אחרי שחיכינו לא מעט זמן לאלבום חדש, בחודש האחרון זכינו לשמוע את האלבום העדכני והתשיעי של ריק רוס, הראפר שכבר הספיק להיעלם מהרדאר בתקופה האחרונה. באלבום החדש שלו, Rather You Than Me, הוא מזכיר לכולם על מה עדיין מדברים היום ברחובות: בחורות, רכבים, סמים ונשיאים מתים – אך הוא עושה זאת אחרת מכל השאר. ממש כפי שתיאר את הכתיבה שלו בשם האלבום השלישי שלו, Deeper Than Rap, הליריקה של רוס תמיד ישירה, מדויקת ולא מתחנפת, וזה דבר שאנחנו נזכרים בו כבר בשמיעה הראשונה של השיר הראשון באלבום, 'Apple of My Eye', שמציג אקספוזיציה לקראת התוכן שהקהל הולך לשמוע בו. השיר הראשון מתחיל וכבר ברגעים הראשונים ניתן לשים לב להשפעתו העמוקה של רוס מעולם הג'אז באלבום הנוכחי: אל השיר הפותח מצטרף ומתארח רפאל סאאדיק, מוזיקאי מוכר בתחום ה-R&B הרך שנותן את הגוון המיוחד שלו לשיר. הג׳אז מחלחל גם בשירים אחרים באלבום, ביניהם ב-'Game Ain't Based On Sympathy' ו-'I Think She Like Me'.
לאחר שבזמן האחרון ראפרים רבים "התרככו" והחלו לשיר על זוגיות ואהבה, רוס נשאר עם הרגליים על הקרקע ולא שוכח את המסרים החשובים לו באמת. נכון, אי אפשר להתעלם לגמרי מהמין היפה ולא לכתוב לכל אורך האלבום על נשים והיחסים בינו לביניהן, אך נראה כי זה דבר שפחות מושך את מוזת הכתיבה של רוס, שבוחר להתמקד דווקא בנושאים 'רציניים' יותר. בשירים שונים באלבום הוא מערב ומדבר על דת, אמונה, פוליטיקה ופוליטיקאים, זורק רפרנסים בנוגע לאובמה, מצהיר כי היחס אל האוכלוסיה השחורה בארצות הברית עדיין לא השתנה, ובשיר האמור, 'Apple of My Eye', הוא אפילו מותח ביקורת על ממשלתו של טראמפ ואומר כי "אני שמח שטראמפ עלה לשלטון, הרי אנחנו צריכים להרוס לפני שאנחנו מתרוממים".
בנוסף למסרים החברתיים שהאלבום בוחר להעביר, הוא מצטרף לרשימה שהולכת וגדלה בזמן האחרון של הראפרים שהחלו להעביר ביקורת על חבריהם לתעשייה. הביקורת מופנית הפעם לא רק למוסדות ולממשלה אלא לאנשים עצמם – במהלך האלבום מוזכרים שמות של ראפרים שונים וביניהם קנייה ווסט, דרייק, טופאק, סנופ דוג ואחרים. בשיר 'Idols Become Rivals' המלווה בביט קבוע וזורם, הוא מדבר על האשליה האין סופית שהיא הרכבים שלא באמת בבעלותם של המוזיקאים והמפיקים שלהם יחד עם שעוניהם המזויפים.
מבחינה מוזיקלית האלבום דווקא לוקה בחסר; למרות שהרבה משירי הז׳אנר מבוססים על ביטים דומים, אמנים רבים מצליחים לחדש ולגוון את הלחנים לשירים שלהם. אומנם, האלבום האחרון של רוס לא מצליח לעמוד באותם קריטריונים של חדשנות ומקוריות. בשמיעה ראשונית של השירים נדמה כי כבר שמענו דברים דומים לא מעט פעמים. שיתופי הפעולה המרעננים באלבום הם אלה שמוסיפים לו נפח וגורמים לנו להרגיש את הגיוון והייחוד שלכל אמן יש להציע, כמו למשל הקטעים של Future ,Jeezy ו-Gotti בשיר 'Dead Presidents', והתוספות של Young Thug ו-Wale בשיר 'Trap Trap Trap'. אך בסופו של דבר, נקודת השיא באלבום זה דווקא קטעי הסולו של רוס עצמו, בהם הוא דואג להזכיר לכולם מי הוא באמת ומדבר על השקפותיו האישיות ולא רק החברתיות והסביבתיות, למשל בשיר 'Scientology', בו הוא כותב: "המשפחה זה הערך היחיד שלך, אני מודה שעשיתי כמה טעויות/ לא יכול להאשים את גיל ההתבגרות, הייתי כל כך מלא חמדנות". למרות האירוחים המקוריים שמשתלבים בצורה נהדרת באלבום, מורגש כי הדגש באלבום הוא לא על רוס עצמו אלא על הניסיון שלו לרצות אחרים בעזרת אירוחים מעניינים.
בסופו של דבר, האלבום הזה מראה את יכולות הכתיבה של רוס ואת היכולת שלו לשים זרקור על אומנים בצורה מעניינת; אולם, מורגש לעיתים כי הוא עוטה מסיכות, והליריקה הטובה נבלעת בין יותר מדי אנשים. בשורה התחתונה נוצר הרושם כי האלבום לא מייצג את רוס כמו שצריך. אולי זאת העייפות שגרמה לו לקחת צעד אחד אחורה מהבמה המרכזית, אבל אנחנו מאמינים שאם הוא יתחיל לעבוד על אלבום חדש שיתמקד יותר בעצמו, הוא יצליח לסגור מעגל לכבוד אלבומו העשירי וליצור אלבום שאפשר יהיה לזהות מקילומטרים שהוא של ריק רוס.
השאר תגובה