שגב

שגבשגב חוזר עם אלבום הסולו השלישי במספר, ונשאר מעריץ של חבריו לתרבות גם כאשר הוא אחד מנושאי הלפיד
עדי טוכטרמן05/09/16

יונתן שגב חי את ההיפ הופ במלוא מובן המילה. תרבות ההיפ הופ היא חלק בלתי נפרד מהאדם אשר הוא שגב ולא תוכל לקחת זאת ממנו. נראה כי הוא הצליח, לאחר זמן מה, "לפענח את הנוסחה" ולהפוך את תחביביו העיקריים: גרפיטי, קעקועים, וראפ לפרנסתו העיקרית, ובכך לאמץ באמת את סגנון החיים ההיפ הופ-י, והכי חשוב – לעשות הכל מאהבה.

שגב נכנס כראפר לתודעה בסצנה הישראלית כשעוד היה חבר ב'אבירי השולחן העגול' ביחד עם אייטולה והמפיק סוונסון. ביחד הוציאו כ- 3 אלבומים, המוכר ביותר הוא "על גלגלי הפלדה" שיצא ב- 2012. ל"אבירים" היה סטייל נורא ייחודי ובולט לעין כשהביטים היו מלווים בהפקות ג'אזיות וצפות, ועליהן האמסיז ישבו עם וורסים חדים ולפנים.

בין לבין הספיק גם שגב להוציא 2 אלבומי סולו תחת חסותו של המפיק אורי שוחט: "תל אביב מרכז" ו-"פלורנטין מנהטן". עם שירים כמו "שטרות מתחת לבלטות", "עוד חרוז אחד", ו-"טייט שיט", פילס שגב את דרכו כראפר סולו אינדיבידואלי ומוכר בזירה הישראלית, וזאת למרות שהתעסקותו בראפ הייתה על גדר תחביב בלבד.

לשגב יש תשוקה, יש לו אש בעיניים כשהוא תופס את המייק על הבמה ומפציץ בחרוזים בפרפורמיות בועטת ובלתי מתפשרת. וכמו שהוא ראפר טוב בפני עצמו – הוא מעריץ. לשגב יש אהבה והערכה רבה אל הראפרים שחולקים איתו את הז'אנר הנורא תחרותי הזה שנקרא ראפ, דבר שלא מובן מאליו. את שגב תוכלו לראות כאחרון המעריצים, עמוק בתוך הקהל בבארבי בהופעות של נצ'י נצ' או אורטגה, או לשמוע אותו מודה ב"כל מילה שלי" שהוא חוטא לטונה: "בזמן שאתה במימונה אני עם באנגים בטריבונה / שומע טונה, זוכר שגם זה יעבור", וזה דבר שדורש המון אנושיות וחוסר אגו.

כשהוציא את אלבומו החדש "שגב" (self titled אם אפשר להגיד), הרגשתי שנוצר מין גבול מטושטש בזהותו של שגב כאומן היפ הופ ולאו דווקא כראפר. הוא מצא את הפינה שלו בחיים בתור מקעקע מצליח ואמן גרפיטי (אומנות שהיא חלק נכבד מתרבות ההיפהופ), שמכניס לכיס כסף בזכות הציורים שלו, וכתוצאה מכך הוא נורא נינוח עם הכל וחסר דאגה לגבי פרנסה. אין לי צל של ספק שכל מה ששגב מניח עליו את ידו ונותן לו אפילו את מעט תשומת הלב, הוא יעשה אותו מאהבה. אך כאן, באלבומו החדש, הרגשתי שטיפה נעלם הרעב. האם זה בגלל שהראפ הוא לא שביל הקריירה המוביל של שגב?

בהשוואה לשינוי שנראה בין "תל אביב מרכז" אל "פלורנטין מנהטן", הרעב של שגב להיות ולתת בראש כחלק מהתחרותיות של המשחק, קרצה הרבה יותר מאשר הכניסה שלו אל "שגב". בחציו הראשון של האלבום, אנחנו באמת מקבלים מנת שגב ראויה: הוקים קליטים על ביטים אורבנים ושובבים, עליהם וורסים שמתארים את סגנון חייו. הוא בעצמו מתרברב שעכשיו הוא עושה כסף מדברים שפעם היה עושה כתחביב, הוא מחלק עצות בוורסים שלו לכל המטה אוזן, ובגדול – משדר רק גוד וויבז. והאירוחים (נצ'י ומושון), כל אחד בנפרד באים במדויק על מנת לרענן ולו טיפה את אוזני המאזינים.

אך איפשהו באזור השיר "בקטנה", ועד "ככה זה קרה", אני מרגיש הירדמות. לעיתים שגב נופל מהפלואו עם הגשה מעט עצלה, או שימוש במילים גבוהות שלא תואמות את משקל הכתיבה. באלבום של 10 רצועות (9 לא כולל האינטרו), נוצר מצב שכשליש מהאלבום הוא פילרים.

לשמחתי, שגב מחושב עם האירוחים. למשל, ב"מה הקטע?", הבאנגר של האלבום, נכנס הראפר סוויסה, וביחד הם מעניקים לנו חילוץ ושטיפה מהיובש שנוצר במהלך האלבום.

לשגב יש פוטנציאל להיות הראפר הכי טוב בארץ. זווית הראייה שלו כאדם, מבטיו מהצד על סיטואציות וניתוחן לעומק, הדרייב שלו כהיותו האסלר מלידה, וההשקעה שהוא נותן בכל מה שהוא עושה – רק מחזקת את עמדתי. לעיתים, וב"שגב" זה מורגש, הראפ הוא עדיין בגדר תחביב. במידה והיה משקיע את עיקר זמנו באלבום כמו שעושה בקעקועים או בגרפיטי, אין לי צל של ספק שהאלבום הזה היה נשמע אחרת ומשודרג הרבה יותר. באותה נשימה אבל, אני יודע שבגלל שלשגב יש כל כך הרבה אהבה להיפ הופ ולתרבות הזו שאנו חיים אותה, אני יודע שכל דקה, חרוז, והקלטה שהוקדשה לאלבום הזה נעשתה מאהבה לראפ. וזה מה שהופך את שגב לשגב.