Do What Thou Wilt

Ab-Soulאלבומו החדש של אב-סול היא רכבת הרים של שדים, תעתועים ותשוקה
רן ברנע09/12/16

לפני שנתיים הוציא Ab-Soul את אלבומו השלישי, These Days, שמבחינתו היתה אמורה להיות חותמת האיכות שתמתג אותו ככוכב על, אחרי שזרק בפנינו את Control System המעולה מ-2012. אלא שה"אל" בגד בו ובזמן ששאר הבלאק היפיז (קנדריק, קיו וג׳יי רוק) ביססו את עצמם כאמני סולו גדולים, העדיפו רבים לשכוח ולהספיד את אב-סול; כך שלמעשה, האלבום יצר את האפקט ההפוך. אבל אז הגיע ה-16 לדצמבר והזכיר לנו שלעוף המוזר של TDE לא נגמרו המילים, כשהוא זורק בפנינו אלבום קודר ומורבידי בשם Do What Thou Wilt, המוכיח חד משמעית שלאב-סול עדיין יש משחק.

האלבום נפתח בשלושה שירים שבהם אב תופס ישר את המאזין ומבהיר מה תהיה אוירת האלבום מבחינת הסגנון המוזיקלי והפסיכדליה. הביטים האיטיים מכניסים עננה אקזיסטנציאליסטית אפלולית מלאת סמים וריברבים, עם קולות רקע וזרימה חולה שיושבת על הביט בשובביות מוחלטת. האסתטיקה יוצאת דופן וסוחפת את המאזין לשייט של פילוסופיות, פרדוקסים, תהיות ובחינות.

השיר הראשון '(RAW (Backwards׳ באירוחו של Zacari, מהווה את קריאת ה"חזרתי" של אב.. הביט מורכב מדינמיקה של תופים, בס, קולות רקע וגיטרה שמלווה אותו לכל אורכו ובסופו מתחילה לנסר. בשלישו האחרון הוא עובר לדבר פואטרי סלאם ופותח על ג'יי אלקטרוניקה, אותו העריץ עד שג'יי לא הסכים להודות שקנדריק יותר טוב ממנו (אחרי שהאחרון יצא בזמנו על קנדריק). הוא מקדיש לזה לא פחות משבע שורות, שם הוא אומר לקנדריק שייתן לו לטפל באלקטרוניקה בכדי לא ללכלך את ידיו כשהוא "מקבל את המפתח לעיר". את השיר הוא מסיים בשורות "I'm not talented, I'm skilled/ I'm the darkest knight with the shiniest shield/ Would've attend to university but it was too stupid to me/ Because the whole universe is just a city to me". באמצעות שורות אלו הוא חושף חלק מעברו (נשר פעמיים מקולג' קהילתי), ודרכן הוא משדר מודעות עצמית והצהרת כוונות לאלבום שלא הולך להיות דומה למה ששמענו ממנו עד כה. הסיום הזה, בדיעבד, גם חושף את הבעיה העיקרית של האלבום, והיא הקושי לרדת לסוף דעתו של אב-סול לגבי תכנים רציניים ואקטואליים כמו פמיניזם וגזענות שיבואו בהמשך האלבום. השיר השני הוא אחד השירים הקלילים והמסיבתיים יותר באלבום, שבו סולו-הו עובר לשיר על סטלנות ולייפסטייל עם Bas, ראפר מהקולקטיב של Dreamville בהנהגת ג׳יי קול.

השיר השלישי, ׳Huey Knew THEN׳, מחווה לחבר הפנתרים השחורים יואי ניוטון, הוא נקודת מפנה באלבום בעיני. לאחר צרחות מרובות ומפחידות של ״בלאקאאוט״, סולו-הו פותח וורס ראשון בעוד אחד מאלפי משחקי המילים המהממים שבאלבום, כאשר אומר “They speak highly of me when I raise my voice/ I gotta shot a fucking free throw to make my point”. כאן, אב עובר לדבר על עניינים רציניים ואקטואליים של גזענות, ג׳נטרפיקציה, וסטראוטיפים. הוא גם מדבר על צביעות הממשל בכל מה שקשור לשוויון הפיקטיבי הקיים בארה״ב. כשהוא שר בפזמון
"Even white lives matter when I black out״, ה-״even״ נותן עולם שלם של פרשנות. מצד אחד, זה אמור לגרום לנו להבין שלא אכפת לו מכלום שהוא בבלאק אאוט; אבל מצד שני, זה בקלות יכול להתפרש גם כהעדפה גזענית שמתאימה להארלם שנת 86׳. אב-סול עצמו טען שהשיר מכוון ונעשה כדי לעורר מודעות חברתית בקרב האמריקאים לגבי אלימות וקיפוח, ונכתב בהשראת חוקי החזקת הנשק האמריקאים והאלימות המשטרתית. אפשר לראות הצדקה לכך בעובדה שהוא משווה את עצמו לדמויות לבנות כמו רובין הוד ואמינם, ואפילו אליסטר קראולי (ששם האלבום בהשראתו) וקורט קוביין. זהו ללא ספק אחד מהשירים היפים והאמיתיים ביותר באלבום.

