נְשָׁמָיָה

Soul Jאלבום האולפן השני של סולג'יי גרם לדניאל אלף, לצערו, לצאת מכליו, במובן השלילי של הביטוי
דניאל אלף21/03/17

סולג'יי הוא אלון בלום – זמר רגאיי/דאנסהול ופיציולו לשעבר. בלום החל את דרכו המוזיקלית בהרכב ההיפ-הופ 713, ובמהלך הקריירה שיתף פעולה עם מוזיקאים כגון סאבלימינל, סקאזי, טונה, ונצ'י נצ'. כשהוא מחזיק מיקרופון והופך לאותו סולג'יי, נציגה הגאה של מוזיקה אפרו-קאריבית, הוא נראה לי כפעיל חרוץ של "אהבה אחת", אופטימיות עיוורת, ושל חלוקת פליירים מילוליים כ- "חייך, הכל לטובה" ו-"יהיה בסדר".

סולג'יי הוציא עד כה אלבום סולו מלא אחד ב- 2012 (משהו חייב לקרות), ועוד מיני אלבום ב- 2014 (Journey Called Life) שהוקלט בג'מייקה ובארה"ב. וכמובן, הסיבה לכל המלל הזה, האלבום נְשָׁמָיָה שיצא בחודש מרץ. האלבום, אשר הופק ע"י עמית שגיא, מנסה להביא לידי ביטוי את חזונו של סולג'יי לפיוז'ן של ליריקת נשמה עם מוזיקה קאריבית.

אך מה קורה כאשר הנשמה האמונה על הליריקה חסרת כל עומק, הסתעפות רגשית, ואותנטיות? אז בדיוק עבורכם, סולג'יי הואיל בטובו לבדוק זאת, להקליט זאת, והשם ישמור להפיץ זאת. ועוד תחת שמו!

בואו נראה מה יש לנו כאן – "אי אפשר לעצור את המוזיקה, היא ממשיכה להתנגן לה", זוהי השורה הפותחת את האלבום מהשיר 'מנגינה', ולמזלו של סולג'יי (וגם למזלי), אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כך שבאמת לא ניתן לעצור את היצירה שלו, תהיה מה שתהיה. ב'מנגינה' מדובר על כך שסולג'יי הוא המורד, שהוא זה שיפתח לנו את הקופסא, שבניגוד "אליהם" – אותה ישות מיסטית שלוחמי חופש למיניהם יוצאים נגדה – הוא לא ימכור לנו זבל. איך? אני מניח שע"י מוזיקה נוקבת ובועטת שנוגעת ומנתחת לעומק את מכאובי הקיום, שקשובה לרחשי לב החברה, ושמעמידה על הפרק בפירוט ובדיוק את הלך הרוח של תקופה. אין כל רע לא לעשות זאת, הפשע הוא ההכרזה על כך בכותרת האלבום.

הדבר המתריס הוא חוסר הניסיון לעשות משהו משמעותי. הבנאדם עושה מוזיקה למעלה מעשר שנים, מתקיים במחצית העשור הרביעי לחייו, ועדיין אין לו משהו מעניין או משמעותי לומר. בין אם בשיר 'נתעשר', העוסק בציפייה ופינטוז להיות בעל אמצעים בעולם הנופל וקם על פרוטה ובעיניי מהווה אינטרפרטציה לתפילה לפרנסה טובה; או בשיר 'לעוף ולנחות', שנראה כאילו סולג'יי רשם על פתקים משפטים מ- ברסלב.co.il, והגריל "על עיוור" איזה פתק יהווה שורה בשיר. לציטוט: "יום אתה למעלה, יום אתה למטה / הכל עניין של זווית / מתי תלמד לעוף… לא כל הנוצץ זהב". אין שום סיבה בעולם שהביטויים הללו יאמרו ויילקחו ברצינות מחוץ למסגרת איחולי יומולדת עד גיל 12.

בשיר העוקב, 'מציאות', הפופוליזם עולה רמה – "אמא אמרה שאולי כשאגדל כבר לא יהיה צבא / אבא אמר שאם אלמד אז אצליח להסתדר על עבודה / המורה אמרה שיש לי פוטנציאל לא ממומש". ובשלב זה אני מתחיל לחשוד שזה הכל בדיחה מרושעת על חשבוני, במדינה מתוקנת אנשים היו חוטפים על נדושות כזו עבודות שירות וכתובת קעקע על המצח – א.פ.ו.ר. לא די בכך, זה מחריף עם הפצעתו בשיר של הראפר זי קיי, שכנראה ירש מסולג'יי את היכולת המופלאה של לא להיות מסוגל לדבר שלא בקלישאות, אך הביא מהבית גם מנת חוסר מודעות שורשית. הוא מתלונן שהוא "שומע רק קלישאות קלישאות" וזועק כי "כולנו במטריקס עדיין". כל זאת, כאשר שניהם עצמם ההתגלמות הטהורה של כל מה שחסר תוכן ואפרורי.

הליווי המוזיקלי לסיבוך המילולי הוא צלילי רקע של מסעדות טיילת על חוף הים – משום הכלאה של עידן רייכל ושב"ק ס'. הדבר הכי מעניין באלבום הוא המעברון האינסטרומנטלי בן הארבעים שניות 'אנטון בטיבט (אינטרלוד)', וממש צר לי שאין יותר מזה. כנראה שהארבעים שניות הללו הן כבר מנה קריטית של אוריגינליות עבור סולג'יי, והוא מיד חוזר לסורו עם 'מציאות' העוקב, פן יחטוף הרעלת מקוריות.

תאמינו או לא, רשמתי ביקורת זו בלב כבד. שכן, מרגיש לי שסולג'יי הוא מסוג האנשים שיאספו את שבעת כדורי הדרגון-בול רק כדי לבקש שהאקסית שלהם תמצא בחור טוב. אך אני חושד שבצעירותו עקץ אותו שיעמום רדיואקטיבי שהפך אותו לממלא ארובות אוזניים בגלים של גרועות. אך אולי זהו שירותו לציבור? הוא הגיבור שאנו זקוקים לו על מנת להבחין בין טוב לרע, שומר הסף הנצחי של יצירות בעלות טעם וערך? תודה על כך. אך יש גבול לכל תעלול, ההצגה לא חייבת להימשך, הגברת השמנה נחנקה כבר, הלעולם אל תוותר כבר לא תקף. כידוע, במיוחד לסולג'יי, אנשים שאין להם מה לומר נופלים לחיק הבטוח של אמירות וציטוטים, אז אסיים ב- "כדאי שיניח את המייק לעת עתה" -רן ברנע. אבל לתמיד.