מיצ'י דארקו, זומבי ג'וס, ואריק ארק אליוט הם הפלטבוש זומביז. הרכב הראפ קרוי על שם שכונת מגוריהם של השלושה בברוקלין, וזכה לפופולריות לא מעטה החל משנת 2012, כששני המיקסטייפים והאי.פי שלהם (שכלל פיצ'רים מהחברים מהשכונה, ההרכב The Underachievers) התקבלו בחום בקרב קהילת חובבי ההיפ הופ. עכשיו, אחרי ארבע שנים, המעריצים זכו לאלבומם המלא הראשון.
השלישייה, בעלת תווי ההתנהגות והסטייל היחודיים להם, הם בעצם לא יותר מדמויות בסצינת הסמים של ההיפ הופ, ולא באמת ראפרים שמברברים על תרבות המריחואנה (כתבנית מוכרת מאוד בנוף ההיפ הופי העכשווי). ג'וס מבזיק בבתים מפתים, מיצ'י זוחל בכובד ראש, ואריק ממלא את ההפקה כמו התפרצות בתוך קטקומבה. ועם כל זה, נראה כי 3001 הופך ליותר ויותר מאכזב. ולא לוקח הרבה זמן בשביל להגיע להגדרה הזו.
המשפט הראשון באלבום, "In a World Full of Haters", הוא משפט טריוויאלי ביותר, החוזר על קלישאה שחוקה בלי שמץ של ציניות. זרקו בנוסף את העובדה שהוא אמור להיות מנוגן לצד הסרט הקלאסי "2001: אודיסיאה בחלל" (אגב, הקשר בין האלבום לסרט מקרי בהחלט) של סטנלי קובריק. הקבוצה ידועה ביכולתה לבדוק את גבולות הז'אנר של הסטונר ראפ, אך זה נראה כאילו היא נתפסה קצת בעשן של הירוק.
BetterOffDEAD, המיקסטייפ של ההרכב משנת 2013, הראה פוטנציאל אמיתי. הוא נוהל כראוי, כלל אווירת קסם אפלה, והציג כמה מן ההפקות הטובות ביותר שיש לקלאוד ראפ להציע מתחילת העשור. רוב הדברים האלו מוצגים בהבלטה ב 3001, אך במידה פחותה במעט. אין רגרסיה. רק לעבוד עם פחות שירים, וכך פחות זמן כדי להרשים. ככלל, אני מעריך את המהלך, זה מראה שפלאטבוש מבינים את ההבדל בין אלבום ומיקסטייפ. זוהי הבחנה חשובה לעשות כאשר אמנים מסויימים מטשטשים את הגבולות באופן עקבי. יש לכידות מורגשת כאן והתקדמות מסודרת לאורך כל האלבום. בעוד כי המחצית השנייה כן מתגלה כפחות טובה מהראשונה, זה לא בגלל חוסר היכולות שלהם להתאים. יש שילוב מושלם של שינויי ביטים ומעברי קונספט, לדוגמא, ״Fly Away״, שיר קצר שמדבר על מצב אובדני עם רפרנסים לשטן, נכנס אל תוך ״Ascension״, שכל החלק הראשון שלו מושפע ויזואלית מהגיהנום. חלקו השני של השיר, לעומת זאת, נותן תחושה של גן עדן, ו-״Smoke Break״ ממשיך בדיוק לשם, בדיבורים על הקלות שמביא ג'וינט ויצירת תחושת התרוממות. אלמנטים אלו מצליחים להצדיק את התיוג של האלבום כאודיסאה של ממש.
