The Divine Feminine

Mac Millerמאק מילר חוזר באלבום חדש, בו הוא שם בצד את התדמית הבד בוי-ית המוכרת שלו והופך לרומנטיקן נאצל - וזה לחלוטין עובד
בועז גילר16/09/16
לפני בדיוק עשור הכריז הראפר נאס שההיפ הופ מת. בדיעבד, לא רק שמדובר היה בהצהרה אומללה עבור שנה בה יצאו לאוויר אלבומים שכבר הפכו לקלאסיקה, אלא שבעיקר בשנים האחרונות, נראה שהסטנדרטים בראפ רק עולים והופכים מאתגרים יותר. נכון, על כל אמן מוצלח אפשר למצוא עשרה מזעזעים, אבל מי שעושה את זה נכון, עושה את זה ברמה גבוהה יותר מאי פעם. שילוב שירה, החלפת מקצבים, וכתיבת טקסטים אבסטרקטים יותר מתמיד – הפכו כבר לסטנדרט החדש בתעשייה אליה מכוונים היוצרים. בהתאם לכך ולשמחתי הרבה, מאק מילר מראה באלבומו האחרון The Devine Feminine שהוא ללא ספק שייך לקבוצה הנכונה במשחק, כשכשרונו הרב בולט בכל רגע ורגע באלבום.

על אף פועלו הרב (שלושה אלבומים ואינספור פרוייקטים קטנים יותר), מבחינתי, מאק מילר אף פעם לא היה בולט במיוחד בסצינת ההיפ הופ. הוא תמיד עשה רושם של מין ערס סטלן, תלמיד קולג' עצלן שלוקח הכל בקלות ומדבר בעיקר על מסיבות, בחורות וסמים קלים. לא משהו שראינו בעבר ולא משהו שבלט במיוחד אל מול שאר חבריו לתת-הזרם של הקולג' ראפ הרדוד. בנוסף, יחד עם הצלחתם המטאורית של קניה ווסט, דרייק או ניקי מינאז', היה קשה אף יותר לשים לב לראפר היהודי שנראה כממשיך דרכו של אשר רות' ולא יותר מכך. אך כיום, כשיותר ויותר ראפרים צעירים עובדים עם מתכון קבוע וצועדים בשבילים שאחרים כבר סללו עבורם, אלבומו הרביעי הוא סיפור שונה לגמרי, שבהחלט ראוי לתשומת לב.

אם נהיה כנים, מילר לא מחדש הרבה בנושא השחוק בהיסטוריה, הלוא הוא אהבה. אפילו מזווית ההיפ הופ, בה אהבה אמיתית ורומנטיקה הן בגדר טאבו, מילר לא באמת מביא משהו חדש לשולחן. כבר ראינו ילדים רעים שמדברים על רומנטיקה, רומנטיקנים שמדברים בקלילות על סקס, ונערים שהתבגרו וחדלו לראות בנשים אובייקט מיני. אך למרות שלא מדובר בחדשנות מהפכנית, בכל זאת זה כן פרוייקט אמיץ.

בתור התחלה, מדובר באלבום שלא רק עוסק באהבה, אלא גם מהדר את המין הנשי שלרוב נתפס כנחות בז'אנר השובניסטי. כך, מילר לא רק "מעז" להיות אמן לבן בז'אנר השחור, (כן, הכעס על האמנים הלבנים עדיין קיים) אלא גם ללכת נגד הזרם, ודווקא להאדיר את הנשים במקום להקטין אותן. למרות שללא ספק מדובר באלבום מסחרי, נראה שמילר פונה לכיוון ההפוך מהמקובל, בתקווה שהקהל יקבל אלבום שמדבר על נושא מעורפל – תפיסותיו לגבי נשיות; ולא על מאבקים, הצלחות, ושאר הנושאים שבהם עוסק כרגע הז'אנר המבעבע. בנוסף, הפרוייקט גם מכניס את המאזין לתוך חייו האישיים של מילר, דרך ההתלבטויות, הספקות, העצב, השמחה, ואפילו ההתרגשות של האמן שעד כה בעיקר נראה היה מנומנם ואדיש. חשיפת הקשר הרומנטי עם כוכבת הפופ אריאנה גראנדה מוסיפה לאלבום פאן אישי נוסף ומדביקה פרצוף לטקסטים, גם אם רובם נכתבו הרבה לפני שהשניים הפכו לזוג.

