20 האלבומים הטובים ביותר ב-2016

מערכת הספוג
2016 נתנה לנו הוצאות מרובות ומבורכות משלל אומנים, ותיקים וחדשים. בהרבה מובנים, היא ביססה את הורסטיליות של ההיפ הופ כמשהו לא צפוי ומעורר השראה. הנה הם 20 האלבומים הטובים ביותר של שנת 2016.

(איור: אייל טאוב)

20Drake - Views

חשוב לי להגיד קודם כל - אני רואה את דרייק בתור קומיקאי. הוא מוכר מוצר, ורק כאשר משלימים עם זה אפשר ליהנות. אני פשוט שומע הרבה אנשים שאומרים שדרייק מזלזל בהם, ברגש שלהם, בדרעק שבהם. אבל שוב, צריך לקחת אותו בצחוק. דוגמה טובה לכך הינה ב-'Child's Play', השיר הכי טוב ב-Views. בשיר, דרייק מדבר על הפעם שלקח את בת זוגתו לצ׳יזקייק פאקטורי, והיא מחליטה לריב איתו שם. הוא שואל אותה, ״למה את חייבת לריב איתי בצ׳יסקייק? את יודעת שאני אוהב ללכת לשם״.

ב-Views, דרייק נכנס יותר לרית׳ים אנד בלוז, תוך שהוא מזניח את כישורי הראפ שאפיינו אותו קודם לכן בטוטאליות. לפעמים זה עובד - למשל, השיר שפותח את האלבום, 'Keep the Family Close', הינו שיר פופ שלא אופייני לדרייק - ובכל זאת מרגישים שהוא נותן כאן את נשמתו, ומגיע לגבהים בקול שלו שהוא בחיים לא הראה לנו; בעוד שהתזמורת מאחוריו נותנת פן הרבה יותר דרמטי וקודר משיריו האחרים לאורך הקריירה. הבעיה היא שהאלבום רץ על 82 דקות. שאין לך קונספט לאלבום, למה שהמאזין יעבור אלבום של 82 דקות? בייחוד אם אין לו סיפור, והוא רק זורק להיטים שלא כולם להיטים - כמו 'Fire & Desire' המאולץ, או 'Faithful׳ המשעמם שמארח את Pimp C המנוח, שם הוא אומר באופן אירוני שהיחידי שיהיה איתו זה Bun B, חברו מ-UGK. זה מרגיש כמו קובץ שירים ולא אלבום.

בגדול, Views הוא אלבום שלא חידש שום דבר במוזיקה או אצל דרייק, אבל זה סיקוול חמוד לאלבומים האחרונים שלו, והאלבום שביסס את מעמדו ככוכב פופ אף גדול יותר מביונסה. אני מקווה ש-More Life הצפוי לצאת בתחילת 2017, הולך להחזיר עטרה ליושנה.

בן טופח ומערכת הספוג
19De La Soul - ...and the Anonymous Nobody

יותר מפעם ניסיתי להתייחס ל-and the Anonymous Nobody... כאילו זה אלבום הבכורה של דה לה סול; ניסיתי להבין מה הייתי חושב על האלבום אם לא הייתי מכיר את אלבומיהם הקודמים - האם הוא עדיין מהאלבומים המעניינים שיצאו השנה? התשובה נוטה להיות "כן". האלבום נעשה בהתכתבות חזקה מאוד עם מעריצי ההרכב כשאת התקציב להפקתו דה לה סול השיגו דרך Kickstarter, שם גייסו יותר מחצי מליון דולר דרך אחד עשרה אלף איש. זוהי גם הסיבה לשם האלבום - הכוונה היא לכל התורמים האנונימיים שסייעו לעשייתו.

האלבום נעשה בהפקה עצמאית לגמרי, בלי שום לחץ של חברת תקליטים כזו או אחרת. הוא גם הוקלט בדרך מיוחדת שבה ניכרת ההשפעה על הסאונד שלו - ההפקה עוברת דרך מאתיים שעות הקלטה של ג'אם סשנס, שם מתקיימים אלמנטים מרובים; המוזיקאים שונים (סנופ דוג, 2 צ׳יינס ואשר זה רק חלק מהשמות) והכלים מגוונים (כלי נשיפה, כינורות ואף בנג׳ו) שומרים לאורכו על סאונד חם ורענן. תהליך זה מעניק לאלבום טעם של אורבניות חדשה, אחת שעדיין עובדת על תרבות הסאמפלינג, אבל מרגישים דרכה היטב את התחושה של הג'אם סשנס - כאילו אתה יושב איתם שם בחדר ומנענע את הראש.

אנחנו שומעים היטב באלבומיהם הקודמים שדה לה היו כאן, ועם אלבומם האחרון, הם כאן גם עכשיו. האלבום הזה נותן את ההוכחה המובהקת שאת הייחוד המוזיקלי של דה לה אי אפשר לקחת אף פעם, בייחוד שלא ב-2016.

בן טופח ומערכת הספוג
18Young Thug - Jeffery

כאדם, Young Thug תופס את המשבצת של האיקונוקלסט בקליקת המקובלים של ההיפ הופ. כל תדמיתו קורנת בהתנגדות משוועת והתרסה כנגד השקפות, אמונות וגישות מקובלות, למשל העובדה המשעשעת שטרם עומד לזכותו אלבום סטודיו. הראשון יקרא Hy!£UN35 והוכרז ללא תאריך יציאה משוער.

שנת 2016 הייתה השנה המוצלחת ביותר עבור האמן בן ה-25 מאטלנטה, ג'ורג'יה. מראפר אשר התקבל בביטול כנרקומן ורקדן טראפ חובב הוא עבר טרנספורמציה לכדי מוזיקאי מתוחכם המניב הקלטות משולהבות, אינטימיות ומלאות תשוקה. לא רק זאת, ת׳אגר מורח את כל הטוב הזה על שלושה מיקסטייפים בשנה החולפת. פריחה, אשר ניצנה צמח עם Barter 6 מאמצע 2015. ב-Jeffery, מצליח ת'אג לשאת דברי תיאור ויסצרליים המקשרים שמחה, נואשות וחרדה מפוקחת. בשילוב עם הנוחות שהוא משדר בשירתו, שאר רוח מעורר קנאה, תיזמונים מושלמים, קול עורבי במקצת וסיום הברות שנשמע כמו דלת חורקת בטירה רדופת רוחות - פושטת במאזין תחושה של התרוממות לשלב הבא בסאונד של משחק הראפ. נראה כי ההכרה שת׳אגר מקבל מהזרם המרכזי עושה לו טוב והוא מצא נוסחא מוצלחת להעביר את חזונו ואישיותו להמון.

