עדיין ראפר: ראיון עם פדרו גראס
(איור: מיה שחם)
השיר הפותח את האלבום, ׳מאיפה אני בא׳, משחק לפי הכללים ומספק למאזין הצהרת כוונות. מהי הדרך שעשית בראפ?
השיר מדבר בעד עצמו, מגיש הכל בצורה מתומצתת. אני מנסה לחשוב מה השיר לא אומר. הוא מפרט המון, בין אם ז'אנרים מוזיקליים, גיאוגרפיה, הלך רוח וערכים שמהם אני בא. התחלנו בתור N.O.D בתיכון, בתור צחוקים. היינו חבר'ה דפוקים (היום אנחנו עדיין, אבל פחות). היתה הרבה יצירה. אני ועומר (איציק פצצתי) למדנו בתיכון אחד, וג'ימבו (ג׳יי) ורוב החבר'ה למדו בתיכון אחר. יצרנו ביחד בעיקר בחוג תאטרון. תוך כדי הצבא כל אחד התחיל לכתוב וורסים. חשבנו לכתוב על תחנות בחיים של בן אדם, וככה נוצר האלבום חיים משוגעים (2009). כל אחד כתב בשמירות, בזמן המת, שיש הרבה ממנו בצבא, ואז נפגשים בסופי שבוע, משמיעים אחד לשני. שהשתחררנו התחלנו להופיע בלבונטין, כל הגאנג על הבמה. היום שאר החבר'ה (למעט אחד) כבר לא במוזיקה.
מאוחר יותר, כשסיימתי ללמוד משחק, ניגשתי לעניין יותר ברצינות. היה חשוב לי שנשמור על הכיף שלנו, אבל גם שנתחיל להתייחס לדבר הזה ברצינות. כל כמה זמן היינו בוחרים איזה שם וקוראים ככה לאנשים (ויקטור, מנשה), היו כל מיני ״ויקטורים״ – ״יגמיש״, ויקטור ״נאדים״. פצצתי עשה פרויקט אינסטרומנטלי וקרא לו הפרויקט של ויקטור ג'קסון ומשם זה התגלגל. המפגש עם ראפרים אחרים קרה דרך פורום מוזיקה שחורה בתפוז שממש כל מי שהיום בסצינה היה שם (פלד, נצ'י, סולג'יי, אורטגה), כותבים ומעורבים. אצלנו ג'ימבו היה בעניינים, קורא ומעדכן אותנו. לוקץ' כתב לו שאהב את האלבום והציע שנעשה איתו שיר. באותו זמן השתתפנו בערב היפ הופ אולסטארס שאורטגה ארגן, וככה בגדול נחשפנו לסצינה. לפני זה בכלל היינו מבחוץ, רחובותיים, לא עניין אותנו יותר מדי, וגם היום אנחנו עדיין לא ממש חלק ממנה, אבל קצת יותר. לא באנו ממצוקה, זו האמת, אף פעם לא היה עניין לשקר כדי להיות מגניב. אפשר להיות בפוזה של הראפר שהיא חשובה, חלק מהסטייל, להיות גאה בדברים שלך. מאיפה אני בא פורס בעזרת הראפ את מה שאני בכיף, קבלו את זה כמו שזה, אני פה.
הרגשתי איזה דמיון בינך לליל דיקי (Lil Dicky), במובן שהוא לוקח את המדיום ראפ ומלביש עליו רעיונות שלא נשמעים בדרך כלל בעולם הזה. דיקי משתמש בראפ לדבר על בעיות עולם ראשון, מייצג של דור Y. מה לגביך? מהו העולם בו אתה יוצר?
אני חושב שזה שונה. דיקי עושה מין פרודיה, אני קצת מרגיש שעברתי את השלב הזה. האמירה הזו לא מי יודע מה חדשה או מעניינת, זה כבר ברור שכל אחד יכול להיות ראפר. אני משתמש בכלי כדי להגיד מה שאני רוצה להגיד. אני זה זה. לא צריך להוכיח שאני משורר, קבלו את זה, מה שאני עושה זה שירה, אין לי כוונה להתעסק בלהוכיח. האלבום עצמו מתעסק המון בשפה, במילה. קשה עד בלתי אפשרי לכמת את הרעיון בו למשפט. אני יכול להגיד שהוא מתמצת הרבה דברים שכתבתי. יש איזה קו שעובר בין כולם, שזה בעיקר דיוק בשפה, חשוב לי שהמילים יהיו מדויקות בלי אף מילה מיותרת. גם התוכן מתייחס לשפה. בעצם העשייה שלי אני מנסה לעמוד במה שאני מטיף לו. מגיל צעיר העניין של הקפדה והכוח במילה, זה הדבר שהייתי רואה בעולם וזה המסר שיש לי להעביר היום. כוח המילה והקלות שאנשים משתמשים בשפה, שהיא עניין מאד מהותי בחיים שלנו, היתרון של בני אדם על פני חיות. הצלחנו להעביר מסרים מאד מורכבים אחד לשני בזכותה ומצד שני, זו גם אחת המכשלות, הסכנות הגדולות שלנו. אפשר בקלות לעוות אותה וזה יכול להתחיל בקטנות, כמו אפקט פרפר. כל מיני עליהומים בפייסבוק, שיימינג, קצת עיוותתי את האמת כדי להיות צודק. הכל מתחיל בשפה – גם מלחמות. מגיל צעיר אני רואה את זה וזה חורה לי, וזה משהו שהפעיל את הקו האומנותי שלי.