ראוי לציין לשבח כי שלושת האמסיז מראים בביטחון אישיות וסטייל ייחודי להם, ויש מספיק מגוון בפלואו כדי להחזיק עניין לאורכו של האלבום, אך התוכן לא. ג'וס האקסנטרי, מיצ'י השטן שבגטו, ואריק המתווך בינהם. כולם עובדים טוב ביחד ומשחקים על נקודות החוזק שלהם בקלות, אבל תוכן שחוזר על עצמו הופך הרבה שירים לחסרי פואנטה. לא משנה כמה אנשים והזומבים עצמם יגידו לך שאתה יכול להתמכר לירוק. בכל שיר יש התלוצצויות הקשורות לסמים. זה בכל מקום. שש דקות בתוספת של האוהד הפורץ לסיים את האלבום רק מוסיפות לאופי הכאוטי, איפה שאינספור סטלנים חוגגים את יכולתה של הקבוצה "לפתוח את דעתם", למרות שלא תורמים שום דבר שכזה מבחינה לירית. הקונספט המקורי הוא לא יותר מבסדר, הביצוע נמשך הרבה יותר מדי זמן והוא הרבה יותר מדי מעצבן. 13 דקות של ראפ בדומה למחצית השיר ״Your Favorite Rap Song״ היו כבר מתקבלות הרבה יותר בברכה.
החלק הכי טוב של 3001, כרגיל עם פלאטבוש, היא ההפקה. אריק ממשיך להתעלות על עצמו במונחים של פעימות באיכות גבוהה שמעוררות כמויות שוות של קרירויות וטכניקות ייצור תוססות. יש באנגרים מוחלטים כמו ״Ascension״, שהוא לדעתי גם השיר הכי טוב באלבום, שלוקח ביט טראפ צלול והופך אותו באמצעות היי-האטס אלסטיים ובאס סלאפ, כל זה תוך כדי אווירה אפופת מתח אטמוספרית. ואז יש את ההפך שנמצא ב״A Spike Lee Joint״ ו״Smoke Break״ ששניהם משתמשים בחדר שמלא בהייז, לבטל כל דבר שהוא לא באס עמום או קולות רקע מדורגים. גם כשאפשר, אליוט נתפס לחומרים טיפוסיים יותר של הזומבים, כמו ״Bounce״ או ״?New Phone, Who Dis״, והוא ממלא את הסאונד עם כל מה שהייתם רוצים מקלאוד ראפ. מקלדות חורקות, כלי הקשה קצביים קבועים אך עדינים, שינויי ביט, ומעברים ששומרים על קונספט דומה ומסקרן. אריק אפילו מציג סקסופון ב "A Spike Lee" Joint שלא מעליב או גונב את אור הזרקורים אך מחמיא להפקה בצורה נפלאה, יפה, וכנה. הסאונד הכללי מציג איכות ללא תחרות על ידי שום דבר אחר, והוא החסד המושיע לאלבום שאחרת היה בינוני.
קשה להפריד את הכישרון של הפלאטבוש זומביז מהתוכן שהם רוצים להעביר לך. לראות שלושה כישרונות מתפלשים בתוך ראפ סמים פסאודו אינטלקטואלי זה מאכזב. הרבה פעמים באלבום ואפילו בבילד אפ אליו, מוצגים שירים בעלי נושאים רציניים כמו "Blacktivist", ומוצפים לאחר מכן על ידי רצף גיבובים שאינם קשורים לנושא מרכזי כלשהו. נראה שהם רוצים דיונים מוחשיים אך נכשלים להשאיר חותם כלשהו. אי אפשר שלא לחשוב על השלושה כהזדמנות מבוזבזת, למרות שבאותה הנשימה אתה אומר "היי, הם עדיין ממש טובים". הארכיטקט עושה לעצמו שם ורושם כאחד המפיקים החדשים הטובים ביותר בסצינה, בעוד ג'וס שהוכיח את עצמו כחלק הפחות עקבי מהקבוצה, השתפר והוכיח את עצמו כראוי באלבום, במעט בזכות ההסתכמות המצערת של מיצ'י על קולו המוזר. אז למרות שהאלבום ממלא את נופיו עם רעיונות לא מקוריים ולפעמים מביכים, הביצוע של המגבלות הנאלצות מפאר את ההצלחה לרמות פדיון.
השאר תגובה