התוצר האחרון, Jeffery, מהווה את היצירה הפופית ביותר שלו מזה שנים. השירים ב-Jeffery עולים גדותיהם בסאבטקסט רומנטי. הרקורד מתכווץ ומתרחב כמו לב תמים באהבה צעירה, כלוא בתוך תיבת צלעות של מאונן סדרתי. מבט על חייו של ת׳אג מאיר נקודה מעניינת: לג'פרי לאמאר וויליאמס 6 ילדים מ-4 נשים - הספק נאה בהחלט. כך בדיוק, הניגודים שבחייו רקומים לתוך המיקסטייפ – אשר אינם נצמדים לקווי עלילה של סיפור אהבה קלאסי, אלא מורכבים מסצינות חיבה קצרצרות המתחברות לכדי קלטת סקס עם הקדשה אוהבת. ארוסתו הנוכחית שימשה לו כהשראה ל-Jeffery, ונראה כי אחרי שנים של הוצאת מוזיקה בינונית, הוא מצא מישהי שעושה לו, וליצירתו, רק טוב.

דניאל אלף
17Chance the Rapper - Coloring Book

Coloring Book הוא אחד האלבומים, או יותר נכון מיקסטייפים, המעניינים והמוצלחים ביותר שיצא לי להאזין להם השנה, הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה מוזיקלית.

מבחינת הקונספט, מדובר באלבום מאוד חיובי, אופטימי ומעודד, אך יש בו דבר נוסף שאינו רגיל בנוף ההיפ הופ (של טרום 2016), והוא הזיקה הברורה לנצרות ולשורשי הגוספל הכנסייתיים של המוזיקה השחורה. צ'אנס מתעקש לא לשחרר את האלבום תחת שום לייבל, אלא כאלבום חינמי ברשת, דבר המאפשר לו לא רק חופש יצירתי נרחב, אלא גם לממש את תחושת השליחות והמשיחות שמלווה אותו, בייחוד בתקופה בה החברה השחורה בארה"ב יכולה להיעזר בכל טיפת אמונה בה היא יכולה להיאחז.

מבחינה מוזיקלית, מדובר בשילוב מדוייק של גוספל יחד עם הסגנון הפופולרי ביותר היום בהיפ הופ - טראפ. כך, צ'אנס הוורסטילי מזגזג לו בין שירה נעימה לראפ מהיר, אל נהמות לא ברורות ואז לכמעט ספוקן וורד, כשכל זה מוגש על מצע של סמפולים מרגשים השזורים בערוצי תופים שבורים. תוסיפו לזה רשימת אורחים מכובדת, הכוללת בין היתר את קניה ווסט, ליל יאכטי, ליל ווין, פיוצ'ר, 2 צ'יינס ואפילו ג'סטין ביבר והנה לכם יצירה מגוונת, אקספרמינטלית ומרגשת שמציבה רף גבוהה מאוד לשאלה 'מהו אמסי בשנת 2016'?

צריך לציין שיחד עם העובדה שמדובר בפרויקט מעולה, ספק אם 2016 תיזכר כשנה בה צ'אנס הוציא פרוייקט מדהים. סביר יותר להניח שבטווח הארוך הפרוייקט ימצא עצמו קבור בין שלל האלבומים והפרוייקטים השונים שיצאו השנה. כמובן שמצד אחד מדובר בדבר חיובי, שכן זה פשוט אומר שהשנה הייתה מלאה בכל טוב. אבל אם נהיה כנים עם עצמינו, נהיה חייבים להודות שלמרבה הצער אלבום טוב זה כנראה לא מספיק: אם לא חטפת התמוטטות עצבים, רבת עם אמנים אחרים בטוויטר, אמרת שאתה לא אוהב את המוזיקה של ביגי או לא סידרת את השיער עם קוקיות וורודות שיתאימו לקעקועים על הפרצוף, אתה לא תקבל את החשיפה שמגיעה לך. 2016 אמנם הייתה גדושה בהמון מוזיקה, אבל בעיקר בהמון רעשי רקע שגברו על העיקר. מקווה שב-2017 נראה יותר אמנים כמו צ'אנס ופחות 'דמויות' שמנסות לפרוץ בזכות כל דבר אחר שהוא לא מוזיקה

בועז גילר
16Noname - Telefone

אלבום הבכורה של נוניים הוא אחד מההפתעות הגדולות שקראו השנה. הראפרית, שעד כה הייתה מוכרת משיתופי פעולה עם כמה מאמני האינדי ראפ בשיקגו (כשהמוכר ביותר ביניהם הוא צ׳אנס הראפר), נכנסה אל הליגה של הגדולות עם ראפ מודע, חשוף ורגיש, שנותן פרספקטיבה אישית-נשית מעוררת השראה. כיום, אפשר לדבר עליה בביטחון באותה נשימה עם לורן היל וחברותיה.

Telefone, הפלא ופלא, הוא אלבום מיוחד ויוצא דופן בנוף ההיפ הופ שמשלב ביטים נעימים, זרימה שוטפת ומילים ממוגגות שמתמזגים לחוויה עמוקה ואינטימית בו נוניים שרה על חייה כנערה בשיקגו לצד אהבות נכזבות. הנושאים שעליהם היא מדברת יכולים להיות מדכאים או קלושים, אך היא מעבירה אותם באופן שמעורר רגשות אופטימיים של תקווה והרבה פאן - בדיוק כמו בהופעה שלה בשמיני בנובמבר האחרון השנה בבארבי.

אורן פלג
15Death Grips - Bottomless Pit

Death Grips מעולם לא נחשבו מסורתיים, ובחמש השנים האחרונות הם עשו כל שביכולתם להמשיך להתרחק מהתיוג הזה. מאוד קל לבחור בנתיב המתבקש ו"למנף" את קיטלוג ההוויה החריגה שלהם לכדי תעלול פרסומי, אך זהו קו מחשבה מנוון המוביל למסקנה סתומה כי עצם קיומם כישות יוצרת היא ברת ביטול. Death Grips היא להקת היפ-הופ ניסיונית הפועלת מ-2010. דרכה החלה בקול תרועה כאשר הפילו את אחד המיקסטייפים הכי אגרסיביים, מבחינת סאונד, בהיסטוריית ההיפ-הופ. אותה הוצאה בלבלה, היממה וקרעה את עורות התוף של מבקרי מוזיקה והקהל הרחב כאחד.