איך האלבום התבשל? מי לקח חלק?
האלבום מורכב ברובו משירי ספוקן וורד אקפלה שהיו קיימים. השירים שלא נכנסו הם אלה הזמניים, כל מיני שירים בענייני דיומא. לא רציתי להכניס את השירים על הכיכר ומירי רגב, אני אוהב אותם אבל הם שייכים לזמן הזה. רציתי משהו שגם עוד עשר שנים יוכלו לשמוע ולהתחבר. ׳מאיפה אני בא׳ נכתב אחרון, כי רציתי להוסיף שיר ראפ. אלבום זה משהו שחשבתי עליו הרבה זמן, והרמתי את הכפפה לפני 3 שנים. התחלתי לחפש עיבודים, ולהיפגש עם הרבה מוזיקאים. את המוזיקאים שאני עובד איתם הכרתי דרך יהלה (לחמיש, שרה ב׳כניסה לתחנה המרכזית׳), אנשים שלמדו איתה באקדמיה למוזיקה בירושלים. גנזתי הרבה, זה חיפוש; לדוגמה, ל׳אלוהים בג'ימייל׳ נוצרו שתי גרסאות לפני זו שבאלבום. אני לא מוזיקאי "טהור", כלומר אני לא יכול לשבת להלחין, אלא להביא רעיונות. בסופו של דבר צריך לנסות ליצור דברים שלא נעשו קודם לכן, בטח שספוקן וורד בארץ, זה משהו די חדש ואין למה להשוות אותו. עומר הפיק מוזיקלית, שאלתי אותו מה דעתו כמובן, והוא אחראי על איך האלבום נשמע. החלוקה בינינו היתה כזו שברוב השירים באתי עם העיבוד, עם החלטה איזה כלים ינגנו. בגלל שאנחנו חברים עשינו הרבה נסיונות באולפן אצלו, וזה כיף גדול. לגבי ההופעות, יש לי הרכב שאני מנגן איתו בשנה האחרונה עם אמיר ברנט, נדב מנור וליאור הומינר, ובהשקות אני מצרף עוד ארבעה נגנים.
האלבום מתעסק בישראליות. מהי נקודת המבט שלך? על מה אתה מסתכל, מה מושך אותך בסביבה?
אני מרגיש באופן מפתיע, שאנשים מהאזור שלי יבינו את הראש, משהו בהלך רוח. מבחינה ערכית, אני בא מבית ציוני, הייתי ביחידה מובחרת, משהו שהיה ברור לי שאעשה, זה חלק ממני. מנגד, ציונות נהייתה מילה די גסה בעולם של תל אביב, וזה מפריע לי, כי בעיניי המשמעות היא לא לשנוא ערבים, אלא להיות בעד, לאהוב את מה שיש. האנשים האלה לא קולטים שכפלורליסטים, הם לא נותנים באמת פלורליזם לצד השני, ונוצרת איזו סתירה. כך או כך זה אני, זה העם שלי, ואם יש לי ביקורת, אני לא מציב את עצמי מבחוץ. מהבחינה הזו, אני מרגיש שהאלבום נותן ביטוי לקול שלא נשמע, הקול של הרוב הדומם ("רק לא הדומם ולא הרוב",׳ מאיפה אני בא׳). ביום-יום אדם שומע את הקיצוניות, שמאל וימין. אבל רוב הארץ, האנשים שבעדה, הם הומניים, אוהבי אדם. מה שמאד מעסיק אותי זה הדה-לגיטימציה שאחד עושה לאחר. יש לי ביקורת דווקא על ה"ליברלים", אני מרגיש שהם לא הוגנים – יש משהו יותר ישר בצד השני שאומר ועושה את מה שהוא חושב. אני בא מהשמאל הישראלי, זו החברה סביבי, בה גדלתי והביקורת שלי נובעת מאותה היכרות. הדעה שלי לא קשורה לפוליטיקה, היא יותר חברתית. אחרי שזה נאמר, חשוב לי להדגיש שאני לא מאמין שצריך להתמקד בביקורת, יש לי ביקורת והיא יוצאת בין אם אני רוצה או לא. סך הכל אני מדבר על עצמי. מה אני מרגיש לגבי דברים. כל מה שאני אומר הוא עלי. מי שיתחבר, מה טוב. באותה מידה זה יכול לא לדבר לאנשים. האלבום נכתב ממקום כנה ואמיתי, כדי שיוכלו להתחבר אליו. לא הכל ביוגרפי, יש בו הרבה דמיון.
פדרו גראס ועמית אולמן מסתדרים ביניהם?