זווית נוספת של אומץ מגיעה מהכיוון ההפקתי. בעוד שנראה שמגמת הטראפ רק ממשיכה לתפוס תאוצה, מילר (שמפיק את הכל בעצמו תחת השם 'לארי פישרמן') בוחר שוב לשחות נגד הזרם ודווקא ליצור ביטים ג'אזיים קלילים, מלודיים ומלאי רגש. אך בעוד שהרכבים כמו דה לה סול בחרו במקצבים מעט בסיסיים יותר באלבומם האחרון, מילר דווקא הצליח ליצור פרוייקט בעל סאונד חמים, תוך שילוב מקצבים עדכניים שבהחלט מיישרים קו עם הלהיטים התורנים, מבלי לנסות לשחזר את תבניות הטראפ השחוקות. השירה הקלילה של מילר מוסיפה גם היא עניין, תוך שהיא משתלבת עם הביטים הנעימים והופכת את האלבום ליותר מ'רק ראפ'.

לאורך כל האלבום ניתן להרגיש שמילר פשוט נהנה ויוצר את המוזיקה שעושה לו נעים, מבלי לנסות להיכנע לתכתיבים או חוקים. כך, למרות השם המתיימר והמרוחק, הטקסטים באלבום דווקא מוגשים בגובה העיניים ובצורה שכל אחד יכול להתחבר אליה. מרבית הטקסטים לא מורכבים במיוחד, אך מאידך מילר מצליח גם להתחמק מקלישאות בנושא אהבה, ולמצוא את המיקום הנכון בין פופ לראפ. מבקרים רבים לעגו למילר בגלל שורות כמו 'I just eat pussy, other people need food', אבל דווקא כאן נראה שמילר מזכיר למאזין שאהבה לא חייבת להיות סיפור תמים של דיסני, או לחילופין סיפור טראגי א-לה רומיאו ויוליה. יחד עם זאת, פעמים רבות נראה שתפיסתו של מילר אל המין הנשגב היא בעיקר חיצונית וסקסיסטית, דבר שמרגיש מעט מפוספס באלבום שיכול בקלות היה להיות יותר מסתם 'האזנה כיפית וקלילה'.

נושא נוסף ראוי לציון הוא סוללת האורחים המשובחים שמתארחים באלבום. בעוד שפעמים רבות אמנים מארחים יוצרים אחרים כדי ליצור הייפ סביב האלבום, נראה שכאן האורחים נבחרו בקפידה והם תורמים בדיוק במידה שתעשיר את היצירה מבלי להאפיל על מילר או לגרוע מהאינטימיות שבשירים.

דוגמה לכך ניתן לראות בסינגל הראשון באלבום – 'Dang!'. השילוב בין הקול המחוספס והישנוני של מילר משתלב בצורה נפלאה עם הקול הגרובי והגבוה של אנרדסון פאאק שפקוד על הפזמון. השילוב ביניהם יוצר קטע פ'אנקי קליל וקליט שאי אפשר שלא לאהוב. אורח בולט נוסף הוא קנדריק לאמאר, שפעמים רבות מנסה (ומצליח) לגנוב את ההצגה, אך הפעם הוא דווקא משתלב בנגיעות נכונות ב- 'God Is Fair, Sexy, Nasty' מבלי לנסות להראות למאזינים מי הוא ה"טופ דוג" בשיר. עוד בין האורחים ניתן למצוא את סי לו גרין שמלטף את המאזין בשיר 'We'; טיי דולה סיין שמכניס קצת אווירת טראפ בשיר 'Cinderella'; ולמעשה האירוח היחידי שצורם באלבום הוא דווקא האירוח של אריאנה גרנדה, שלפתע הופכת את השיר המעולה 'My Favorite Part' לשיר פופ מאולץ.

אז האם בשנת 2016 עוד אפשר ליצור אלבום שלם על אהבה, מבלי להשמע קיטשי או לחילופין טרחן? מאק מילר בהחלט מוכיח שכן, זאת בתנאי שמגבים את היצירה בהפקות מיוחדות ובזווית ראיה חדשה ומקורית. אז נכון, לא מדובר כאן בטקסטים מהפכניים או נסיונות מוזיקליים דרמטיים, אבל באמנות, כמו באהבה, אם זה כנה ואמיתי, אי אפשר שלא לרצות עוד ועוד מזה.