המוזיקה שלהם פורצת את האוזניים, מתגנבת אל הלב דרך תעלות מדממות, לופתת ואוחזת בו למוות. את האנומליה השוררת לא ניתן להקביל לשום דבר שנוצר בעבר או מאז. אלבומם נורה לאוויר העולם, מגלה דבר חדש וחושף תהומות משק השיגעון שלהם, הנראה כחסר תחתית. וזה בדיוק הדבר המתסכל ביותר בהם. מנקודת מבט של מאזין אדוק, הגעתי להבנה שאין סינגל שמאגד את כל מעלותיהם לכדי רצועה מזוקקת. כל אחד מששת אלבומיהם מורה שיעור שונה: The Money Store היווה את ה-101 על הוקים, No Love Deep Web היה סמינר על אווירת אופל רודנית, Government Plates קייטנת גלישה על גלי סינתיסייזר אחוזים טירוף ו-The Power That B הכשרה מתקדמת לגיטרות מעורפלות וצלילים איטרייתיים. תמיד האמנתי שאם כל האלמנטים הללו יתגבשו לכדי תוצר מוגמר – הצאצא של הריטואל המושחת הזה יהיה אלבום נויז-היפ-הופ מושלם.

והנה ב-2016, הכוכבים הסתדרו בשורה וקיבלנו את Bottomless Pit. האלבום הנגיש ביותר של הלהקה אי-פעם ובו בעת האנרגטי ביותר, שמהווה נקודת זינוק מושלמת למאזין החדש. השירים כאן קצרים מהרגיל עבור דת׳ גריפס, אך אילוצי הזמן האלו עובדים דווקא לטובתם, שכן הם מצליחים לרפד את שיריהם צפוף ברגעים עסיסיים של אוברלואד תופים, שירה עבה ותוקפנית, מעברים מעוותי תפיסה והברקות של עקיצות אלקטרוניות. אין באלבום נקודות תורפה. החריגה מעננת האדישות היומיומית מרעננת והחיות צמאת הדם שלו מדבקת. הוא הפסגה של כל מה שדת׳ גריפס מייצגים וקיוו אי פעם להיות.

דניאל אלף
14Denzel Curry - Imperial

אם במישהו משתלט הדחף ההרסני לרצוח מישהו, לפני שהוא הולך לקחת את הסכין מהמטבח - כדאי שיעצור ויקשיב קודם ל-Imperial של דנזל קארי. אני יכול להבטיח, שכמות הארגסיביות והטרור שתשמעו באלבום, יבטלו כל מחשבה רצחנית שהייתה לכם קודם לכן.

Imperial הוא האלבום השני של דנזל קארי, ראפר צעיר ומבטיח בן 21 המגיע מפלורידה. מדובר בהצהרת כוונות אינטנסיבית ומושחזת, שלא תאפשר לכם להוציא את קארי מהראדאר המוזיקלי שלכם בזמן הקרוב. קארי ראפר פסיכי ומוכשר, שמחורר שורות כאילו הוא AK-47, עם חרוזים מדויקים, מילים גבוהות ומהירות מסחררת. כאן, הוא מגיע רעב מספיק בשביל לתת ביס בכל שיר ברמה שלא תשימו לב לשום דבר חוץ מלכישוריו שיוצאים על המייק. בשיר הפותח לדוגמה, ׳ULT', אם תנסו לספור את מספר החרוזים שרצים רק בוורס הראשון (שלא נדבר על לעמוד בקצב), כנראה שתפסיקו באמצע; ב-׳Knotty Head׳ הוא גורם לנו להבין שזה רק עניין של זמן עד שייקח את תואר הבוס הגדול של פלורידה מריק רוס. רעב כל-כך, בסוף השיר ׳Sick and Tired' הוא אומר שלא אכפת לו מכלום - כי ברגע שיראה את הבחור שרצח את החבר שלו, הוא ייקח את הדברים שלו, יזיין את החברה שלו, ויהרוג את הילד, עוד יום במשרד. ו-וואלה, קשה לא להאמין לו.

Imperial מכניס אותנו לעומק ראשו של קארי המוכשר, ונותן לנו טעימה רצינית מאחד הראפרים הכי טובים שיש למשחק להציע היום. רמת הכישורים שלו היא מהגבוהות בשוק בכל מה שקשורים לסקילז נטו. זה רק עניין של זמן עד ששאר הראפרים הצעירים יבינו זאת - ויתחילו לחשוש.

רן ברנע
13Common - Black America Again

Black America Again יצא בשיא מערכת הבחירות האחרונה של הילארי נגד טראמפ, ואי אפשר לבקש תזמון טוב יותר. באלבום, קומון מתחבט עם הדיכוי, חוסר השוויון (גם בין המינים), הגזענות והממסדיות הרווחים  באמריקה. הוא פורש את משנתו באזני האוכלוסייה השחורה, כדי לחזק את הערכיות שלה כתנאי לחופש וביסוס תרבותם. הוא פונה אל החמלה וההבנה, האמפתיות והסובלנות, בכדי להגיע לגבהים חדשים בינינו לבין עצמנו בחברה; והוא פונה להמון כיוונים שונים תחת אותה האג׳נדה: ב-'Joy and Peace', הוא מדבר על כך שהמטריאליזם לא יביא לאושר; ב-'Black America Again' הוא מדבר על קלות ההדק המשטרתית שאופפת את ארצות הברית בשנים האחרונות; וב-׳The Day Woman Took Over׳, כפי שמעיד שמו, הוא מצהיר שנוכל להגיע לשלום ואחווה עולמיים רק ביום שבו נשים ייקחו את המושכות.