פדרו גראס זה שם הבמה שלי, איתו יצרתי את האלבום. עומר פעם אמר, שהרבה יותר קשה לך להיות עצמך אם אין לך שם במה. יש משהו בריחוק בין עצמך לדבר שאתה אומר, שמקל על אנשים לקבל אותו. אם אקליט את עצמי כעמית אולמן, אין לזה סגנוּן, קשה להקשיב לזה. הסגנוּן הוא בשביל המאזינים, הוא גורם למסר להגיע.
פדרו גראס הוא לא שם עברי. הכיצד?
מה שאגיד יהיה דמגוגי ואעשה את זה בכל זאת. מצד אחד השם לועזי, מצד שני השם נולד בצבא ובמובן הזה הוא הכי ישראלי שיש. זה משהו שאני חושב עליו, אבל בנתיים חי עם זה.
לגבי עשייה עצמאית (פואטרי סלם, ויקטור ג'קסון) מה דוחף אותה וכמה חשוב לך החופש האמנותי? יש לך שאיפות להשתלב בתיאטרון ממסדי?
כשהתחלנו פניתי למנהל תאטרון האינקובטור, בו עבדתי, שייתן לנו מקום. עם הזמן לתאטרון היו יותר משאבים להשקיע ונוצר עניין. מבחינתי היה עניין עקרוני לעבוד בירושלים, היתה לי אג'נדה לקדם תרבות וליצור דווקא שם, ולא בתל אביב "השבעה". בירושלים לא קורה מספיק בתור עיר בירה ומרכז רוחני, ורציתי להחזיר לעיר אחרי שלמדתי בה, לא לעזוב לפני שאתן משהו בחזרה. מעבר לכך, באמת זה לא פשוט, התיאטראות הגדולים לא שואלים "מי רוצה להציג?". באינקובטור התחילו גם ערבי הפואטרי סלאם הראשונים, זה היה נוח.
מבחינת הצורך בעצמאות, בעיני זה מובן מאליו. בן אדם שמרגיש את עצמו חופשי יהיה חופשי גם במסגרת מגבילה. בן אדם שמרגיש מוגבל תמיד ימצא משהו שמעכב אותו. האינקובטור באמת נותן יד חופשית, אבל זה בזכות העובדה שהוכחתי את עצמי. לא יצא לי לאחרונה לעבוד בהצגות של אחרים, אבל אני תמיד מעוניין.
תוכל לספר על הטכניקה? איך נוצר אצלך קטע ספוקן וורד?
קודם כל צריך להתייחס לטקסט כשיר, ולא קטע. צריך להבין את זה ולקרוא לדבר בשמו. ככה ההתייחסות הופכת מורכבת ובעלת רבדים, אחרת זו רק אינפורמציה. שיר גדול מסך המילים שלו. זה מתחיל בכתיבה, צריך לחשוב הרבה זמן ולנסח בראש, איך, מה. אצלי הרבה פעמים השירים נבעו מתנועה. משפט או רגש ראשוניים עם התמצית של הכל, הזרע. אני הולך עם זה בראש וחושב מה להוסיף, מה הדבר הנכון, בין אם מבחינה לירית, או מוזיקלית, מחפש את הפלואו. האידיאל זה שילוב שלהם. לדוגמה באלבום, הכל נוסה על קהל, ראיתי איך זה מתקבל. לפעמים דברים לא התקבלו אבל עדיין הלכתי איתם.
אתה מקפיד על דיאטה ספרותית (ומוזיקלית)? המלצות לקורא המתחיל?
חשוב להכיר את המשוררים שלנו, לקרוא אלתרמן זה ממש א' ב'. דבר נוסף הוא לראות ולשמוע ספוקן וורד, את הדברים הקנוניים, לא מה שהיום ביוטיוב. ללכת למקור, סול וויליאמס, גיל סקוט הרון, אלן גינסברג, אלה החלוצים שהביאו משהו, איזו אמת גדולה. אחריהם התחיל חיקוי, שהוא גם דבר חשוב וטוב להתחיל ממנו. אתה לומד את האלמנטים הבסיסיים, אבל בסוף צריך למצוא מהות ולא צורה. אני פחות בקטע של ראפ אמריקאי, כי מילים חשובות לי ואני לא מצליח לשמוע וישר להבין. יותר אוהב ראפ ישראלי חדש וישן: שבק, מוקי, סבלימינל, פלד, נצ'י, טונה, תמיד מעניין אותי מה הם עושים.
מילה על סצינות.
לא יודע. לא חושב במונחים האלה. זה לא ביום-יום שלי. אני מאוהבי המילה, וזה עולם רחב, זו המשפחה שלי. נורא בא לי לשתף פעולה עם אמנים מז'אנרים אחרים דווקא. הכי מעניין לעבוד עם מישהו שונה ממך. עומר אדם, אייל גולן, נראה לי חלום, זה פותח את הראש.
לסיום, תכניות לעתיד?
בתכלס אני רואה את עצמי כפרפורמר. גם כשאני כותב או מביים, בסוף האהבה זו הבמה. אני כותב כדי שיהיה לי מה לעשות על הבמה. יותר מעניין אותי לעשות דברים שלא כתבתי. זה מה שלמדתי, זה המקצוע שלי, והרבה זמן לא התעסקתי בזה נטו.
השאר תגובה