לעולם מטורף יש את היתרונות שלו: ראיון עם נצ׳י נצ׳

ניתן לשים לב אצל הרבה אומנים השתפרות בין אלבום לאלבום. זה נובע הרבה מהתקדמות כלכלית (שיפור בציוד וכו'), והתפתחות אישית. גם אצלך, במרווחים של שנתיים בין אלבום לאלבום, אפשר לשמוע עליית מדרגה עקבית – איך אתה מסביר את זה?

כתיבה של ראפ זה משהו שאף פעם לא בא לי בקלות. גם עכשיו, אני עובד על האלבום החדש ושובר את הראש. עבודה על וורסים נהייתה עם הזמן מלאכה מאד מורכבת עבורי. אני עובד עם אנשים ומקפיד לקבל ביקורת, מה אפשר לשפר. אני עכשיו במלחמה עם עצמי, לנצח את ברוכים הבאים לפתח תקוה. ולפני זה הייתי צריך לנצח את בור ועם הארץ – זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.

למה?

כי בור ועם הארץ הרבה יותר משקף את מה שניסיתי להעביר לעומת צדיק אחד בסדום. צדיק היה ניסיון חיפוש, ובור ועם הארץ כבר הבנתי שאני צריך לעשות א' ב' ג' ד'. בברוכים הבאים זה התעצב יותר בעזרת פצצתי (עומר מור, המפיק המוזיקלי באלבום). אני לא מתייחס בקלות ראש ליצירת אלבום, ואם התחושה היא שיש שיפור אז כנראה הכל בסדר, ההחמרה היא ראויה.

בקפה וסיגריה אתה אומר "אני מוזיקאי אנונימי במוזיקת שוליים". ברטרוספקטיבה (קרובה אמנם), האם גם אתה רואה את עצמך כאנונימי, וההיפ הופ כמוזיקת שוליים?

לא התכוונתי לעקוץ, אלא להראות את המצב. אני עובר תהליך של קילוף האגו בשנים האחרונות, אך ורק מול עצמי. רציתי להגיד שאני לא כזה מצליח – לאן החיים שלי הולכים אחרי הפרידה? יצא לי להבין בדיעבד שזה נבע מכתיבה לא מודעת. המשפט "הכל הולך לפי תכנית העל אחויה" חוזר גם למקום הזה.

לגבי האגו, אני מסכים שיש טוב ויש רע. האגו דוחף אותך להשתפר, להיות הגרסה הכי טובה של עצמך. במיוחד בהיפ הופ. אני רוצה לעשות מוזיקה מדהימה, אבל צריך להתקיים איזון עם האגו.

עבדת קשה מהתחלה, האלבום הראשון לא הצליח כמו השלישי לדוגמה. באותו זמן ראית איזו נקודת אור, או שעבדת בערפל?

הייתי לוט בערפל, בעיוורון. רציתי לעבוד ויהיה מה, זה היה הדבר היחיד שאני צריך ואמור לעשות, לא יודע להסביר בדיוק.

יש לך שירים שמבטאים סקאלה רחבה של מצבי רוח, ובהקצנה ניתן לקרוא לכך אפילו סוג של מאניה-דיפרסיה. מה ההליך המחשבתי שגורם לך ליצור שירים כל כך שונים?

זה לא מרגיש לי כמאניה דיפרסיה, זה מרגיש לי הדבר הכי שפוי בעולם. מרגיש לי לא שפוי להתעסק בפן מוזיקלי אחד, בהלך רוח אחד. כל בן אדם הוא עולם ומלואו. אני לא מכיר בן אדם שהוא לא מכלול של תחושות ורגשות. בתהליך עם עצמי, הרגשתי צורך לבטא תמונה רחבה. יש לי סיפורים ששווה לספר אותם אבל הם אף פעם לא יתעסקו סביב אותה ההרגשה – בין אם היא שמחה או עצובה. במקום שאני נמצא בו, באופן אישי יותר קל לי ליצור דברים ממקום עמוק, ומוזיקה שמחה היא הדבר שהכי קשה לי לעשות בעולם.

באמת בשירים טעונים יש איזה מימד של ריפוי עצמי, להוציא קיטור. השאלה אם בשירים השמחים אתה מצליח להגיע לאופוריה?