המעטפת המוזיקלית הניתנת באלבום מתקבלת על ידי עבודתם העילאית של קארים ריגינס (Karriem Riggins) ורוברט גלאספר (שהופיע בארצנו השנה). הביטים עשירים בצבעים וסמפולים, שנותנים מחווה יפהיפייה לסול והג׳אז של פעם. אבל זוהי לא תחושת הנוסטלגיה שמהווה מפתח כאן, אלא הרעננות והפתיחות שיש לצליליהם להציע. מדובר בשני מוזיקאים מוכשרים המשתפים פעולה לכדי יצירת עולם פסטורלי ופתוח, שיאפשר לקומון לתאר את חזונו בצורה הטובה ביותר. פעם היו אלה קנייה ווסט וג׳יי דילה, והיום- ריגינס וגלאספר.

Black America Again הוא פרויקט שהנושא המעניין ביותר בו הוא השליחות שבשמה הוא נעשה, והיא הכוח המניע המשמעותי ביותר של קומון. יחד עם ריגינס וגלאספר, השלישייה ממריאה לגבהים מדהימים בהם קומון לא ביקר מאז 2005 עם Be.

רן ברנע
12Kanye West - The Life Of Pablo

בוא נתחיל מהצהרה אחת - ב-2016, קנייה ווסט איבד את זה. אין מה לעשות, 2016 זוהי שנה לא קלה - המון עליות, ירידות, וגם הרבה תהפוכות. בהרבה מובנים, The Life of Pablo הוא הפסקול המדויק ביותר של השנה. העניין הוא שיש המון קטעים שלא נרצה לזכור מהשנה ההזויה הזו.

The Life of Pablo מציג את החיבור של קנייה לגל החדש של הראפ, אך למכנה המשותף הנמוך שבו - הטראפ הזול, סאונדקלאוד ראפ, הליטלים למיניהם וגישת ה-"Get Money Fuck Bitches״. כן, במקום לצפות מאחד מאומני הראפ הגדולים בכל הזמנים לעלות את הרמה ולהגדיר רף חדש, הוא אשכרה צונח לרמה של ילדי הקורקינטים החשמליים.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון - מוזיקלית, The Life of Pablo הוא אחד האלבומים הכי יפהפים שיצאו השנה, ואפילו מהיפים בקטלוג של קנייה. הבעיה היא שהכל טוב ויפה עד שקנייה פותח את הפה. לפעמים הוא וחבריו מצליחים להוציא סוג של קסם אם מתאמצים לשמוע, אך לצערנו כל ההתאמצות הולכת על לסתום אוזניים ברגע שהחרא הבעייתי מגיע לאוזנינו. מצד אחד, יש את הוורסים המצוינים של צ׳אנס ('Ultralight Beam'), קנדריק (׳No More Parties in LA׳) ואפילו קנייה עצמו (׳Real Friends׳); ההוק המרגש של קיד קאדי ב-'Father Strech My Hands Pt. 1'; ואינסטרומנטציה מהממת ומעוררת השראה לאורך כל האלבום (החצי השני של 'Famous׳, מבחינתי, נותן את אחד משימושי הסמפולים היפים בקריירה של קנייה). אולם, מצד שני, יש את האוננות המוזיקלית של ריהאנה לאורך 'Famous׳; שיר עם יאנג ת׳אג שמבטל את כל הייחוד של נוכחותו (׳Highlights'); פיצ׳ר נוראי של כריס בראון, ברמה שפשוט מבישה את האלבום (׳Waves׳), וכמובן, לקינוח, וורסים נוראיים של קנייה (״Now if I fuck this model/ And she just bleached her asshole/ And I get bleach on my T-shirt/ I'ma feel like an asshole"). לרוב שירי האלבום קשה להאזין בלי להחמיץ פנים בנקודה כזו או אחרת.

קנייה ווסט הצליח להגיע לנקודה שכל מה שהוא מוציא מוגדר כזהב. אני שמח לראות אותו חוצה את הרף האלמותי הזה, אבל לא במחיר שבו ישחרר מה בזין שלו וזה יתקבל כתשואה מוזיקלית חדשה. לאחר הוצאת האלבום, ווסט הבטיח אלבום חדש באוגוסט 2016, העונה לשם Turbo Grafx 16. אוגוסט עבר, ואיתו גם ההבטחה של קנייה; ועדיין נשב כאן, נחזיק אצבעות, נאחל לו רפואה שלמה - ושיוציא את האלבום שיחזיר את השפיות שלו, ושלנו.

רן ברנע
11YG - Still Brazy

את אלבומו השני של YG אפשר לכנות בשתי מילים בלבד - גנגסטה שיט. עד כדי כך גנגסטה שבמהלך ההקלטות מישהו נכנס וירה בו. YG לקח את התקרית כמיתולוגיה אישית שמתפארת בהיותו "קשה להריגה", וחזר להקליט את Still Brazy אשר ממשיך היכן שאלבומו הקודם מ-2014, My Krazy Life, עצר.

כאן, YG מתמודד עם הפרדוקס של להיות גאנגסטר-סלבריטאי, והמאבק באלימות תוך כדי ההתפארות ממנה. הוא מסמל כאן את ה"קול מהרחוב", ופונה לגישה יותר מודעת, פתוחה וליברלית. זה מתבטא בטקסטים ישירים מאוד שמדברים על מגוון רחב של סוגיות, מגזענות ('FDT' ,'Blacks & Browns'), ועד חגיגות חיי הגנגסטה ('Twist My Fingaz׳) ובחינתם ('Who Shot Me?׳). המילים החותכות של YG ישובות על ביטים מינימליסטים שמכבדים את מורשת הג'י פאנק, ולוקחים אותה לעתיד רענן ורקיד. כך האלבום נעשה הכרחי להיפ הופ של 2016.

אורן פלג
10Vince Staples - Prima Donna

קולו הראשון ששומעים מהרמקול ברגע שהאי.פי נכנס לאקשן הוא של אנדרה 3000, וזה כבר שם את ההוצאה שווינס סטייפלס הוציא השנה, Prima Donna, במקום טוב. הסמפול הזה של אנדרה מהוורס האחרון שלו ב-ATLiens, והדרך שבה ג׳יימס בלייק מעוות אותו באופן כה מושלם, יוצרת הרמה חמה להנחתה, שכל מה שווינס צריך לעשות זה להושיט יד.