לא מעט פעמים באלבום, אב-סול משתלח במוסכמויות חברתיות, כשהגדולה ביניהן היא הסתירה בין פמיניזם למיזוגניה. הגישה שסולו-הו לוקח באלבום היא גישה שבה הוא מכיר בבעיות העולמיות שנשים חוות, אך הוא חלק מהבעיה, מכיוון שלא עושה שום דבר על מנת לעקור אותה. הוא מבין את ההשפעה העצומה של הנשים על חיינו, שכמו שיכולה להיות חיובית – יכולה בקלות להפוך להרסנית. סך הכל, ניתן להבין שהוא בעד נשים, ומבין כמה הן קריטיות לחייו. לאורך האלבום הוא מזכיר את אימו לא מעט פעמים, והוא מהלל את כוחה של האהבה במספר רב של שירים כמו כן.

ב-'Threatening Nature' לדוגמה, אב-סול מקשר את מקור הסקסיזם לדת. האבסורדים שהדת מציגה מהווים בסיס לעוול היסטורי שנעשה כלפי נשים. הוא מציין שאפילו שחורים קיבלו זכות הצבעה לפני נשים, וב-66 ספרים בתנ״ך, לא נתנו לאישה להוציא מילה אחת. “Hilary Clinton is out somewhere/ Tryin' to get ahead in the Senate/ I'm getting head and I'm sinnin', nigga, I'm threatenin' nature”, הוא מסכם עם משחק מילים מיוחד, וממשיך בת׳מה הנשית-דתית ב-'God's a Girl?', שם טוען כי אלוהים הוא בעצם אישה, וההסתכלות עליו כגבר מראשית הזמנים הינה טעות מרה. כמו כן, כך גם ׳Womanogamy׳ מציג לנו את הלך הרוח הרב שכבתי ומעמיק בראשו של אב-סול, בעזרת הפקתו הנהדרת של מייק וויל-מייד-איט המערב אקורדים של אמביינט על גבי טראפ עדין ונוגה. סולו-הו בא בהצהרה שהוא אוהב נשים שמאוהבות בו (היה זה ג׳ים מוריסון שאמר ש״נשים נראות מרושעות כשאתה לא רצוי״)

אחת הטראומות הגדולות בחייו של סולו-הו הינה התאבדותה של בת זוגתו, אלורי ג׳ו (Alori Joh, או בקיצור – לורי). ניתן לשים לב שהיא גם מהווה אקסיומה ביחסו כלפי נשים בהבנת נשגבותם – ״She gave Soul the world", הוא אומר ב-'Her World', ואף משווה את זוגיותם לרומיאו ויוליה ב-'Evil Genius׳.

לעיתים, לאורך האלבום יש ירידת מתח במספר שירים שמרגישים יותר כמו שירי בונוס מאשר חלק אינטגרלי באלבום (כדוגמת ׳YMF', 'Now You Know' ו-׳God's a Girl'). אומנם, מתוך 16 שירים, ישנם בין 10 ל-11 שירים שהם לא פחות ממופת (האלבום בן 117 דקות, יכל להיות אף יותר טוב אם היה רק שעה). זהו פרויקט חזרה לדרך הישר של אב-סול שחוזר בגדול בכל מה שקשור לסקילס וגישה, והוא מספק לא מעט פנינים וזרימות סופר קראנצ'יות. הדבר הבולט ביותר מאחורי הכל הוא התשוקה שיש לאב-סול כלפי ההיפ הופ. זו הצצה לנפש שנמצאת בסערה בשנים האחרונות ורוצה לחלוק את שדיה ותובנותיה.