אני מנסה לתעל את השמחה שיש לי בחיים, מעבר להרבה חומרים עצובים שמתבטאים במוזיקה שלי, אני בעצם שטותניק. את המקומות האלה חשוב לי להעביר ברגאיי, בנונסנס. ב׳סבבה׳, הבחירה לעמוד בגלימות אדומות (בוידאו), זה לקחת את עצמך בהומור, כמו הגישה של נייג'ל האדמו"ר, בויאקה, שחר סוויסה. אני רוצה לספר למאזין מה אני עובר בחיים. בבור ועם הארץ ניזונתי מהרגשה של תהום. זה עבד, אבל אני מנסה להיות דינמי, לעבור לאתגר הבא.

׳סבבה׳ מרגיש כמו התפרצות מוזיקלית של פצצתי, איך הכרתם?

השיתוף פעולה בינינו עבד כי פרסתי בפניו את החלומות שלי, והוא הגשים אותם. היינו אני ולוקץ', גילינו אותם (ויקטור ג'קסון) בפורום של תפוז והזמנו אותם אל לוקץ' הביתה. אני הייתי מעריץ מוגזם, והם עוד לא הכירו אותי, הסתכלו עלי בתמיהה. עשינו את השיר איתם (׳הבלדה על כהן׳), התחלתי ללכת להופעות והתאהבתי בהם בצורה קיצונית. עבדנו ביחד, פצצתי ארגן להקה של אלתורים, הופעתי איתם פעמיים, ואחרי שראיתי אותו בונה אלתור מאפס, אמרתי: זה המפיק המוזיקלי של האלבום. דיברנו על זמר רגאיי שאני אוהב (ברנינג ספיר), והוא ניפח את זה לצורה מדהימה.

מאיפה נובע החיבור לדאב ורגאיי?

גדלתי בהיפ הופ ורגאיי, התחלתי בהיפ הופ והגעתי לרגאיי דרך חבר'ה ישראלים, פישי, צ'ולו, סילברדון. תיקלטתי קצת במסיבות רגאיי בתקופת הצבא. אני אוהב רגאיי באותה מידה שאני אוהב היפ הופ. יש לי בקרים שאני שומע רגאיי רוטס, ובקרים שאני שומע רק וו טנג ואוניקס, זה משתנה.

בתור מישהו שגדל וצמח מחוץ לתל אביב, בשירים שלך יש כמיהה לצאת מהסצינה המקומית. מה דעתך לגבי הקביעה שתל אביב היא עיר של פוזה, שיש בה הרבה הייפ לא מוצדק?

שאלה שצריך וראוי לשאול. בגלל שאני בא מפתח תקוה, התחושה הזו ליוותה אותי המון זמן, בתור נער חרוץ שעובד קשה, וגם בתור חייל ואחרי. המרמור ליווה אותי המון זמן. זה קשור לרצון האישי שלי לקבל אישור מאנשים. כי בסופו של דבר, היום אני לא מנסה להיות חלק מברנז'ה, לא של תל אביב ולא של המוזיקה בארץ. לא רוצה להיות בטלוויזיה או ברדיו, כי יש לי קהל בהופעות. זה מה שחשוב לי. בהיפ הופ יש הרבה קבוצות של אנשים, חברים, אבל בסופו של דבר ההצלחה לא תגיע משם. אנשים יבחרו אם לעזור לך או לא, והתפקיד שלך, בין אם אתה ראפר/כתב/מבקר מוזיקה, הוא להוכיח את הכשרון שלך והחריצות, ולראות תוצאות. זה יקרה איתם או בלעדיהם, חד משמעית. ברור שזה יותר נחמד שמכירים בך ובעבודה שלך, אבל לא ככה תגיע ההצלחה.