הפעם אנחנו פוגשים את ווינס אחרי שחצה את שערי התעשייה, תוך כדי שהוא מסתכל סביב נראה כי הוא לא מרוצה מהמקום שבו הוא נמצא. השיר ׳Smile׳ הוא דוגמה מצויינת: בשיר נראה שווינס משחק עם התעשייה בדיוק לידיים שלו, עם ריף גיטרה קאצ׳י ומזמין בפזמון, וסטקטו אחד גדול בבתים, שנועדו להסוות ליריקה אפלה שמתחבאת אם רק מניחים אוזן על השיר ולא מקדישים לו את מלוא תשומת הלב. ׳Loco׳, השיר העוקב שמארח את משוררת ה-R&B הצעירה, קילו קיש, מוציא את ווינס משליטה אל כאוס טוטלי. בוורסים, שמלווים בצלילי חריקה לא שגרתיים על מקצב טראפ מינימליסטי אך מפלצתי, הוא מרגיש כמו השיט הכי חם בשוק, אלים, מסומם ולא מתנצל - ״Sick of these rapper stealing my swagger/... Get this shit cracking/ Crack his jaw open/ Crack in my system״. קילו קיש מתפקדת בתור המחשבות המאזנות בראשו של ווינס כמנטרה ארוכה על מנת לפקס את מחשבותיו; ״Everybody get a little bit crazy/ Seems like you've been feeling that lately/ Everybody gets a little bit lonely/ Keep breathing slowly slowly״.

האסימון שגרם לי להבין כמה האי.פי. הזה גאוני נפל רק כשראיתי לראשונה את עטיפת הוויניל שלו, כשהוא מסתכל על חבל תלייה. הרי בעטיפה הרגילה, ווינס בעל הראש הגדול מישיר מבט במבט ריק ועייף. בתקליט, כשלוקחים 90 מעלות הצידה, מתגלה שהוא בעצם מסתכל למוות בעיניים. אבל במקום נדנוד מכיסא ושהייה באוויר, 40 שניות אל תוך האיפי נשמעת ירייה. זה הוא אחד מהרמזים המתרימים הכי אכזריים שיצא לי לשמוע באלבום, כי לווינס כלכך נמאס מכל מה שקורה מסביב והרעש הזה אפילו נכנס לפינה שלו (כמו הצרחה שנשמעת ברקע בזמן ההקלטה שבסוף ׳Smile׳) שהוא מחליט להתאבד. שמעתי הרבה וויכוחים לגבי סדר האיפי: הוא זורם מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, השיר האחרון הוא בעצם הראשון... זה לא משנה. מה שבטוח זה שהמוות פה הוא בלתי נמנע, כמו בחיים.

עדי טוכטרמן
9Skepta - Konnichiwa

באלבום שנותן עדנה מחודשת לז'אנר הגריים הבריטי, סקפטה מבצע זינוק משמעותי. זינוק לא רק לז'אנר, אלא גם לאיכותו כראפר, וביסוסו כאחד האמנים המצליחים בממלכה. סקפטה, או בשמו האמיתי ג'וזף אדנוגה, ניסה את מזלו כראפר משנת 2007, בה הוציא את אלבום האולפן הראשון שלו; אך עכשיו, עם Konnichiwa, אלבומו הרביעי, הוא הצליח בכל אספקט. עוד הוכחה למשפט הנדוש "אין דבר העומד בפני הרצון", כאשר סקפטה מציב רף חזק בהיפ הופ הבריטי (ואף העולמי) העכשווי.

Konnichiwa הוא אלבום שהמתינו לו זמן רב, עת הוצאת הסינגלים הראשונים כבר ב- 2014 ו- 2015 שזכו להצלחה ענקית וחוצה יבשות, עד שהאלבום נחת והציג היפ הופ חסר פשרות - ליריקה בעלת אידאולוגיות חריפות ואמיצות, החל מיחסה של בריטניה כלפי מהגרים (הוריו של סקפטה עצמם מהגרים ניגריים), ועד למחשבות אישיות ביותר ודעתו על תעשיית המוזיקה. הביטים, שהופקו כמעט כולם על ידי סקפטה עצמו, יבשים, שמנים וכבדים במהותם, וטומנים בחובם זעם ולכלוך שלא ניתנים להתעלמות. אותנטיות חזקה וטהורה מתפרצת לאורך האלבום, המזכירה את זו של תקופת תור הזהב בראפ; התוצאה - אלבום מענג שראוי להאזין לו וללמוד מקוריות מהי.

תומר מרבני
8ScHoolboy Q - Blank Face LP

הגנגסטה ראפ נמצא כיום בשלבי התעוררות לאחר תרדמת ארוכה. לאחר תקופת זמן מורטת עצבים של שיטוט בחשכה וטחינת מים על מנת להישמר תחת המורשת של NWA וטופאק, ראפרים מוצאים את פינתם בעולם המשוגע הזה. בעידן שבו הפוליטקלי קורקט יושב כענן מאיים ואפור על הראפ האמריקאי, חלוצים כמו YG וסקולבוי קיו לא מפחדים טיפה להירטב.

Blank Face LP הוא האלבום הכי מושקע שסקולי הוציא. האש הרוקנ׳רולית שמלווה את האלבום, עוד מהאינטרו 'TorcH', מביאה עימה בשורה של ״חלאס נמאס, הנה מה שבאמת קורה״. גן עדן או גיהינום, עושר או כלא - זו החשיבה של סקולי לאורך האלבום; ב-׳Lord Have Mercy׳ הוא מתחנן לרחמים מאלוהים, אבל ב-׳Groovy Tony׳ הוא מוכן שוב לכל קרב יריות, ומי שרוצה זעם - יקבל.

האופן שבו ראפר מנסה להראות לנו את עולמו דרך עיניו ולזעזע את קהל המאזינים, לפעמים מרגיש כמו מלחמת התשה - מי נשבר ראשון. זה לא פשוט להסתתר במקום שעוד נמצא תחת בנייה ולשמר אותו כמקדש. Blank Face LP הוא ליטוש היהלום אשר הוא סקולבוי קיו והתקרבותו למעמד של סופר-סטאר גאנגסטרי אמריקאי אמיתי.

עדי טוכטרמן
7!Nxworries - YES LAWD

מאז אי.פי הבכורה של נו ווריז שיצא בשנה שעברה, נדמה כי ניתן היה למצוא את אנדרסון .פאאק בכל רשימת אורחים מכובדת באלבום היפ הופ שיצא. הוא הפך להיות השם החם ביותר בסצינה עם יכולות המשלבות ליריקה חכמה ועוקצנית עם יכולות ווקאליות משובחות המתבססות על קולו המחוספס והבלתי ניתן לפספוס.

