יכול שלא להעלות חיוך מובס כשאני שומע אותו, ואפילו ליהנות לא פחות מדרייק של פעם, אם כי בצורה שונה לחלוטין.

מעניין לדעת כיצד יישמע האלבום הבא של דרייק. יש לו מספיק לגיטימציה ככוכב פופ, שלא צריך יותר להוכיח כלום לאף אחד כדי לחזור למקומות יותר מורכבים במוזיקה שלו, ולנסות לאתגר עוד יותר את קהלו החדש, כשבד בבד הוא ינסה להחזיר את אהבת מעריציו הישנים. אם לשפוט לפי הסינגל האחרון שלו, 'Nice for What', ישנה תחושה שדרייק מחפש כיוון חדש ומרענן שיכול להכתיב מחדש את ההיפ הופ, בטח לאחר דעיכתו של הטראפ. בהרגשה האינטואיטיבית שלי – האלבום הבא של דרייק לא יפול מ- Nothing Was The Same, או לפחות כך אני מקווה.

הבא בסדרה: Doris של ארל סווטשירט