לדוגמה, כשעבדתי על האלבום הראשון, אורי שוחט מיקסס אותו ויוסי פיין עשה לי מאסטרים. לא ידעתי מה כוחו של פיין בתור טכנאי מאסטרים, פשוט רציתי אותו באלבום. לא השכלתי להבין שבסופו של הדבר האחריות היא עליי, השם שלי על האלבום. בבור, החלטתי שאני עושה מה אני רוצה, לא מה שעושים לפי הדרך המקובלת. אם אורי לא היה מאמין בי, זה לא היה עובד בינינו, זה הרבה עניין של כימיה. אני אוהב את המקום של האנדרדוג, לעשות את הדברים בעצמי. המנהל שלי הוא חבר שלי כי אף אחד לא רצה לנהל אותי, הוא הפיק לי את ההשקה בבארבי כי אף אחד לא רצה להפיק אותה. חברים שלי עושים את הקליפים, שקל על הביטים, בלי חברת תקליטים ויח״צ, זה הקרו שלי. בסוף האחריות היא שלך, גם אם אתה בסצנה פעילה ומקבל עזרה פה ושם.

אז איך הישועה הגיעה?

אתה יודע מתי דברים התחילו לקרות עבורי ברמה המעשית? כשהתחלתי להופיע מחוץ לתל אביב, בטור הראשון של בור ועם הארץ. שהופענו מול 30 איש באשדוד, במצפה, כרמיאל, קצרין. זו הטירונות האמיתית, וזה אחרי עשר שנים של ראפ, בגיל 25. הישועה לא תבוא מהמינגלינג ולהיות במקומות הנכונים. היא תבוא מחוץ לבועה.  

בהופעות באמת יש תחושה עוצמתית של יציע כדורגל בינך לבין הקהל

זה הוייב, אני כאן לשבור. בעזרת השם ובעזרתי אני ארצה לשבור גם בגיל 50. זה לא מרד נעורים, זו אג'נדה, כי הכל מסביבך בקופסה. אתה רוצה לצעוק, לקלל, לעשות ראפ. אולי עוד 200 שנה יכתבו ספר ואנחנו נהיה שם, אני, טונה, פלד, אורטגה. כל אחד אדון לעצמו, אבל מקדמים משהו ביחד.

מה לגבי אורי שוחט, כחותמת איכות בראפ הישראלי?

מבחינתי הוא דומה מאד לאלכמיסט, מפיק שכל כך הרבה ראפרים עם אופי שונה עברו אצלו באולפן. כמו שבניינטיז הוא הפיק לסייפרס היל ועכשיו הוא מפיק לארל סווטשרט. לא רק שאורי מאד צנוע, כשהוא אוהב משהו, זו אהבת אמת. הוא לא כרטיס ההצלחה של הראפר הישראלי להכרה – הוא עבד עם ראפרים שלא הצליחו. יש אלבומים טובים, ויש אלבומים לא טובים. יש ראפרים מדהימים, וכאלה שלא. לא סתם הרבה רוצים לעבוד איתו, יש בו עניין. יש לו אנרגיות חיוביות, הוא יודע המון, הוא שותף לדרך. יגידו מה שיגידו, מגיע לו כל הקרדיט שהוא מקבל עכשיו. הוא במשחק מהדור הראשון של ההיפ הופ, הוא ראה את הכל קורה. מגיע לו להתפרנס בכבוד, ולזכות בקרדיט על העבודה שהוא עושה.  

הגישה שלך, של העבודה הקשה, מטרתה לגעת באלמותיות?

אתה רוצה לעשות מוזיקה שהיא טיימלס. אני מאמין שנשמע את To Pimp a Butterfly או את Ready To Die עוד 20 שנה. אני לא יודע להגיד אם דברים שמונעים מהייפ לא ישרדו במבחן הזמן; אבל יש לזה מקום, צריך לתת להם לחיות בשלום. צריך ללמוד לחיות עם השאר, כמו שישראל צריכה ללמוד לחיות עם פלסטין, לא חשוב מי צודק יותר. צריך לחיות בשלום באיזשהי צורה, זה המפתח.

אמן על-זמני מצליח ליצור 100% מהמחשבות למוצר שלו. מבחינת המאזן בין פרקטיקה לאיסוף מחשבות, מהי הדרך שבה נקטת?