באלבום !Yes Lawd הביאו הצמד .פאאק את נולדג' את מלאכת הפיוז'ן שבין כל מחוזות המוזיקה השחורה על גווניה (ראפ, אר אנד בי, סול, פ'אנק ועוד) עם שלל סימפולים מגניבים לסף השלמות. מכלול השירים, שרובם לא נמשך יותר משלוש דקות, נותן פרספקטיבה מעניינת ושונה על תרבות החוף המערבי בכלליותה ועל החיים בקהילות השחורות של אותם מחוזות, אם יורדים לרזולוציות יותר עמוקות.

אם בתחילת השנה .פאאק הוציא את אלבום הבכורה שלו ושינה את פני הנוף המוזיקלי עם יצירתו, הרי שבמחצית השנייה השנה כל העיניים היו נשואות על נו ווריז, שהביאו אלבום עם טעם נוסטלגי בסאונד הנשמע כאילו נלקח משנות השישים-שבעים ובכל זאת נשאר רענן ועתידני גם ב-2016.

אור בן דוד
6Frank Ocean - Blonde

חלפו ארבע שנים מאז יצא אלבומו האחרון של פרנק אושן, בהן אינספור שמועות רצו לגבי אלבומו הבא; אך השנה, הגענו אל היעד. בעוד תקופה ארוכה שכזו אמורה למחוק קיומו של כל אומן ממוצע מהמפה ומהמודעות, כלפי אושן ההייפ רק גבר. וכך גם היה עם האלבום Blonde, שיצא באותו שבוע לצד אלבום וידאו-מוזיקלי בשם Endless ויחד עם מגזין בשם "בנים אינם בוכים". אושן הוכיח שוב שאצלו זה הכל או כלום, ונתן כמות חומר וחשיפה אישית שתספיק לו בטח ל-5-6 השנים הקרובות בהן יעלם מהרדאר ויעלה חרושת שמועות בלתי פוסקת נוספת.

בלונד נשמע כסוג של המשך בקו האקספרמינטלי אותו יצר אושן בהוצאותיו הקודמות, בו הוא משלב אר אנד בי, סול והיפ הופ עם תתי ז'אנרים כדוגמת דרים פופ וטריפ הופ. אולם, ניתן גם לשמוע חספוס מסויים ליצירתו, כזה שמרים אותה למקומות חדשים הבוחנים את גבולותיו שלו. רצועות כמו 'Nikes' ,'Solo' ו-'Nights׳ מפגינות הן יכולות ביצוע מרשימות והן התפתחות מוזיקלית שלא מצפים לה מאומן בן 29 בלבד. הן נושקות לרמות חידוש א-לה "זיגי סטארדסט" של דיוויד בואי זצ"ל. אוסיף ואציין שאין זה אומר שכל אחד יוכל להאזין בהנאה לבלונד במלואו, עקב היותו מכיל סיפורים שלעתים מתעכלים מוזר באוזן. כמו כן, ההפקות המוזיקליות לא בהכרח יזיזו את גוף המאזין, אלא, יגרמו לו לשקוע עמוק במוח עד שהגאונות מובנת בבהירות. בעלי סבלנות ואהבה למוזיקה שחורה על כל גווניה ימצאו עצמם מתאהבים באושן ובאלבומו החדש.

הוא לא בלונדיני אגב (למקרה שתהיתם), אבל פרנק אושן הוא חידה שהפותרים אותה יזכו בסוג של מסע מוזיקלי שהוא חוויה ייחודית ללא צל של ספק. איזו חוויה בדיוק? זה כבר תלוי בכם.

אור בן דוד
5Isaiah Rashad - The Sun's Tirade

״נזיפת השמש״, החשיפה למציאות - כשכל העשן מתנקה ואתה מסתכל על עצמך במראה; מזועזע מכמה רחוק הלכת מעצמך, ואיך אתה מתכוון לתקן את העוול שעשית לא רק לעצמך - אלא גם לסובבים אותך. זה נושא האלבום המקיף - יום ארוך, מוכה שמש וחום מעיק שבו כמו מוקי בסרט ״עשה את הדבר הנכון״, אייזיה מחפש צל תוך כדי תזוזה בשטח.

במהלך סיבוב הופעות עם סקולבוי קיו, אייזיה ראשאד התמכר באופן מדאיג לזנקס ואלכוהול בדרך שכמעט וגרמה לו להיפרד מ-TDE יותר מפעם אחת. The Sun's Tirade הוא ההתנקות שלו. אייזיה מציג לנו כנות לא מתנצלת מצידו, דרך התוודות (״I can admit/ I've been depressed, I hit a wall, ouch״) וההבנה שבאמת יש לו בעיה (״Pop a Xanny, make your problems go away״). המאזין יוצא עם האלבום למסע אינטימי ומצמרר דרך נקודת מבטו של אייזיה; והוא מלא בשאלות שמעוררות את הספק העצמי יחד עם הגשות מרגשות.

The Sun’s Tirade הוא שדרוג נורא מיוחד לדמותו של אייזיה כראפר. לאחר בשורת הקלאוד-ראפ שהוא היה אחד מנציגיה הבולטים, הוא מעלה מדרגה ומוסיף עוד טעמים מהבית (צ׳טנוגה, טנסי) שבדרום. כפי שהוא אומר ב-׳Rosegold׳ - ״I got the music for the vibers"; הוא פורס את הספקטרום ומציג בנוסף באנגרים כמו ׳Park' המשכר ו-׳Titty & Dolla׳ עם שריקת המערב הפרוע. האירוחים יושבים כמו שצריך ולא לוקחים את הספוטלייט למופע של אייזיה (טוב אולי קנדריק וג׳יי רוק, טיפה). כפי שמוצג באינטרו, הלייבל שלו, בעיקר בחסות דייב פרי (Dave Free), דחפו אותו בחכמה לפינה על מנת שידחוף את עצמו להוציא את מה שנראה האלבום הכי טוב מבית TDE לשנת 2016.

עדי טוכטרמן
4Anderson .Paak - Malibu

אנדרסון .פאאק היה הראשון להתפרץ בדלת של 2016. בעוד שהמטען על כתפיו איים להכריע אותו, הבחור רק חיפש מקום להוריד אותו מעליו.

סיפור חייו על רגל אחת: ברנדון פאאק אנדרסון (מחזור 86') גדל לתוך מציאות ללא דמות אב, אחרי שהאחרון היה מכה את אמו עד שנאסר הרחק מהנער המתבגר. אמו פרנסה לבד את הילדים עד שנאסרה גם היא לתקופה ממושכת. פאאק העביר תקופה מסוימת כחסר בית ברחובות לוס אנג׳לס, כשאת הקריירה המוזיקלית התחיל בשם Breezy Lovejoy, בתור מתופף בכנסייה שלמזלו ראתה את הפוטנציאל הטמון בו.

האלבום המעולה ששחרר השנה, Malibu, מנקז את סיפורו האוטוביוגרפי של פאאק לצלילי חצוצרות נעימים, ומקצבי תוף איטיים אך הדוקים. המילים האישיות והסיפור הקשה משתלבים אל מוזיקה מתוקה וחוסר מאמץ נעים שמתאפשרים הודות להפקה מוקפדת מאד. למעשה, המוזיקה כל כך אופטימית שהיא מצליחה לסתור לחלוטין את מה שהמילים מנסות להציף. פאאק לא מתבלבל באף נקודה, ומגיש אלבום מגובש שיכול להתנגן שעות ברצף עקב הגבולות המטושטשים בין השירים. לאורך האלבום יש תחושת חמימות שנותנת את הרושם שהמאזין נכנס במקרה לסלון בו פאאק מתופף בתחתונים.

הרושם המעולה שיוצרת האחידות מתגבר כאשר מסתכלים על רשימת האורחים המכובדת. חלק מהכישרון הוא לוותר על האגו למען היצירה, ופאאק לא מתבייש להזמין חברים להשתתף במסיבה: 9th Wonder ומאדליב מגיעים לשבת על הקונסולה, וקולותיהם של רוברט גלאספר, טאליב קוולי וסקולבוי קיו נשמעים מדי פעם לאורך נעימות האלבום. אפשר להניח שאחרי הפריצה המטאורית ב-2015 עם קומפטון של דר. דרה, פאאק יכל להזמין את כל מי שנמצא במשחק - והוא בחר את מי שהכי מתאים, לאו דווקא הכי נוצץ. זהו אלבום שיצר אותו מוזיקאי מוכשר, בדרן שטובת המאזין היא נר לרגליו. אחרי שהוריד ממנו את עננת משקעי העבר, פאאק ידבר חזק בצמרת בשנים הבאות.

יואב אברהמי
3Kendrick Lamar - untitled unmastered.

קנדריק למאר הפיל את המיקרופון ב-2015. To Pimp a Butterfly חרך כל תחנת רדיו, רמס כל מתחרה במצעדים השונים ובעיקר לא ירד מהכותרות; ובצדק. אלבום שלם, מורכב, מאתגר, אמיתי ומה לא - כל סופרלטיב ייטב עמו. אך במקום לנוח על זרי הדפנה, כששתי אצבעות מונפות ויוצרות את סימן הניצחון, קנדריק שחרר את .untitled unmastered, אלבום שאריות שמלא בהכל - חוץ משאריות. קטעים באלבום אמנם נשמעים לראשונה קצת לא קשורים, אך ככל שמאזינים לו יותר מגלים כי הם מרכיבים שלד ממשי של אלבום.

untitled 5, עם הפלואו הג'אזי, האווירה המשומנת והקוסמית לצד הפלואו העצבני של קנדריק יוצר תחושה מענגת באזניים; או untitled 7, שלא רק שעומד כשיר בפני עצמו, אלא גם נותן לנו הצצה קצרה של כמה דקות אל האולפן דרך הקלטה מכוונת (או שלא) של תהליך היצירה. הגולמיות העצורה באלבום מאפשרת לפרש את התוכן לאלפי כיוונים שונים, כמו יצירה כמעט גמורה שהמאזין יכול להוסיף לה קו או שניים לפי תחושתו ולהפוך אותה כמעט לשלו. הפער בין TPAB ל-uu הוא לא פער של איכות, אלא, תצוגה של שני קצוות יצירה, שני צדדים של אדם, שני אלבומים מעולים. אם TBAP היה הדרך של קנדריק להוכיח את גדולתו כמוזיקאי, ב-uu קנדריק הוכיח כי הוא אמן אמיתי, כזה שמציג את כל מורכבות יצירתו ולא מקל על אלה הצורכים את תכניו. אז אולי uu הוא אלבום עם צבע אחר, עמום יותר, פחות מזוקק, ואין ספק שיצר פחות תהודה מאשר TPAB; אבל הוא מצליח לגרום לנו להביט על קנדריק באור שונה ולמצוא את העניין והסקרנות ביצירה שלו מזווית אחרת לגמרי. אם ה"שאריות" של ראפר אחד טובות ממיטב ההוצאות שראו אור השנה, כנראה שמדובר בראפר עם כשרון שמעבר ליכולתנו לתאר.

דור זלוטניק
2A Tribe Called Quest - We got it from Here... Thank You 4 Your service

קאמבק בדרך כלל נידון לכשלון. הסיכויים שמישהו ירצה אותך אחרי אחרי 18 שנים, או שתיצור משהו שלא הבאת קודם - שואף לאפס. העניין עם הטרייב קולד קווסט, ובייחוד עם קיו טיפ, זה שכאן לא היה צריך לפחד כלל. כל מה שהוביל אותם לפני עשיית האלבום העיד על טובות (בייחוד אלבומי הסולו המדהימים של טיפ); ובעקבות מותו של פייף דוג ז״ל, החבר׳ה ידעו היטב מהו גודל המשקל הענקי שנושא אלבומם החדש. בהלוויה של פייף, בעודו מדבר על מהות החברות ביניהם, קיו טיפ הצהיר במונולוג - "It was just music man!". ובכן רבותיי, גם כאן, לא תקבלו דבר מלבד מוזיקה זכה ונצחית, שאף מובילה אל דברים גדולים עוד יותר.