אהוד בנאי אמר שאתה לא יכול לכתוב על אמסטרדם באמסטרדם, בהודו על הודו. אתה יכול לכתוב על אמסטרדם בראש פינה. אם אתה עכשיו חווה דברים, החבית מים שהיא אתה מתמלאת כרגע, ומתישהו היא תתרוקן. אני כרגע חווה, מופיע, מתראיין, ולא כותב. הראש טרוד בחלומות, שאיפות, באסות – אלה תקופות וצריך לקבל את זה. הרצון והלחץ ליצור לא יכולים לשחק אצלי תפקיד מכריע. זה צריך להיות טבעי, אני ממשיך לרוץ. אני מצליח לכתוב רק בדיעבד. בתקופה הזאת אני לא מוציא דברים, מתמקד בלחוות.

בראיון שלנו עם לוקץ' עלתה הנקודה שהוא האמין בך גם כשאתה לא האמנת בעצמך

לגמרי, זה מה שתמיד אמרתי. הוא היה מהבודדים באותה תקופה, בגיל 18, שהאמין בי כשלא האמנתי בעצמי. הוא עשה בשבילי דברים, חשף אותי לבמות. הוא ברכה, אבל גם הוא יודע שאם לא הייתי משנס מותניים ומחליט שאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי אז זה לא היה קורה, אתה מבין?

הרבה פעמים בשירים שלך אתה מתאר עולם פסימי מנקודת מבט אופטימית. עכשיו שהעולם נחשב כהרבה יותר מחורפן, איך אתה מסתכל עליו?

קודם כל העולם מחורפן, והאלבום הבא שלי יישמע בהתאם. אני הולך להשמיע את הדעות שלי ומה שאני מרגיש כלפי הדור שאנחנו חיים בו. לגבי מה שאמרתי אז, גם כשציירתי סיטואציה חסרת תקווה, של הרס, אני אדם אופטימי מטבעי. היום אני אופטימי מתמיד, דווקא בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו, כי יש נקודות אור שאני רואה בחיים ובמוזיקה. אתה מבין שזכינו לחיות בדורו של קנדריק לאמאר? כשנכנסתי להיפ הופ, המיינסטרים האמריקאי היה מחורבן, התרפקתי על זכרונות, באסטה ריימס. לא רציתי לשמוע את 50 סנט, ג'י יוניט, ג'ה רול. החיים הם גלגל- כיהודים, אלה סימני הגאולה – קנדריק הוא סימן לגאולה.

2016 באמת היתה שנה עמוסה בהוצאות

אלה סימנים של תקווה. בכל סיטואציה, בעולם של היום, אפשר למצוא את הטוב.

מה החזון שלך לשנים הבאות, לגבי היפ הופ ישראלי?

הרבה זמן לא הבנו שבסופו של דבר, עם כל זה שאנחנו בסצנה, כל אחד הוא אדון לעצמו ואחראי על הקריירה שלו. אם נמשיך עם הצמיחה והרעב של היום, העתיד ורוד מתמיד. הדג נחש היו קיימים גם בתקופה שההיפ הופ מת, כי הם להקה מדהימה. זו השאיפה שלי. כולי תקווה שיהיה לי מה לשמוע מההיפ הופ בארץ, ובתור מעריץ גדול של הסגנון, אני חושב שאנחנו בדרך לשם.

אתה חושב על משהו צדדי מהיפ הופ?

מאוד אשמח להפיק מוזיקלית. אני מבקר אצל חברים ונותן להם עצות בשירים כאלה ואחרים. גם משתדל  לעזור לראפרים בפזמונים ולביט מייקרים.

מה אתה יכול לספר על האלבום הבא?

פצצתי יהיה על ההפקה גם הפעם, והולכות להיות הפקות של שקל. בברוכים הבאים רציתי לשקף את פרץ היצירתיות והכמיהה לוורסטיליות שפרצה אצלי. דווקא הפעם שקל הולך להפיק חלק נכבד מהאלבום. הוא מאד חרוץ ומודע לעצמו, יודע להישאר בהלך המחשבתי של "תלמיד". זה המפתח להצלחה, כי אין סוף לידע שאתה יכול להשיג. האלבום מתעסק בטוב מול רע. זה אלבום של טקסטים, הוא הרבה יותר קרוב לשירים כמו ׳דמעות׳ ו׳עידן הברזל׳. הוא מתעסק חציו בפנימיות, וחציו באיך אני מתמודד עם העולם.