האלבום החדש של הטרייב מהווה מופת מכל הבחינות - הפקה, סאונד, אחווה, הירתמות, המשכיות ותשוקה. כל אחד באלבום נותן כמה מהרגעים הטובים בקריירה שלו, בין אם אלה הסוסים הזקנים כמו באסטה ריימס ואנדרה 3000, או סוסי ההרבעה המהירים כמו קנדריק למאר ואנדרסון פאק. אפילו ג׳ארובי, שלא שמענו אותו זורק וורס לעולם לפני כן, מספק כמה מהוורסים הטובים באלבום. ככה זה שמדובר באלבום שנועד לשבח את שמו של חברם הטוב ביותר, ולסגור חתיכת מעגל. אין מקום לפישולים, כי הכל מונח על הכף.

תחושת החופשיות והזרימה בין החברים באלבום היא המפתח ליצירתיות הפרועה שלו. אם זה ב-'Solid Wall of Sound׳ שם באסטה ופייף מנהלים דיון אי שם בחלק הקאריבי של גן העדן; או ב-׳The Space Program׳, בו אנחנו מתכוננים לעלות על החללית שמשגרת אותנו אל שערי השמיים; אנחנו נעים מתו אל תו, רגש אל רגש, ששום דבר לא מוביל אותם מלבד טוהר המוזיקה והחברות.

באלבום הזה נופל האסימון שאין כזה דבר ׳הטרייב קולד קווסט׳, כולם זה עם זה ביחד - אין הפרדות, קטלוגים או השתייכויות (ב-'Mobius' המפלצתי לדוגמה, האורחים היחידים בשיר הם באסטה וקונסיקוונס. ג׳ק וויט השתלב באלבום הזה כאילו היה חבר בטרייב מאז 93׳ - כל פריטת גיטרה שלו בכל שיר ושיר, היא לא פחות מהכרחית). המטרה שלשמה התאגדו החברים - עשיית כבוד למורשת של פייף והטרייב, מוצאת לפועל באופן בלתי ניתן לערעור. לאנשים אשכרה היה קשה בהתחלה לעכל את העובדה שמדובר באלבום כל כך פאקינג טוב. זוהי ההוכחה המוצקת לכך שהטרייב הוא הרכב ההיפ הופ הגדול ביותר בכל הזמנים - כשזה הגיע כבר לרמה מעל המוזיקה, אל השמימיות.

רן ברנע
1Danny Brown - Atrocity Exhibition

מעטים הם האלבומים ששולחים את ידיהם אל המאזינים ומטלטלים אותם עד לקבלת תוצאה מושלמת של אהבה והבנה מצידם. ב-Atrocity Exhibition, דני בראון רקח דבר שאינו ברור אם יחצה מגדרים שונים של חובבי מוזיקה. אומנם זוהי גישתו של בראון - למה לכופף את עצמך כדי להגיע למגדר כזה או אחר? שיזדיינו! הוא אמן בשביל כל מי שמכבד את עצמו מספיק על מנת לאתגר את עצמו מוזיקלית, מבלי להתפשר בדבר הישן והטוב. אבל רגע, אהבה והבנה… מהן? ואיך הן קשורות למרקחת אותה יצר?

בראון יוצר באלבומו החדש דמות אוטוביוגרפית המתהלכת בין הצללים על מנת לחפש רגיעה מספקת, שבינתיים נוחלת נפילה נפשית הדרגתית. מה יותר קשה מכך? הוא נופל לפחדים עמוקים הכוללים סמים קשים, התמכרות לזונות ורציחות בירייה; ובתוך כל העניין - הוא גר בעיר דטרויט - העיר עם הכי הרבה פשע בארצות הברית, שם העירייה פשטה את הרגל והמשטרה עייפה מלרדוף אחר אופטימיות. עיר בה דני הצעיר, בעת הליכה לצרכניה על מנת לקנות לחם, נקלע לשוד באיומי אקדח. כן, זאת לא אגדה אורבנית, זוהי מציאות קשה של פשיעה אינסופית התופסת אותו בביצים בתרחיש טריוויאלי להחריד שכזה.

אולם, בראון מסתכל על סערת מחשבותיו ישר בעיניים, ונותן לחקר העצמי להכתיב את אלבומו. הביטים באלבום, שמכניסים את המאזין אל פיהן של תהומות מרתקות הבנויות מארס פואטיקה אישית וחסרת התחשבות בנוסחה המוכרת, הם כלי מרכזי לא פחות מהליריקה. בנוסף, הביטים באלבום לא דומים לשום דבר ששמענו קודם לכן, והם לא דומים כלל למשהו ששומעים בראפ העכשווי. פול ווייט, יד ימינו של בראון שהפיק את רובו המוחלט של האלבום, עשה חיל בהבאת הפוטנציאל המוזיקלי של האלבום למקסימום. רוק פסיכדלי ('The Downward Spiral'), האוס נסיוני ('When It Rain'), וקלידים מתוקים המשתלבים עם תיפוף מריר ('Really Doe', אותו הפיק Black Milk, בן עירו של בראון) - הם רק קצה המזלג של ורסטיליות פרועה ובלתי צפויה; ורסטיליות המתפקדת כלונה פארק מסחרר ומסויט שכל שיר בו הוא מתקן אחר ששונה לגמרי מקודמו. יחד עם גישתו של בראון, הביטים באלבום עושים אותו לכזה שתוקע את חרבו בתאריך התפוגה של מרקחתו, ומנצח בקרב את העל זמניות.

אז אהבה והבנה מהן? אציע מילה אחת שתאגד את שניהם - התמדה. כשסיוטו הגדול ביותר של אדם הוא חלומו הרגיל של דני בראון, הוא מבין שיש לו ייחוד שיאלץ אותו לפתח לעצמו מבצר בו הוא פורש את מחשבותיו הפנימיות והכמוסות ביותר; שם הוא מתעמת איתן וממשיך לסחוט מהן את המיץ. 3 שנים מפרידות בין Atrocity Exhibition ל-Old, אלבומו הקודם של בראון; 3 שנים בהן הוא התבוסס בעצמו, וירד לחקור עד הפרט האחרון כל אחד ממרכיבי נפשו השסועה. 'Hell for It' הסוגר את האלבום, נותן לנו להבין שקתריזס הוא לא מצא - אך הוא לא עומד לוותר בשום שלב בדרך. ההתמדה הזו תלויה בו, אבל היא תלויה גם בנו, ולכן האלבום ימשיך לטלטל אותנו בכל פעם מחדש כשנאזין לו. כל שנשאר לנו לעשות, הוא להודות לו שקיבלנו אותו.

תומר מרבני